פסיקת הוצאות כנגד תובע שגיש תביעה לרמות

בגדרי התביעה ביקש המנוח לחייב את התובע לפצות אותו בגין נזקיו בשל דחיית התביעה משנת 2001 במלוא סכום התביעה בסך של 3,462,440 ₪, האגרה ששילם בהליך משנת 2001 בסך 43,442 ₪, ההוצאות שנפסקו לחובתו בפסק הדין שדחה את התביעה - בסך של 41,674 לשניים מהנתבעים על פי הסדר אליו הגיע המנוח עם אותם בתיק הוצאה לפועל שפתחו נגדו, וסכום זהה לנתבע השלישי שטרם נקט בהליכי גבייה - וכן בתשלום שכר טירחת עורכי דין בסך של 43,000 ₪ לפחות שהמנוח שילם לתובע בגין ייצוגו בתביעה משנת 2001.

אם התובע מבקש לטעון בהשלמת טיעוניו שיסודה של התביעה נגדו ושל התביעה שהגיש המנוח במירמה, היה עליו להתייצב לדיון להעלות טענותיו.

...

לאחר ששקלתי את הדברים ואת התנהלות הצדדים אני סבורה כי יש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט לטובת התובע בסך של 5,000 ₪ ואת התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ₪ ולהפחית את חיוב ההוצאות של הנתבע מחיוב ההוצאות של התובע - כך שהתובע יישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7,000 ₪ תוך 30 יום.

לסיכום; מכל המקובץ פסק הדין שניתן נגד הנתבע במעמד צד אחד ביום 7.10.2013 בת.א 23648/08 - מבוטל.

התובע ישלם למנוח בגין האגרה ששולמה בתביעה משנת 2001 שנדחתה סך של 43,442 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.8.2009, וכן יישא בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בסך 7,000 ₪.

זוהי תובענה ל"משפט חוזר אזרחי" שבמסגרתה מבוקש להצהיר על בטלות שני פסקי דין שניתנו נגד התובעים – אחד בערכאה דיונית והשני בערכאת העירעור – אשר הורו על פינוים מבית עסק שבו הם מחזיקים משנת 1994.

רשות הפיתוח מצדה טוענת שלא מתקיימים התנאים לביטול פסק דין חלוט: לא נטען למירמה; אין מדובר במסמך שלא ניתן היה לאתרו בשקידה סבירה ולהגישו במועד לערכאה הדיונית; האותנטיות של המסמך מוטלת בספק; והמסמך היה באמתחת התובעים כחצי שנה לפני שהגישו את התובענה.

סכום זה מבטא היתנהלות דיונית פסולה במובן זה שתביעה זו לא הייתה צריכה לבוא לעולם וכולה נחשבת להארכת ההיתדיינות שלא לצורך באופן שמצדיק פסיקת הוצאות מוגברות.

...

לטענת התובעים, מקום שכרטיס הנכס התגלה רק עתה, ולא היה באפשרותם לגלותו קודם לכן, יש מקום להתיר "משפט חוזר אזרחי" גם מטעם זה. אין בידי לקבל את הטענה.

נסיבות העניין אינן עומדות בדרישות הדין לקיומו של "משפט חוזר אזרחי", והסיכוי שהיה נקבע בסופו של דבר שהתובעת היא דיירת מוגנת בנכס היה ונותר אפסי.

סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה נדחית.

התובע טוען שאמירות אלה היו שקריות: בית הדין קבע במסגרת הבוררות כי הוא דוחה את טענות טבעון בעיניין חבותו לשלם את הסכום שבהמחאות ושטרי החוב, ולאחר מתן פסק-הדין אף עלה ידו לפתוח בהליכי הוצאה לפועל נגד טבעון על יסוד פסק הבוררות שאושר.

אלה כוללים, בעקרו של דבר, את הוכחת האמינות הלכאורית או המשקל הממשי של הראיות המבססות את טענת המירמה; חיוניות הראיה לשינוי התוצאה שהתקבלה בהליך המקורי; והוכחה לפיה הראיות עליהן מבוססת טענתו הנוכחית עניינן בארוע שהתרחש לאחר מתן פסק-הדין או ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה (ראו בהרחבה בהילכת טורג'מן, ובפסיקה הרבה שבאה בעקבותיה).

במקרה דנא, דין התביעה להדחות מאחר שעל פני הדברים אין בנטען בכתב התביעה כדי להביא למסקנה לפיה היתקיימו התנאים המאפשרים ביטול פסק-דין מחמת מירמה, וזאת מטעמים מספר: האחד, עניינו בכך שהתובע היה מיוצג בהליך הקודם, והסכמתו לדחיית התביעה נגד הנתבעת כמו גם חזרתו מהתביעה נגד טבעון ניתנה לאחר שהוא נחקר ולאחר שנועץ בבא-כוחו.

...

הנתבעים טענו שיש לדחות את התביעה על הסף הן מחמת מעשה בית דין, הן בשל התיישנות התביעה, הן מאחר שהיא תביעה קנטרנית, הן מהטעם שמעיון בתביעה עצמה עולה שאין בה כדי להרים את הנטל לכך שפסק-הדין הקודם ניתן בעקבות מרמה כלפי בית המשפט.

אלא שהנמקתו להחלטתו לפיה יש לדחות את התביעה ולא למוחקה לא נשענה על טענות אלה.

לנוכח מכלול טעמים אלה הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להידחות על הסף מאחר שלא הוכחו, ולו לכאורה, התנאים הנדרשים לביטול פסק-דין מחמת מרמה.

לפיכך התביעה נדחית.

כעולה מפסק הדין, התביעה בבית משפט השלום הוגשה על ידי התובע כנגד המשיב 1 (הבנק), ובה "מבקש התובע לבטל את תיק ההוצאה לפועל שניפתח נגדו על ידי הבנק ואת ביטול הסכם ההלוואה (אותו מכנה התובע "הסכם המשכנתא") בינו לבין הבנק, מכוחו ננקטים נגד התובע הליכי הוצאה לפועל והוא פונה מביתו" (סע' 1 לפסק הדין).

טענת התובע בכתב התביעה היא "כי הסכם ההלוואה שנחתם עמו ואשר להבטחתו שועבדה דירתו הוא חוזה פסול, משנחתם בידיעת מנהל סניף הבנק שתלוש המשכורת שהתובע הציג מזויף ופיקטיבי וכי התובע מובטל וללא הכנסה פרט לגימלה מביטוח לאומי. התובע טוען כי הסכם ההלוואה הוא חוזה לא חוקי ומנוגד לחוק השליחות ולחוקי הבנקאות, וכי בא כוח הבנק וכונס הנכסים רימו את בתי המשפט בהליכים קודמים משלא גילו שמנהל סניף הבנק ביצע עבירה. במכתב נילווה מלין התובע על כך שלא התאפשר לו בהליכים קודמים שנקט בעיניין להביא ראיות, כי כונס הנכסים עתר לדחייה תביעה קודמת שהוא הגיש מחמת היתיישנות ועל כך שטענתו התקבלה על ידי בית המשפט, הוא עותר לרחמי בית המשפט ומתאר מצב כלכלי, אישי ונפשי חמור בו הוא שרוי בעקבות ההליכים נגדו" (סע' 2 לפסק הדין).

בד בבד ובשים לב למאפייניו הכלליים של תיק הע"א, אני נכונה לעשות שימוש בשקול דעתי ולהורות כי ככל שהמערער יציג בתיק הע"א עד ליום 20.12.2023 אישור מאת ב"כ המשיב (הבנק) כי שולמו ההוצאות שנפסקו בפסק הדין של בית משפט השלום, יופחת סכום הערבון שאותו עליו להפקיד בעירעור לכדי 10,000 ₪.

...

בהחלטה מיום 21.9.2023, שניתנה על גבי "בקשה להפחתת התשלומים עבור תשלום האגרה ועבור הפקדת העירבון", נקבע: "הבקשה כבר הוכרעה". בהחלטה מיום 28.9.2023 שניתנה על גבי "בקשה לעיכוב ביצוע סגירת התיק על מנת להגיש ערעור על ההחלטה האחרונה שניתנה בתיק", נקבע: "אין מקום להעתר לבקשה. אם יתקבל הערעור ישוב ההליך על כנו. עתה, כאשר לא הופקדו אגרה וערבון למרות חלוף המועד, הערעור נמחק". ההחלטה מיום 20.9.2023 היא אפוא ההחלטה המרכזית לענייננו (ותכונה להלן גם: ההחלטה).

כעולה מפסק הדין, התביעה בבית משפט השלום הוגשה על ידי התובע כנגד המשיב 1 (הבנק), ובה "מבקש התובע לבטל את תיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו על ידי הבנק ואת ביטול הסכם ההלוואה (אותו מכנה התובע "הסכם המשכנתא") בינו לבין הבנק, מכוחו ננקטים נגד התובע הליכי הוצאה לפועל והוא פונה מביתו" (סע' 1 לפסק הדין).

הבנק דחה את טענות התובע וטען שיש לדחות את התביעה בשל התיישנות ובשל מעשה בית דין לפי שהטענות המועלות בכתב התביעה הועלו על ידי התובע בעבר בהליכים רבים קודמים.

על רקע האמור נדחתה הבקשה, כאשר "לפנים משורת הדין" לא הוטלו הוצאות בעניינה.

די שאחד התנאים אינו מתקיים כדי שדין הבקשה יהיה להדחות.

בשל נסיבותיו האישיות של המערער ולפנים משורת הדין מצאתי לנכון שלא לעשות כן במקרה הקונקרטי, אולם תשומת לב המערער מופנית להשלכות האפשריות של ניסוחים מסוג זה. סוף דבר – דין הערעור להידחות.

...