פסיקת הוצאות בקשה בעקבות צו ביזיון בית המשפט

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1195770/2 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב מאיר קאהן, הרב יעקב מ' שטיינהויז התובע: פלוני (ע"י ב"כ טו"ר משה מיטלמן) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ג'רמי שטרן ועו"ד אהוד גבאי) הנידון: הטלת קנס שבועי בגין סרבנות גט, ואישור נשיאת בית המשפט העליון לכך[footnoteRef:1] [1: התקבלה החלטת נשיאת בית המשפט העליון (בש"פ 1944/21) מיום 22.4.21, המאשרת את החלטת בית הדין להטלת קנס שבועי מתמשך על נתבעת בגין סרובה להתגרש, ובין השאר נרשם שם כך: "לאחר שעיינתי בהחלטת בית הדין ובעמדות הצדדים, אני סבורה כי לא נפל בהחלטה פגם המצדיק את ביטולה או שינויה. סמכותו של בית הדין הרבני להטיל סנקציה בדמות קנס מכוח פקודת בזיון בית המשפט מעוגנת בסעיף [...] מן המידע שהועבר לעיוני עולה כי מדובר באשה המסרבת לקבל את גטה במשך תקופה ארוכה, חרף החלטות ברורות שנתן בית הדין בנושא. על חומרתה של היתנהגות מעין זו, ועל הפגיעה שהיא גורמת לתובע, אין צורך להכביר במילים [...] כמפורט לעיל, בית הדין נקט בסנקציות הדרגתיות כנגד הנתבעת, לרבות הוצאת צוי הגבלה, על מנת להביאה לידי קיום החלטותיו. הצוים לא הניבו תועלת ולכן הורה בית הדין על הטלת הקנס. בנסיבות אלו מקובלת עלי עמדת היועץ כי הקנס שהוטל על הנתבעת הוא מידתי. טענת הנתבעת בדבר אי-הבנת השפה אין בה כדי לשנות ממסקנתי, זאת, בשים לב לקביעתו העובדתית של בית הדין לפיה הנתבעת, שהייתה מיוצגת לאורך ניהול ההליך, הבינה את המתרחש בו, ובשים לב לכך שגם בית הדין הרבני הגדול הגיע למסקנה דומה. אשר על כן, החלטת בית הדין מיום 3.3.2021 תעמוד בעינה".]

מנגד היתנגדות המשיב לערעור ובקשה לדחותו על הסף כערעור סרק תוך סילוף העובדות, שכן חיוב הגט נפסק כבר בתאריך י"ט באדר ב' תשע"ט (26.3.19) ונדחה העירעור עליו, ובפירוט העובדות כפי שהן לדעת המשיב, ולכן מבקש גם הטלת הוצאות גבוהות על המערערת.

מסעיף זה אנו למדים כי גם ביחס להליך הננקט במסגרת הפקודה לביזיון בית המשפט, ניתן לנקוט באמצעים החוקיים שנקבעו בפקודה זו, לרבות בהיעדר בקשה מפורשת מצד התובע אלא ביוזמת בית הדין.

...

ובכן, בית הדין לא מוצא בטענות בא כוח הנתבעת כדי לשנות אף לא אחת מהחלטות בית הדין שניתנו בנושא, ולכן אף בקשתו לעיכוב ביצוע הליכים נדחית.

כך שנראה שאם היה הבעל נעתר לשלם לאישה את הסך הנ"ל וממלא את תנאיה לקבלת הגט, הכול היה מסתיים בטוב, בלא שום טענה שהאישה לא הבינה את ההליך.

לאור כל האמור בהרחבה, אין כל בסיס לבקשת הנתבעת כיום באמצעות בא כוחה החדש לבטל את כל ההליך שהתקיים עד כה מחמת העדר הבנת ההליך או פגם בניהול ההליך, ואף בקשתה לעיכוב ביצוע ההליך בשל כך, נדחית, מהעדר כל בסיס לבקשה זו. חיוב הנתבעת בקנס שבועי תיק הגירושין נפתח ע"י הבעל כבר ביום ל' באדר א' תשע"ט (7.3.19).

] לאור כל האמור, כל החלטות בית הדין שבתיק, כולל אלו המצוטטות מעלה, הינן בתוקפן, ולאור כל המתואר, בית הדין קובע אף שהאישה חייבת להתגרש מהבעל, לאור הפירוד הממושך שמעבר לשנה, והאמור להלן.

משהכריע בית המשפט על פי פקודת בזיון בית המשפט בהמרצת פתיחה 19019-04-20 שהגיש המשיב כנגד המבקשת ושמע את כל טענות הצדדים בהקשר זה, אינני סבור שיש הצדקה לאפשר ולקבל את תביעתה של המבקשת ואני דוחה אותה.

היה מקום לפסוק הוצאות לחובת המבקשת אבל נוכח הסיכסוך בין הצדדים ואי רצון שלי להעצים אותו ולאור הצוו הדדי שניתן במסגרת הטרדה מאיימת, אסתפק בתוצאה של דחיית הבקשה ללא צו להוצאות.

...

לסיכום המבקשת מבקשת כי בית המשפט יורה למשיב לבצע את כל התיקונים שנפסק עליו בבית המשפט לתקן, כדלקמן: לנקות את הפס הלבן הנוסף ולנקות את הפסים השחורים שכביכול הוא טשטש שהוא סימן על הלבנים.

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בעכו (כב' השופט הבכיר ג'מיל נאסר) מיום 14.6.21 ב-תאד"מ 4889-01-21, לפיה מחק בית משפט קמא את הבקשה שהונחה בפניו לפי פקודת ביזיון בית-המשפט למרות שהוכחה הפרת צו המניעה מצד המשיבים מס' 2 ומס' 3 (להלן: "המשיבים"), שניתקו את זרם החשמל לדירתה של המבקשת, אך נוכח הביטויים הקשים שצוינו בבקשה לביזיון בית-המשפט שהוגשה מטעם המבקשת החליט בית משפט קמא להמנע מפסיקת הוצאות לזכות המבקשת.

על יסוד כל המפורט לעיל, אני מחליט לקבל באופן חלקי בלבד את בקשת רשות העירעור, שדנתי בה כאילו ניתנה הרשות והוגש העירעור על-פי הרשות שניתנה, ומחייב את המשיבים מס' 2 ומס' 3 (ביחד ולחוד) לשלם למבקשת הוצאות משפט (מופחתות) בגין הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהיא הגישה לבית משפט קמא בסכום כולל של 2,000 ₪ (כולל מע"מ).

...

לצד זאת סבורני, שהיה מקום לחייב את המשיבים בתשלום הוצאות משפט למבקשת, אם כי נוכח אופן ההתבטאות בבקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט (כפי שפירט בית משפט קמא בהחלטתו) יש להסתפק בפסיקת הוצאות משפט לזכות המבקשת בשיעור מופחת.

בא כוח המשיבים ציין מפורשות בדיון מיום 14.6.21 במענה לבית המשפט: "בדיעבד ייתכן כי היינו צריכים לפנות אל כבודו". אני רואה לנכון להבהיר, כי לטעמי אין המדובר בעניין פורמלי גרידא, אלא נראה לי שהגשת בקשה מתאימה מטעם המשיבים לבית המשפט כדי לאפשר להם את הניתוק הזמני של דירת המבקשת ממערכת החשמל וחיבורה מחדש, היה מונע את התלהטות הרוחות בין הצדדים בקשר לעניין ספציפי זה, שהרי אילו היו המשיבים פונים לבית המשפט כנדרש, הייתה ניתנת אפשרות לשני הצדדים לפרט את טענותיהם ובית משפט קמא היה שוקל ומחליט האם לאפשר את הניתוק הזמני, אם לאו.

על יסוד כל המפורט לעיל, אני מחליט לקבל באופן חלקי בלבד את בקשת רשות הערעור, שדנתי בה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על-פי הרשות שניתנה, ומחייב את המשיבים מס' 2 ומס' 3 (ביחד ולחוד) לשלם למבקשת הוצאות משפט (מופחתות) בגין הבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט שהיא הגישה לבית משפט קמא בסכום כולל של 2,000 ₪ (כולל מע"מ).

הצדדים הגישו בקשות הדדיות לשינוי הסעד הזמני והמשיבה מצידה הגישה גם בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט (להלן: "הפקודה") מחמת מכירה של מוצרים בעסק של המערערים בהפרה של צו המניעה.

הצדדים גם הסמיכו את בית המשפט לקבוע על דרך הפשרה את גובה הפצוי המוסכם עבור כל הפרה של צו המניעה מתום הדיון ואילך וכי הפצוי ישולם ללא הוכחת נזק ולפסוק הוצאות ושכ"ט בגין הבקשה.

...

לאחר החלטתי מיום 30.3.23 לפיה אין בפני בקשה כדין לסילוק על הסף, הוגשה בקשת הסילוק ביום 31.3.23 בהתאם לתקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") לפיה אין למערערים זכות להגיש את הערעור ונטען גם לגוף הערעור.

החלטתי כאמור, לדון בבקשה כאילו הוגשה בקשת רשות ערעור על פי סמכותי לפי תקנה 149 (4) לתקנות וניתנת הרשות לערער.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, בכתבי בי-דין בבית המשפט קמא ובפרוטוקולים על פיהם הסמיכו הצדדים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, הגעתי למסקנה כי לא נפלה טעות בהחלטה ואין להתערב בה משלא היתה חריגה מסמכות בהחלטה של בית המשפט קמא.

סוף דבר: הערעור נדחה.

על רקע העובדות האמורות, נשמעו טענות הצדדים בעיניין הבקשה למתן צו לפי פקודת ביזיון בית משפט ובעניין בקשת המבקש לחייב את המשיבה לשאת בהוצאותיו בשל הליך החזרת התפוס, בשל מחדלי המשיבה הנטענים וכן בשל כך שבניגוד להתחייבותה בוטל רישיונו לנשיאת נשק באופן המחייב נקיטת הליך מנהלי לשם השבתו.

למרות זאת, נמצא כי בפועל הן בית המשפט קמא הן המשיבה ראו בהחלטה בעיניין פסיקת הוצאות המבקש שניתנה בבקשה להחזרת תפוס משום החלטה החוסמת את תביעתו של המבקש.

נימוק נוסף שהעלה בית המשפט קמא לדחיית תביעתו של המבקש נגד המשיבה, היה הקביעה כי המבקש לא הניח תשתית ראייתית המצדיקה פסיקת פיצוי נוסף בשל אותה היתנהלות שכבר נדונה במסגרת הבקשה להחזרת תפוס ואף לא הניח תשתית ראייתית המצדיקה פסיקת פיצוי בשל היתנהלות נוספת מצד המשיבה.

...

לאחר עיון בתיק בית המשפט קמא ובפסק-דינו, בבקשת רשות הערעור (מיום 19.10.2023) ובתשובת המשיבה (מיום 16.11.2023) ובנספחיהן, החלטתי לדון בבקשה הנדונה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, להכריע בערעור על יסוד החומר בכתב שלפניי (בהתאם לתקנה 149(2)(ב) ולתקנה 138(א)(5) בתקנות), ולקבל את הערעור.

מסקנה זו מעלה קושי מהטעם הפשוט שבכל הנוגע להתנהלותה של המשיבה, עד השלב שבו ניתנה ההחלטה בעניין הבקשה להחזרת תפוס וגם בכל הנוגע לאופן התנהלותה לאחר מכן, לא היה שנוי במחלוקת.

סיכום ותוצאה מעת שנמצא כי לא היה מקום לדחיית תביעת המבקש בהסתמך על החלטת בית המשפט בעניין הבקשה להחזרת תפוס וכי אף לא ניתן לומר כי לא עלה בידיו לבסס את טענותיו בראיות, המסקנה היא כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ככל שהוא נוגע לתביעת המשיבה.

בהתאם לכך הערעור מתקבל במובן זה שהעניין יוחזר אל בית המשפט קמא לשם מתן פסק דין חדש בעניין תביעת המבקש נגד המשיבה.