פסיקת הוצאות משפט בגין כתב אישום

בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) תת"ע 10191-04-21 מדינת ישראל נ' רהב תיק חצוני: 26120804906 מספר בקשה:2 בפני כבוד השופטת שני שטרן המבקש רון רהב המשיבה מדינת ישראל באמצעות תביעות תעבורה ת"א בפני בקשה לפסיקת הוצאות משפט כפי שיפורט להלן: ביום 1.5.20 נרשמה כנגד המבקש הודעת תשלום קנס בגין נהיגה ברכב כשרישיון הרכב פקע תקופה שאינה עולה על ארבעה חודשים- רישיון הרכב פקע ביום 28.3.20. הימים, ראשיתה של מגפת הקורונה בה הוטלו סגרים והמבקש הגיש בקשה לביטול הקנס יחד עם אסמכתות (כך לדבריו), המלמדות כי תוקף הרישיון הוארך מכח צו ומשכך, לא היה מקום לרשום ההודעה. משסורבה פנייתו לביטול, ביקש להשפט ובהתאם, זומן הנאשם לדיון ליום 24.7.21. כתב האישום הוגש לבית המשפט רק בבוקרו של הדיון. בפתחו של הדיון, הודיעה ב"כ המאשימה על חזרה מאישום בהתאם לסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982. משכך, נמחק האישום ונסגר התיק. כבר באותו הדיון, עתר הנאשם להוצאות, תיאר את שעבר עליו ובקש שיפסקו הוצאות לטובתו בסך 1,000 ₪. בהתאם להחלטתי, לפיה רשאי הוא להגיש בקשה בכתב, הגיש המבקש בקשה בכתב לפסיקת הוצאות בסך 2,000 ₪ בגין זמנו, הדלק, הנזק הנפשי והזלזול שנגרמו לו לדבריו. לטעמו, המאשימה פעלה בנגוד להחלטות הממשלה והעובדה כי כתב האישום הוגש לבית המשפט רק בבוקרו של יום הדיון, הקשתה עליו לקבל פרטים וגרמה לו להגיש שלא לצורך לבית המשפט. המשיבה, הגישה תגובה הנפרשת על גבי 7 עמודים ואשר כל כולה מתייחסת לעובדה שהמבקש לא הגיש בקשה מפורטת וללא תצהיר יחד עם פסיקה ענפה בנוגע להטלת הוצאות לאחר זכוי נאשם. בסעיף 11 לתגובה מציינת המאשימה כי: " בהגישה את כתב האישום כנגד המבקש, סברה המשיבה כי ישנן די ראיות לכאורה, וכן ישנו סיכוי סביר להרשעה ולהוכחת אשמתו בעבירה המיוחסת לו". בסעיף 13 מציינת המאשימה כי: "לטעמה של המשיבה, לא ניתן לקבוע בעניינינו כי לא הי יסוד לאשמה וכי המשיבה נקטה בדפוס פעולה קצוני של אי סבירות בולטת בהגשת כתב האישום כנגד המבקש". סעיף 19 לתגובה מתייחס, ככל הנראה, למבקש אחר. תגובת המשיבה, על 7 עמודיה ו-24 סעיפיה, אינה מתייחסת לגופו של עניין, האם היה מקום להגיש כתב האישום והאם הוארך תוקפו של הרישיון מכח צו. דיון והכרעה המסגרת המשפטית הבקשה לחיוב המדינה בהוצאות מושתת על סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב 1982- בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." החוק קובע שתי עילות לקבלת הוצאות ופיצויים מאוצר המדינה האחת, "לא היה יסוד לאשמה" והשנייה, כאשר היתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", בשל אישום שהסתיים בזיכוי, או שבוטל בהתאם לסעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. את גובה הפיצויים קובעות תקנות סדר הדין [פיצויים בשל מעצר או מאסר], התשמ"ב – 1982. תוקף הצוו ביום 16.3.20 פירסם שר התחבורה את צו התעבורה (הארכת תקופת תוקף רישיון רכב), תש"ף-2020 ולשונו היא: "רישיון רכב אשר תקופת תוקפו מסתיימת בתקופה שמיום פירסומו של צו זה עד יום כ"ב בניסן התש"ף (16 באפריל 2020), תקופת תוקפו תוארך ב-76 ימים." דהיינו, תוקף רישיון הרכב של המבקש, שאמור היה ליפקוע ביום 28.3.30, הוארך במשך 76 ימים וזאת, מכח הצוו. מכאן, שביום רישום הודעת תשלום הקנס- 1.5.20- היה רישיון הרכב בתוקף ולא היה מקום לרשום ההודעה. בע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מ"י, קבע כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) כי הבחינה האם לא היה מקום להאשמה נעשה על פי המבחן ה"אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה". בנסיבות אלו, אני קובעת כי לא בוצעה עבירה. לטעמי, על תובע סביר, היה לבחון את המועדים בהם הוארך תוקפם של רישיונות ולו היה עושה זאת, הרי שלא היתה בידיו ציפייה לבסס הרשעה ולא היה מקום להגיש את כתב האישום. מכאן, שמתקיימת העילה הקבועה בחוק לפיה "לא היה יסוד לאשמה". גובה הפצוי עיון בתקנות מגלה כי אינן עוסקות במקרה בו הנאשם לא מיוצג. כמו כן, לא הוצגו בפני קבלות ואסמכתאות בנוגע לגובה ההוצאות. (בעיניין פסיקת הוצאות גלובאליות, ר' רע"פ 960/99 מקמילן נ' מ"י, בעיניין פסיקת הוצאות בנסיבות דומות של בררת משפט, ר' תת"ע 10192-06-20 נועם יצחק אביטל נ' מ"י). גובה הפצוי המאקסימאלי בתקנות נועד לאזן בין הנזק שניגרם לנאשם, ובין האנטרס הצבורי והחשש להרתעת גורמי התביעה (ר' ע"פ 700/00 מאיר טוויל נ' מ"י, פד"י נו(4) 450). אקח בחשבון את העובדה כי מדובר בדו"ח מסוג בררת משפט פשוט. יחד עם זאת, אין להקל ראש בעובדה כי עצם הגשת בקשה להשפט מהוה נטילת סיכון כי במידה ויורשע, יוטל עליו כפל קנס. עיקר פעילותו והכנתו של המבקש היתה בחיפוש הצוו המאריך תוקף הרישיון, כתיבת בקשות ומכתבים למשיבה, פניות טלפוניות והגעה לבית המשפט ביום הדיון. לאחר שבחנתי את הסכומים הקבועים בתקנות ואת הנזקים והטרחה שנגרמו לנאשם, יחד עם חוסר סבירות בפעולת המשיבה, אל מול העובדה כי החזרה מאישום בוצעה בדיון הראשון, מצאתי כי הסכום אותו מבקש הנאשם הנו סביר וראוי. בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיני, היתנהלותה של המשיבה, אשר גם בתגובתה לבקשה זו, לא טירחה לבחון את המצב המשפטי ולכל הפחות, לא ציינה כי לא היה מקום להגיש כתב האישום. נוכח כל המקובץ לעיל, המשיבה תשלם למבקש סך 2,000 ₪ וזאת לא יאוחר מיום 8.5.22. ניתנה היום, ה' אדר א' תשפ"ב, 06 פברואר 2022, בהיעדר הצדדים. 3 מתוך 3

...

לפניי בקשת המבקש לפסוק הוצאות הגנתו לאחר שהתייצב לדיון בבית המשפט ביום 10.5.22 ובשים לב לכך שכתב האישום כנגדו בוטל.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות הצדדים מצאתי לדחות את הבקשה לפסוק למבקש הוצאות הגנתו בגין ביטול כתב האישום.

" אין מחלוקת כי טענת המבקש הובאה לראשונה אך במעמד הדיון אשר נקבע ליום 10.5.22 ולאחר שטענות המבקש נשמעו, מצאה המשיבה לחזור בה מכתב האישום כנגדו תוך שציינה כי מדובר בטעות במצב הדברים מצד השוטרים "בשטח". משעמדה למבקש האפשרות לפנות למשיבה לביטול הדו"ח, במקום להגיש הבקשה להישפט, או בד בבד עם הגשת הבקשה, והמבקש בחר להעלות טענותיו לראשונה בפני המשיבה רק במעמד הדיון שנקבע ולאחר העלאת טענותיו מצאה המשיבה לבקש לחזור בה מכתב האישום, מקובלת עלי עמדת המשיבה על פיה פעלה בהזדמנות הראשונה לאחר שנודעו לה טענות המבקש, לבירורן ומצאה לנכון לקבלן והודיע על חזרה מכתב האישום, תוך שפעלה בהגינות ועל מנת למנוע התייצבות נוספת ומיותרת מצידו של המבקש בבית המשפט.

בנסיבות אלה, לא מצאתי כי התקיימו החלופות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין, ועל כן הבקשה נדחית.

עם זאת אוסיף, כי ראוי שהמשיבה תפעל לריענון ההנחיות הרלוונטיות לשוטרי "השטח" בעניין זה בכדי שמקרים דומים לאלה לא ישנו והעתק החלטתי זו יועבר לראש שלוחת התביעות.

לבסוף, טען ב"כ הנאשם כי יש לפסוק הוצאות משפט, מהטעם שכתב האישום לא היה צריך להיות מוגש, ולא היה מקום להטיל הודעת קנס וכתב האישום הראשוני על הנאשם.

...

לסיכום, לעניין המצאת הדו"ח אני קובע כי בוצעה המצאה כדין, הואיל והנאשם בחר שלא לחתום על אישור המסירה.

סוף דבר הטענות המקדמיות שהעלה ב"כ הנאשם נדחות, בהתאם לנימוקים שהובאו בהרחבה לעיל.

נוכח המסקנה אליה הגעתי, אין מקום לדון בבקשת הנאשם לפסיקת הוצאות לטובתו.

לפני בקשת המבקשת לפסוק לטובתה הוצאות משפט, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין).

לשון הסעיף: " (א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". העילה האחת, כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם.

יש לזכור כי גם זכוי נאשם אינו מצדיק בהכרח פסיקת הוצאות.

בשל היתנהלות המשיבה , המבקשת קיבלה את הסעד המבוקש על ידה, באופן בו פס"ד שניתן בהעדר בוטל, ללא חיוב הוצאות וכן כתב האישום נמחק מחמת היתיישנות.

...

בהחלטתי מיום 7.7.23 הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה ובהתאם הורתי על ביטול האישום מחמת התיישנות.

אכן, חלה טעות במשלוח דבר הדואר, אולם אם היה מגיע הדואר ליעדו, הרי שהיה כ"א שריר וקיים כנגד המבקשת וכי אז, גם אם היתה מנהלת הוכחות, יכול והיתה מורשעת.

סיכומו של דבר- מבלי להתעלם מכך שהמבקשת נדרשה בתשלום של 1000 ₪ כשכ"ט עו"ד לצורך ייצוגה – לא התרשמתי כי מדובר במקרה בעל נסיבות מיוחדות המצריך פסיקת פיצוי והבקשה נדחית.

נטען כי כתב האישום הגיע לפתחו של בית המשפט עקב היתנהלותה הלקויה של המישטרה כרשות חוקרת, אשר חזקה עליה לבדוק ולהבין כי הרכב אינו רשום עוד על שם המבקשת.

לעומת זאת הודעת ב"כ המאשימה, אודות חזרה מן האישום "ללא צו להוצאות" נימסרה לבית המשפט במעמד הדיון במעמד המאשימה בלבד ומכאן שהסקתי כי מדובר בחזרה מאישום על דעת שני הצדדים, בהסכמה, הן לענין החזרה מאישום והן לענין אי הטלת הוצאות אלא שלא כך הוא הדבר.

מכל מקום, נכללת החזרה מאישום בעניינינו בהוראות סעיף 80 לחוק העונשין המאפשרות מתן פיצוי, שכן תנאי מקדמי לפסיקת הוצאות הגנה או פיצוי הוא כי הנאשם זוכה או שכתב האישום נגדו בוטל בהסכמה לפני הכרעת הדין לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ. ראו: ע"פ 5205/04 פנחס גואטה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (פורסם בנבו, 03.07.2007).

...

תובע היה צריך, בעת ניסוח כתב אישום, לבחון את רצף הנתונים בצירוף האסמכתאות הרבות שנשלחו למאשימה במקרה זה, לרבות אלו אשר צורפו לבקשה להארכת המועד להישפט וסרוקות במערכת, ולהגיע למסקנה כי אין להגיש כתב אישום בהליך זה. סוג הרכב השונה (רנו / טויוטה) מבסס א - פריורי חשש לסתירת חזקת הבעלות.

נשאלת השאלה מה בין שירותיות ירודה ובין "נסיבות אחרות", כלשון החוק, המצדיקות מתן פיצוי? והאם מקרה זה עומד בקריטריון לפיו עקב השירותיות הירודה, בעטיה נגרמה בירוקרטיה סבוכה ומיותרת אשר הובילה את המבקשת להוצאות לא מבוטלות, יש לפצותה? סבורני כי התשובה לכך, במקרה הנדון, הינה חיובית.

לאחר בחינת מכלול נסיבות המקרה, אני נעתרת לבקשה באופן חלקי, בהעדר אסמכתאות לביסוס מלוא הסכום המבוקש ומחייבת את המאשימה לשאת בתשלום הוצאות המבקשת בסך 1,000 ₪.