פסיקת הוצאות משפט בגין איחור בהגשת בקשה

ביום 21.6.2012 היתקיים דיון בפני ערכאת העירעור, אשר מצאה כי יש להשיב את התיק לבית המשפט לצורך ליבון סוגיות נוספות, הכל כפי שנקבע בפסק הדין שניתן בהסכמה (להלן – פסק הדין בעירעור הראשון).

בעיניין זה כבר נפסק כי נוכח הזמן שחלף מפסק הדין (במועד הגשת הבקשה), איחור ממושך כל כך לא מצדיק הארכת מועד.

מניעות, ויתור, שהוי וסמכות בית המשפט לפסוק הוצאות בקשר עם הליכים שלא נדונו בפניו למעלה מן הצורך אוסיף, כי לטעמי הבקשה לפסיקת הוצאות מעוררת קושי גם ביחס לעיתוי הגשת הבקשה, וכן להקף ומקור ההוצאות מושא הבקשה.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש ממש בטענה כי פסק הדין מיום 28.7.2021 סיים סופית את המחלקות בין העירייה לבין מרינה בסוגיות אלה, באופן שלא הצריך מבית המשפט להידרש שוב למחלוקת זו (והוא אף לא נדרש לכך בפועל).

בהקשר זה מקובלת עלי טענת העירייה כי מעבר לשאלת הסמכות, הרי שבאותם מקרים שבהם התייחס המותב או הערכאה האחרת לשאלת ההוצאות (בין כאשר פסקה הוצאות כפי שהיה בבג"ץ שיף ובין אם מצאה שלא לפסוק הוצאות בנסיבות העניין), הדרך להשיג על החלטה זו הינה במסגרת ערעור או הגשת בקשה לערכאה שדנה בהליך, ולא במסלול עוקף בפני הערכאה שדנה בהליך פירוק השיתוף.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בית המשפט נעדר סמכות לפסוק בשלב זה הוצאות, וכי עם מתן פסק הדין מיום 28.7.2021 הושלמה מלאכתו של בית המשפט למצער בכל הנוגע למערכת היחסים ולמחלוקות שבין העירייה למרינה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

להשלמת התמונה יש לציין עוד מספר עובדות נחוצות: ראשית, לאחר הגשת תגובת המפרק בבקשה לפסיקת הוצאות, ביקש מר עמוס אופיר את מחיקת תגובת המפרק מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט, לנוכח ניסיונו לחזור ולהשמיע טענות המצדדות בנושה, גב' קדרון, היא מרשתו, תוך ניסיון להשפיע בחוסר תום לב על ההכרעה בערעורים על תביעות החוב.

המפרק נידרש להגיב לבקשה, ותגובתו הוגשה באיחור ובמסגרתה צוין כי בקופת הפרוק מצוי סך של כ- 101,000 ₪.

...

המבקשים, מר עמוס אופיר, בני משפחתו וחברות שבבעלותם (להלן – המבקשים), הגישו בקשה במסגרתה התבקש בית המשפט לפסוק להם הוצאות משפט, בגין הוצאות שהוציאו בקשר עם בקשה מיום 5.5.21, אשר הוגשה על ידי המפרק, עו"ד מיכה צמיר (להלן – המפרק) לחייב את המבקשים ד'כאן בחובות החברה (להלן - בקשה 22), אשר נמחקה על פי החלטתי מיום 21.2.22.

אך בהחלט סבורני, כי יש טעם לפגם בכך שהמפרק הביע עמדה, בתגובתו לבקשה לפסיקת הוצאות, בעניין הערעורים על הכרעותיה של בעלת התפקיד בתביעות החוב.

יוצא אפוא, כי יש מקום ליצור איזון בין היקף ההשקעה וההוצאה שהוציאו המבקשים על מנת להתגונן מפני בקשה 22 אל מול שיקולי סבירות והכרחיות בהגנה על קופת הפירוק.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המבקשים זכאים לפסיקת הוצאות בגין התגוננותם בקשר עם בקשה 22, אשר תשולמנה מקופת הפירוק ועל ידי המפרק באופן אישי, כדלקמן: המבקשים 4-8 זכאים לתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בקשר עם בקשה 22, בסך כולל של 50,000 ₪.

בהתאם לקבוע בתקנות, בקשות אלו היו אמורות להיות מוגשות עוד עובר למועד ישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה כאמור בבית המשפט המחוזי ביום 27/4/21, ברם, הלכה למעשה, הן הוגשו באיחור ניכר, למעלה משנה(!) לאחר מכן.

במצב דברים זה, משעמדו הצדדים על דיון והכרעה בבקשות, ומאחר "ופטור בלא כלום" לא ניתן, להלן ייערך דיון בבקשות לגופן, תוך פסיקת הוצאות כמצוות התקנות החדשות.

בנוסף תישא התובעת ב- 2,000 ₪ נוספים לטובת אוצר המדינה, וזאת לנוכח האיחור במועד הגשת הבקשה, כאמור בפתח דבריי.

...

לסיכום הדברים, מצאתי כי 15 דרישות של הנתבעים כלפי התובעת ובן זוגה בסוגיית גילוי המסמכים היו בלתי רלוונטיות, לא הותאמו לכתב התביעה המתוקן, וזאת לעומת שתי דרישות שלא היה מקום להתחמק ממענה ענייני בקשר אליהן.

לאחר קיזוז, ישלמו הנתבעים לתובעת ובן זוגה סך של 4,000 ₪ (במעוגל) וזאת ללא כל קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

סוף דבר לסיכום סופי וכולל של הדברים, בקיזוז הסכום שנפסק לחובת התובעת בגין דחיית בקשתה לפיצול הדיון, ישלמו הנתבעים (ביחד ולחוד) לתובעת סך של 6,000 ₪.

בהחלטתו האחרונה בהקשר זה דחה בית המשפט בקשה נוספת למתן ארכה שהגישה המבקשת, הן בשל האיחור בהגשתה, הן בשל העובדה שלא כללה פירוט כנדרש לפי החלטות קודמות (החלטה מיום 13.3.2023).

באשר למאזן הנוחות, נטען כי המשיבה נימצאת כיום במשא ומתן מיתקדם לגיוס כספים מגוף מוסדי, כאשר תנאי לכך הוא השבת המניות המוחזקות אצל הנאמן לידיה, וכי עיכוב פסק הדין ימנע מהמשיבה לגייס את הכספים הנדרשים להמשך קיומה; כאשר מנגד, בעל השליטה במבקשת הוכרז כפושט רגל, והמבקשת נימצאת אף היא במצב כלכלי גרוע ביותר כפי שעולה מהצהרותיה שלה, מה עוד שהיא טרם שילמה את ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית משפט קמא.

...

לאחר עיון בהחלטות בית משפט קמא, בבקשה ובתגובת המשיבה, אני סבור כי דין הבקשה להידחות.

עם זאת, ניתן לומר בזהירות כי לנוכח התנהלותה הדיונית של המבקשת, לכאורה היה לבית משפט קמא על מה לסמוך בשעה שהחליט להיעתר לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

ההליך הערעורי הוגש באיחור על פי הנתונים המתועדים במערכת נט-המשפט, פסק הדין הומצא למבקש ביום 25.6.2023, באמצעות כתובת הדואר האלקטרוני zabarlaw@gmail.com.

אשר להשגות המבקש על פסיקת הוצאות משפט בפסק הדין (חיובו בהוצאות לטובת המשיבה ואי השתת הוצאות על המשיבה) - נקבע בפסיקה, כי ערכאת העירעור לא תתערב בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן הוצאות משפט אלא במשורה, ואף ביתר צימצום ככל שמדובר בהליכי דיון מהיר (ראו: בר"ע (ארצי) 64732-11-20 מסגריית אוחנה - מפעלי מתכת בע"מ - מוחמד נצאר, 4.12.2020).

...

בעניין זה נקבע בע"ר (ארצי) 33237-03-17‏ הסתדרות העובדים הכללית החדשה - בית בלב בע"מ, 23.10.2017, בין היתר, כדלקמן: "ככל שבעל דין העושה שימוש בתוכנת נט המשפט להגשת כתבי בי דין לבית המשפט, מעלה טענה שאין להחיל את כלל ההדדיות מהטעם שלא מסר פורמאלית כתובת דוא"ל לצורך המצאת כתבי בי דין... הרי שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב בניהול ההתדיינות החלה על בעל דין, ועל כן דינה להידחות. אין לקבל מצב שבו בעל דין יהנה מיתרונותיה של מערכת נט המשפט ויעשה בה שימוש להגשת כתבי בי דין מטעמו, ומאידך לא יתאפשר לבית המשפט להמציא לבעל דין החלטות באמצעות מערכת נט המשפט, בנימוק שכתובת הדוא"ל לא נמסרה לצורך המצאת כתבי בי דין. גם אם בניגוד לתקנה 497ג(ד) המערכת אפשרה לבעל דין להגיש כתבי טענות מבלי שמסר פורמאלית כתובת דוא"ל להמצאת כתבי בי דין... , אין לאפשר לבעל דין לנצל זאת לרעה, ולהתנער מקבלת כתבי בי דין באמצעות מערכת נט המשפט". הדברים אמורים ביתר שאת בענייננו, משום שהשימוש בכתובת הדואר האלקטרוני zabarlaw@gmail.com נעשתה בהליך זה ובהליך לפני בית הדין האזורי באופן הדדי, קבוע וממושך (ד"מ 71051-03-22 ובר"ע 7225-09-23), וחרף זאת, המבקש לא הודיע לבית הדין בשום שלב, כי הוא מבקש שלא לעשות שימוש בכתובת דואר אלקטרוני זאת לצורך המצאת כתבי בי-דין לידיו.

לא מצאנו בטיעוני המבקש הסבר מניח את הדעת לכך, שאין להחיל את פסיקת בית הדין הארצי בע"ע 16817-09-23, בסוגיית ניגוד העניינים, על נסיבות העניין שלפנינו.

עם זאת, בהתחשב במכלול נסיבות העניין - בשים לב לאיחור המשמעותי בהגשת בקשת רשות הערעור ולעובדה שלא הובאה כל הצדקה לאיחור זה, וכן בשים לב לחלקו הקטן יחסית של רכיב ה"שכר" מתוך כלל הסעדים שנתבעו בתביעת המבקש – שוכנעתי שיש להעדיף את אינטרס סופיות ההליכים של המשיבה ולהורות על דחיית הבקשה להארכת מועד.

כללו של דבר – הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור, נדחית.