פסיקת הוצאות בתביעה קטנה ללא פנייה מוקדמת

בתאריך 28/02/21 ניתן פסק דין חלקי בהליך המאוחד במחוזי בו נקבע כך (ראו עמוד 13 לפסק הדין): "...יום מסירת התביעה" ממנו מתחיל מירוץ 30 הימים, שלאחריו תתוסף ריבית צמודה לתגמולי הביטוח בהתאם להוראות סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, הוא המועד שבו התקבלה לראשונה בחברת הביטוח או אצל סוכן הביטוח, לפי המוקדם, פניה המעידה על כך, שהמבוטח (או צד ג' או המוטב) מעוניין לקבל את תגמולי הביטוח, ללא צורך בצרוף מיסמך כלשהוא.

בית המשפט העליון היה ער לכך שייתכן והמשך ההליך המאוחד במחוזי (ובכללו מינוי המומחה ) יכול ויהיה מיותר, אם תוצאתו תתהפך בעירעור על פסק הדין הסופי (ככל שיוגש), אך קבע כי התרופה לכך אינה בקבלת בקשת רשות העירעור שהגישו שם המערערות, אלא בפסיקת הוצאות בסופו של יום, במידת הצורך, באופן שישקפו את המשאבים שירדו לטמיון.

" הבקשה לאישור שבבסיס ההליך שבפניי , ביחס לקבוצה הראשונה, מבוססת על סעיף 28(ד) לחוק הביטוח, אשר קובעת כי: "הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ, ואולם על תגמולים כאמור תיווסף ריבית בשיעור שנקבע לפי סעיף 4(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, החל בתום 30 ימים מיום מסירת הדרישה (ההדגשה אינה במקור) למבטח." קרי, עניין לנו בשתי נקודות זמן אפשריות שיש לבחון, הנגזרות לכאורה משני מושגים שונים כהגדרתם בהוראות הדין: האחד הוא מועד מסירת התביעה למבטח (כפי הקבוע בסעיף 28(א) לחוק הביטוח) והאחר, הוא מושא העילה בעניינינו- הנו מועד מסירת הדרישה למבטח.

...

לאחר עיון בעמדותיהם של הצדדים, נחה דעתי כי בשלה העת להמשיך את הדיון בתיק זה, וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן: ראשית, על פניו ובזהירות המתבקשת המאפיינת את השלב המקדמי בו מצוי הליך זה, אומר שלא ניתן לקבוע קיומה של זהות בין עילות התביעה בתיק דנן, לבין עילות התביעה בעניין נוימן.

מכל מקום, גם באם מסמך שכזה היה מוגש, לא היה בו, לכשעצמו, להביא למסקנה אחרת מזו אליה הגעתי.

מעבר לכך, ערה אני לטענת המשיבות ביחס לזהות רכיב הריבית (אשר אושר במסגרת אישור הבקשה הייצוגית בעניין נוימן), אלא שגם באשר לרכיב זה יש לבצע את ההבחנה הנדרשת (או להגיע למסקנה כי זו אינה נדרשת) בין מועד "מסירת הדרישה" לבין מועד "מסירת התביעה". הבחנה זו לא ניתן לבצע בשלב מקדמי זה (בו טרם הוגשה אף תשובת המשיבות לבקשת האישור) ובתוך כך, לא ניתן גם לבחון את נפקויותיה והשלכותיה.

התוצאה: לאור האמור, אני מורה על המשך בירור ההליך שלפניי.

בית משפט לתביעות קטנות בחיפה ת"ק 43420-08-20 בוטנרו נ' סיטון בפני כבוד השופטת קרן מרגולין-פלדמן התובעת לימור בוטנרו הנתבעת מלכה גניה סיטון פסק דין

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ראיתי לנכון לדחות את התביעה ללא צו להוצאות ולהלן טעמיי – ראשית יובהר כי דירת התובעת ממוקמת ברח' עמק הזיתים 8 בחיפה.

סוגיה זו תלקח בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות כאן.

בנוסף טענה כי גם אם יש ממש באמור בתכתובת לפיה פנתה אל מר סיטון לראשונה רק ביום 31.1.20, הרי שאין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה לנזקים שנגרמו לדירת התובעת, שכן פניות מוקדמות בעיניין זה נערכו על ידי ובאמצעות מר עלי.

...

מעבר לעובדה שטענות אלו אינן סבירות בעיניי, ממילא משלא גובו בראיות/עדויות אין בהן כדי להועיל לנתבעת כאן, ואני סבורה כי הנתבעת לא פעלה בסופו של יום כלל כדי לנסות ולברר האם יש ממש בטענות התובעת, וממילא לא נדרשה לכל הוצאה בקשר עם עריכת בירור כאמור.

הנטל להביא את הראיות ולהוכיח את הטענות מוטל על התובעת ומשבחרה להציג לפני ביהמ"ש נסח חלקי בלבד – עומדת לחובתה החזקה לפיה לו הוצג עותק מלא היה בו כדי לתמוך בגרסת הנתבעת בעניין זה. בשורה התחתונה אני סבורה כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי מקור הרטיבות הוא דווקא בליקוי בגג המוצמד לדירת הנתבעת.

משנחה דעתי כי התובעת פנתה אל מר סיטון רק ביום 31.1.20 ומשנראה כי תיקון הקיר בוצע כבר ביום 12.2.20, ומר סיטון והנתבעת מתגוררים, על כך אין מחלוקת, בירושלים, הרי שדומני כי אין לומר שהתובעת נתנה בידי הנתבעת הזדמנות סבירה וראויה לתקן את הליקוי (ולו גם לאבחן אותו, לזהות אותו, ולקבל החלטה בנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי בין הליקוי הנטען בגג האמור לבין ליקויי דירת התובעת).

מכל אלו – התביעה נדחית.

לגישתה, היה מקום להטיל הוצאות על המשיב ולא עליה, ודאי לא בסכום כה משמעותי.

הודגש כי הן סמכויות הגבייה מכוח פקודת המסים והן סמכות הגבייה המעוגנת בסעיף 106 לחוק מאפשרות למשיב לפעול לגביית חוב המס מבלי שיצטרך ליזום פנייה מוקדמת לבית המשפט, אם כי החלטתו לנקוט בהליכי גבייה כפופה לבקורת שיפוטית: בהליכי גבייה הננקטים לפי סעיף 106 לחוק מע"מ הבקורת השיפוטית נעשית במסגרת ערעור על ההחלטה לפי סעיף 106(ו) לחוק; ובהליכי גבייה לפי פקודת המסים הבקורת השיפוטית מופעלת במסגרת תביעה המוגשת על ידי הטוען לזכות בנכסים.

ולבסוף, בכל הנוגע לטענות לעניין ההוצאות שנפסקו, נטען כי היתערבות ערכאת העירעור בעיניין זה תיעשה במקרים חריגים ואין המקרה שלפנינו נימנה עליהם.

(ג) לא יגבו ממי שקבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיפים קטנים (ב), (ב1) או (ב2) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקבל בלא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת הנכסים או הפעילות כאמור – לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור, פחות סכום המס ששילם.

...

סיף הגישה ערעור על החלטה זו של המשיב וערעורה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (ע"מ 11899-01-15).

לא למותר להזכיר כי בכל הנוגע לרכב מסוג B.M.W, רכב יוקרתי ביותר, בית המשפט מצא לנכון להניח הנחות לטובת המערערת הגם שניתן היה להגיע למסקנה אחרת.

יוצא אפוא כי גם טענותיה של המערערת לעניין השגגות שלטענתה נפלו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בקביעת הבעלות – דינן להידחות.

סיכומו של דבר, אציע לחברותיי כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערת בהוצאות המשיב בערכאה זו בסך של 30,000 ש"ח. השופטת ג' כנפי-שטייניץ: אני מסכימה.

המבקש אף לא פנה בפנייה מוקדמת למשיבה לפני הגשת בקשת האישור.

קיים אינטרס צבורי משמעותי לפסוק הוצאות בשיעור נמוך על מנת שלא להפוך את כלי הגשת התביעה הייצוגית ככלי להתעשרות התובע וכעניין שיש בו כדאיות כלכלית.

סעיף 23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות קובע את השיקולים לעניין שכר הטירחה: "(ב) בקביעת שיעור שכר הטירחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

...

אין "להעניש" את מקורות, שהיא רשות ציבורית ופעלה כדין כאמור ולפסוק לחובתה גמול ושכר טרחה אשר ייגרעו בסופו של דבר מתקציב משק המים הסגור ויגרמו לפגיעה בקופה הציבורית וברי כי ישנו אינטרס ציבורי מובהק בשמירה על הקופה הציבורית, כקבוע בעע"ם 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 32 (27.12.2010).

משמתקיים האמור בסעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות אין לאשר את בקשת האישור ולפיכך בקשת האישור נדחית.

סוף דבר בקשת האישור נדחית.

תמצית ההכרעה נוכח פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 22.1.24 מפי כב' השופט עודד מאור בת"צ (ת"א) 52621-07-23 ראם בן אור נ' אביב בית השקעות בע"מ (22.1.24), ומשלא בוצעה במקרה שלפניי פנייה מוקדמת למשיבה - לא מצאתי לאשר את הסכומים המומלצים על ידי הצדדים בגין מה שהוגדר "הוצאות המבקש" אלא לפסוק סך של 750 ₪ בלבד.

דיון כפי שציינתי כבר במספר פסקי דין שניתנו על ידי לאחרונה הרי שביום 22.1.24 ניתן פסק דינו המקיף של כב' השופט עודד מאור מבית המשפט המחוזי בתל אביב בת"צ (ת"א) 52621-07-23 ראם בן אור נ' אביב בית השקעות בע"מ (22.1.24, להלן - פסק הדין בעיניין אביב בית השקעות בע"מ) בו נערך ניתוח מפורט בנושא בקשות לאישור תובענות ייצוגיות המוגשות על ידי מבקשים "סדרתיים" כ"תביעות משוכפלות" כנגד בתי עסק קטנים במגוון רחב של סוגים (אופנה, מזון, דפוס, שירותים שונים וכו') וזאת בגין אי פירסום של הצהרות נגישות או הסדרי נגישות כאלה ואחרים והכול מבלי שנעשית לבית העסק פנייה מוקדמת.

בית המשפט בפסק הדין בעיניין בית אביב השקעות בע"מ שם דגש מיוחד על כך שהגשת התביעות מהסוג המתואר נעשית באופן שיטתי ללא פנייה מוקדמת לבית העסק, וזאת באופן מכוון, שאפשר והייתה מייתרת את כל ההליך וחוסכת את ההוצאות האמורות למשיבה ובכלל וזאת מטעמים ברורים של המבקש ובא כוחו.

...

סוף דבר לסיכום, בהינתן שפסק דין זה מייצר מעשה בית דין כלפי הצדדים לו בלבד - לא מצאתי יתרון ותועלת ממשיים בהמשך ניהול ההליך כנגד המשיבה.

  אני נעתרת לבקשה במובן זה שאני מתירה הסתלקות המבקש מהבקשה לאישור התובענה הייצוגית ומורה על דחיית התביעה האישית של המבקש במישור היחסים שבין הצדדים, ללא צו להוצאות.

מהמקובץ עולה כי אינני מאשרת את הסכום המוצע על ידי הצדדים ואני מורה כי המשיבה תישא בתשלום סך כולל של 750 ₪ למבקש, שישולם בתוך 30 יום, מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.