פסיקת הוצאות גבוהות בשל הגשת הליך סרק

בכתב ההגנה טענה הנתבעת בעיקר כי מדובר בתביעת סרק, קנטרנית וטורדנית ושיש לדחותה על הסף שכן כתב התביעה הוגש ללא כל אסמכתות.

כן נטען כי נגרמו לתובעת הוצאות במסגרת ההליך, בגין הגשת בקשות, הגעה לדיונים ועוד.

יצוין כי בהסכמת הצדדים אשר הוגשה לתיק צוין רק כי יתבקש כי "התובעת תשוחרר מאחריות". אשר לשאלת הוצאות ההליך - המסגרת הנורמאטיבית תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כך: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון". בפסק דינו של בית הדין הארצי בע"ע 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל – בית הורים בית אורה בע"מ (מיום 2.11.06) נקבע כדלקמן: "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה." אם כן, עולה כי סוגיית פסיקת הוצאות משפט ושיעורן הנה סוגיה הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין, אשר בבואו לפסוק הוצאות עליו לשקול את מיגוון השיקולים הרלבאנטיים אליהם הפניתה ההלכה הפסוקה.

...

לא ניתן להיעתר לבקשה לפטור את התובעת מאחריות שכן העובדת אינה צד להליך וכן לא הוכח כי התובעת פעלה לפי סעיף 19א (ח) ו-(ט) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958.

לסיכום הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בסך 500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ תוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן ובשים לב להסכמה אליה הגיעו הצדדים, אני מורה על החזר אגרה לתובעת – כפוף לתקנות.

התובע בחר להגיש הליך סרק זה לבית הדין הנכבד, בניסיון להתעשר על חשבון הנתבעת ולבזבז זמן שפוטי יקר של בית הדין ושל הנתבעת.

דיון והכרעה – המסגרת הנורמאטיבית – תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, קובעת כך: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון". בפסק דינו של בית הדין הארצי, ע"ע 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל – בית הורים בית אורה בע"מ (2.11.06), נקבע כדלקמן: "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה." אם כן, עולה כי סוגיית פסיקת הוצאות משפט ושיעורן הנה סוגיה הנתונה לשיקול דעתו של בית הדין, אשר בבואו לפסוק הוצאות עליו לשקול את מיגוון השיקולים הרלוואנטיים אליהם הפניתה ההלכה הפסוקה.

כמו כן, לעניין פסיקת ההוצאות יש להיתחשב בעובדה כי ביום 9.1.2020 הגישה הנתבעת בקשה להעברת הדיון מבית הדין האיזורי לעבודה בנצרת לבית הדין האיזורי לעבודה בחיפה בשל העדר סמכות מקומית, וזאת בהסתמך על טעות בכתב התביעה, לפיה מקום מגורי התובע הוא בנשר, בעוד שמקום מגוריו הנכון הוא בכפר סולם, כאמור בתגובת התובע לבקשה זו של הנתבעת.

...

יש לדחות את בקשתו של התובע לפסוק לטובתו הוצאות, ואף לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת.

מאידך, מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה התובע יכול היה לייתר הליך זה, אילו היה פונה אליה עובר להגשת התביעה, ומשראה כי בקשתו אינה מטופלת כנדרש.

נוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול השיקולים הרלוונטיים בהתאם לפסיקה, ובשים לב לנסיבות העניין, איני סבור כי יהא זה מוצדק להשית על הנתבעת הוצאות או תשלום שכר טרחת עו"ד. סיכומו של דבר, כל צד יישא בהוצאותיו.

פסיקת הוצאות משפט מיועדת איפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב".

בית משפט העליון נידרש שם לנושא השמוש לרעה בהליכי משפט וקבע בין היתר בסעיף 16: "...כמו כן, כאשר בעל הדין שהתנהלותו לקויה הפסיד בדינו, עשויים הפגמים בהתנהלותו להביא לכך שיושתו עליו הוצאות גבוהות מהרגיל. אפשרות אחרת היא הטלת הוצאות לטובת אוצר המדינה על בעל דין שהתנהל בצורה שאינה ראויה, בין אם בנוסף להוצאות לזכות בעל הדין שכנגד ובין אם בלעדיהן" (רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ נ' רב בריח (08) תעשיות בע"מ, פסקה 13 (12.1.2010)).

...

לאחר אותו דיון הסכימה המערערת כי יש לדחות את התביעה כנגד המשיב 1.

לאחר עיון בטענות הגעתי למסקנה ולפיה דין הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) התערבות ערכאת ערעור בכל הקשור לפסיקת הוצאות נעשית רק במקרים חריגים ונדירים בהם נפלה טעות משפטית או כאשר דבק פגם או פסול מהותי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל הערעור נדחה.

היתנהלותה הפסולה של המערערת שניסתה להטעות את בית הדין ולהשתמש בו כדי לעקוף את הרשויות האחרות לכאורה, די בכך כדי לדחות את העירעור על הסף הן משום שהוגש באיחור ללא בקשת ארכה, והן לגופם של דברים.

המערערת מחויבת בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח. נציין כי לפי שורת הדין היה מקום לפסוק הוצאות בשיעור גבוה יותר, אך בשלב זה החלטנו לפסוק הוצאות בסכום נמוך לפנים משורת הדין.

אם יוגשו הליכי סרק נוספים מטעם המערערת ויימצא כי היא ממשיכה לבזבז את זמנו היקר של בית הדין, יוטלו הוצאות בשיעור גבוה יותר.

...

דחיית הערעור לגופו מכל מקום יש לדחות את הערעור על הסף גם לגופם של דברים.

עם זאת, ראינו לנכון להרחיב במקרה זה כיוון שבקשת רשות הערעור והמסמכים שצורפו לה, העלו תמיהה – מדוע בקשות המערערת לעלייה נדחות, ובמיוחד כשהמערערת צירפה לערעור תעודת יהדות משנת תשע"ג, חתומה לכאורה על ידי מנהל מחלקת אישות וגרות ברבנות הראשית לישראל המאשרת, לכאורה, את יהדותה? על כן, תמהנו, מדוע הייתה צריכה המבקשת לפתוח בהליך בירור יהדות בבית הדין הרבני בשנת התשע"ח (2018), חמש שנים לאחר קבלת תעודת היהדות, לכאורה? עיון בתיק בית הדין האזורי העלה כי הן בפתיחת התיק בבית הדין האזורי והן בערעור שהוגש לפנינו הסתירה המערערת החלטות מהותיות שנתנו בעניינה רשויות המדינה.

פסק דין ומתן הוראות נוכח כל האמור, הערעור נדחה.

המערערת מחויבת בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 5,000 ש"ח. נציין כי לפי שורת הדין היה מקום לפסוק הוצאות בשיעור גבוה יותר, אך בשלב זה החלטנו לפסוק הוצאות בסכום נמוך לפנים משורת הדין.

לשיטתה, מקום בו נמחק הליך על ידי יוזמו, אזי הוא זה שנידרש לשאת בהוצאות יריבו; התביעה שגויה ומיותרת, אך לאור מחיקתה, סוכלה האפשרות לקבוע ממצאים בעיניינה ואין בסיס להנחה המוכחשת של התובעת בבסיס הבקשה, בדבר צדקת התביעה; עניין הצורך בתיקון תקנון החברה הנמצא בסמכות האספה הכללית, הובהר לתובעת עובר להגשת התביעה; הנתבעת התנהגה באחריות המתבקשת, הן ביחסיה מול משרד התיקשורת והן ביחסיה מול כלל בעלי מניותיה; מהלך תיקון התקנון היה יוצא לפועל ומתנהל באותה דרך, גם אם לא הייתה מוגשת התביעה; התובעת היא היחידה שצריכה לשאת בהוצאות בגין הליך הסרק שיזמה והזדרזה להגיש תביעה שלא לצורך ולא המתינה למיצוי העניין בדרך המלך; זו התביעה היחידה שהוגשה נגד הנתבעת, הגם שנעשו אליה פניות דומות גם מטעם בעלי מניות אחרים, שהיו במצב זהה לזה של התובעת; התשתית המשפטית שציינה התובעת בבקשתה אינה רלבאנטית במקרה דנן, אלא עוסקת במקרים של פסיקת הוצאות בתום דיון משפטי שהתנהל כהלכה; הגם שטרם הוגש כתב הגנה, ההיערכות מצד הנתבעת לניהול ההליך המשפטי החלה עם המצאת כתב התביעה, לרבות העלויות הכרוכות בכך; ממילא התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה ולא עמדה בנטל לביסוס סבירותן - התובעת נוקבת בסכום הוצאות גבוה ללא הסבר; יש לחייב את הנתבעת בהוצאות תשובתה לבקשה בלבד, זאת הגם שהוצאות הנתבעת בעקבות הגשת התביעה היו רבות ולמרות שלפי הדין, על מגיש ההליך שנמחק מוטלת החובה לשפות את יריבו בגין הוצאותיו.

...

לטענת התובעת, מאחר והתביעה הוגשה אך ורק בשל התנהלותה המקוממת של הנתבעת, על האחרונה לשאת בכל הוצאותיה הריאליות של התובעת; התובעת נשאה בהוצאות רחבות היקף בהכנת מכלול ההתנהלות המשפטית מול הנתבעת ובפרט בהכנת כתב התביעה ועלויותיה מסתכמות בסך של 90,654 ₪; סכום זה אינו רחוק מהתעריף המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000 (להלן: "כללי לשכת עורכי הדין") העומד על סך של 59,080 ₪ המחושב לפי תביעה מעל סכום של 1,077,855 ₪ בלבד, בזמן שבמקרה דנן, מדובר על תביעה שמשמעותה הכלכלית גבוהה הרבה יותר, מאחר ובמועד הגשת התביעה שווי השוק של מניות הנתבעת שהחזיקה התובעת, היה 60,738,871 ₪ ושכר הטרחה שהוצא בפועל הולם את נסיבות העניין; הנתבעת לא הותירה בידי התובעת ברירה אלא להגיש את כתב התביעה ולמעשה, מחודש פברואר 2021 לא הייתה כל מגבלה רגולטוריות על העברת מניות התובעת ומשרד התקשורת הבהיר את עמדתו באופן סופי ומוחלט ביום 17.3.2022 כי רישיון הנתבעת אינו מגביל עוד את סחירות המניות; התובעת ניסתה בכל יכולתה להשפיע על הנתבעת לנהוג כדין, אולם הנתבעת התייחסה בזלזול ובאדישות לפגיעה בתובעת; רק אחרי הגשת התביעה, שינתה הנתבעת מעמדתה והעסקה אושרה; הצעד שבסופו של דבר יזמה הנתבעת שהוביל לשחרור מניות התובעת - קרי, אישור שינוי תקנון הנתבעת באסיפה הכללית – כלל לא היה נדרש וככל שהנתבעת סברה כי נדרש שינוי בתקנון, היה בכוחה לפעול מיוזמתה ולזמן אסיפה כללית לצורך כך. הנתבעת מתנגדת לבקשה.

כלומר, הגם שהנתבעת לא קיבלה את עמדת התובעת בכתב התביעה - לפיה כלל אין צורך לתקן את התקנון בכדי לאפשר את עבירות המניות – אני סבור, כי הגשת התביעה קידמה את הליך אישור תיקון התקנון באסיפה הכללית, כך שבסופו של יום הנתבעת הודיעה לתובעת כי היא רשאית להוציא לפועל את עסקת העברת המניות, כפי שזו ביקשה בתביעתה.

בסופו של דבר, העניין נדון בפני האסיפה הכללית שכינסה הנתבעת ביום 20.10.2022, קרי רק לאחר שהוגשה התביעה.

עם זאת, אני סבור כי אין לפסוק לטובת התובעת את סכום ההוצאות שדרשה.