פסיקת דמי שימוש הצבת עמוד בזק לא כדין

לפניי תביעה לחיוב בתשלום בגין דמי שימוש בחצר התובעים בדרך של הצבת עמודי תיקשורת בשטח החצר ומתיחת כבלים ברום החצר, וכן לפצוי בגין הטרדה והוצאות תיחזוקה שנדרשו כתוצאה מהצבתם.

לעניין זה, הפניתה הנתבעת ל - ת"א (י-ם) 10100/09 נשאשיבי נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, אשר במסגרתו נפסק, כי שתיקת החוק אינה לאקונה כי אם הסדר שלילי מכוון.

בעניינינו, היות ועסקינן בעמודים שהוצבו לפני שנת 1984, הרי שאלו הוצבו בעת שפקודת הדואר הייתה בתוקף ועל כן חזקה כי הצבתם נעשתה כדין.

האם זכאים התובעים לדמי שימוש עפ"י חוק התיקשורת? סוגיית תשלום דמי שימוש בגין התקנת קוי תיקשורת במקרקעין פרטיים, נדונה בת"א (י-ם) 10100/09 נשאשיבי נ' בזק (19.6.11), שם נקבע כי על התובע תשלום דמי שימוש להראות מכח איזו הוראה שבדין הוא זכאי לכך.

...

באשר לטענה בדבר עשיית עושר, חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 מגדיר את חובת ההשבה בסעיף הראשון בו וקובע: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה." הואיל והגעתי לכלל מסקנה, כי הצבת עמודי התקשורת נעשתה על פי זכות שבדין, הרי שאין בדיני עשיית עושר בכדי להקנות לתובעים עילת תביעה.

מן הנימוקים המפורטים לעיל, אני דוחה את התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

סוף דבר אשר על כן התביעה נדחית.

מהות התביעה התובעת טוענת כי על חברת החשמל להשיב לה את שני הסכומים שגבתה ממנה שלא כדין, בתוספת "עלויות תקורה בסך של 17%" כמקובל לטענתה בשוק הקבלני, ובנוסף היא דורשת לחייב את חב' החשמל בדמי שימוש ראויים בגין חדר המניה מיום 1.5.11 מועד קבלת החזקה של התובעת במקרקעין, ועד להגשת התביעה, לפי 1,500 ₪ לחודש, וכן דרשה דמי שימוש ראויים בסך 1,000 ₪ לחודש, בגין אותה תקופה, עבור שני  עמודי חשמל עיליים (מס' A255/ K ו- 30/AT) שנותרו לטענתה בשטחה.

בעניינינו הצבת עמודי החשמל והעברת קוי המתח התבצעו טרם כניסת חוק משק החשמל לתוקף, לפיכך חלים הוראות הפקודה והצווים שהוצאו באיו"ש. חזקת התקינות "חזקת התקינות המינהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגאמטית. רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשיגרה, להיתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין". (עע"מ 4072/11 עירית בת ים נ' לוי (6.11.12), ראו גם ת.א 4364/06 אלקימרי נ' חח"י (16.5.13), עמ' 9 לפסק הדין)).

בתא (חי) 51437-06-15 מור נ' בזק (14.11.16) דחה ביהמ"ש תביעה לסילוק תשתית בזק הנמצאת במקרקעי התובעים וקבע כי "אי הגשת ערר על הנחת התשתית מקים "מעשה בית דין" ואין להרהר כעת אחר מעשה המדינה שהקימה את התשתית".

הנתבעת לא התייחסה להבדל בין הדין הנוהג בישראל לבין זה שבאיו"ש (הסכמה לעומת הסכמה בכתב) והפנתה לפסיקה ברחבי הארץ המכירה בהסכמה מכללא, כמו ת"א (שלום עכו) 11506-06-08 אבו ריא ואח' נ' חברת החשמל (18.3.13) שם נאמר כך: "אמנם כתב ההסכמה חתום רק על ידי אחד משלושת בעלי החלקה...יחד עם זאת, ניתן ללמוד מהיתנהגות בעלי החלקה אשר לא העלו קול מחאה, לא נקטו בכל הליך משפטי ולא פנו לאף גורם כנגד הצבת העמוד או כנגד המשך הצבתו בחלקה כהתנהגות המאשרת ומשלימה עם קיומו של העמוד." , או הדברים שנכתבו בת"א (שלום נצרת) 1177/00 מועצה אזורית נוף הגליל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ (4.4.02): "העלאת טענות בעלמא... אין בהם די בנסיבות, לרבות לאור חלוף השנים ולאור עובדת קיומן של תשתיות חשמל הקיימות בפועל... ללא מחאה או טענה". בכל מקרה, שתיקת בעלי הזכויות במקרקעין במשך עשרות שנים משליכה על חזקת התקינות המנהלית שבעצם הצבתם.

...

בסופו של דבר ביצעה חח"י את הריסת המבנה בחודש ינואר 2017, חודשיים לאחר הגשת התביעה שלפניי.

נוכח האמור לעיל, מסקנתי היא שבדין חויבה התובעת לשאת בהוצאות העתקת התשתית, וזאת בין אם העמודים כולם או חלקם ממוקמים בשטחה ובין אם הם מצויים על גבול המקרקעין ומחוצה לו. הצורך בהעתקת העמודים, גם אם היו מוצבים בשטח ציבורי הגובל עם החלקה נבע מקרבה מסוכנת של המבנה לאותם עמודי מתח גבוה.

אשר על כן התביעה להשבת הסכום ששולם על ידי התובעת לנתבעת נדחית.

לסיכום מכל האמור לעיל, אני מוצאת לנכון לדחות את תביעת התובעת.

העמוד הוצב בנכס בשנות ה- 80 של המאה הקודמת, ולפי המצב החוקי באותה העת, לא נדרשה הסכמת בעל המקרקעין להצבת עמוד תיקשורת במקרקעיו, והסכמה זו נדרשה רק החל מכניסתו לתוקף של תיקון 25 לחוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן – "תיקון 25 לחוק התיקשורת", או להלן - "חוק התיקשורת", לפי העניין) בשנת 2001, כך שהעמוד הוצב בזמנו כדין.

על מנת שתקום חובת השבה לפי סעיף 1(א) לפי חוק עשיית עושר, יש להראות כי הנתבעת (הזוכה), קיבלה מחברת הוט (המזכה) את דמי השמוש שלא כדין, וככל שהדבר יוכח, יהיה על הנתבעת להשיב לחברת הוט, וממילא לא לתובע, את דמי השמוש.

מעבר לכך, ממילא אין די בטענות כלליות וסתמיות לפיהן נגרמה לתובע עוגמת נפש כדי לפסוק פיצויים בגין כך. פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש נשקלת כאשר נגרמים לתובע כאב וסבל של ממש, ובנסיבות דנן ממילא לא שוכנעתי שזה המצב.

...

לכן, גם טענה זו נדחית.

סיכום התביעה נדחית, הן מפאת התיישנותה ושיהוי בהגשתה, והן לגופה.

לפנים משורת הדין, לאור התרשמותי מהתובע בדיון בפניי והיות שלמרות כל שנאמר בפסק הדין אני סבורה שהתביעה הוגשה על ידו בתום לב, איני עושה צו להוצאות.

המסקנה מכל האמור עד הנה: בהצבת העמוד, או למצער בהמשך החזקתו בשטחם של התובעים לאחר שאלו דרשו לסלקו מן המקום, הסיגה בזק גבולם של התובעים והשתמשה בקניינם שלא כדין ועל כך זכאים התובעים לפיצוי.

מדובר בתביעה החוסה תחת שתי מִטְרִיוֹת (או, אם תרצה מָטֶרִיוֹת) דיני הנזיקין (זכות לפיצויים) ודיני עשיית עושר (זכות להשבה) כאשר הגבול ביניהם מיטשטש במסגרת המושג "דמי שימוש ראויים" [ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד פ"ד נג(4) 769 בעמ' 775; ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין נ' הרלו אנד ג'ונס פ"ד מג(1) 221 בעמ' 264].

עקרון הוא, כידוע, שכאשר שוכנע בית המשפט בקיומו של נזק אשר נגרם לנפגע אך לא עלה בידי האחרון להוכיח נזקיו כדבעי, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוייו עפ"י "אומדנא דדייני". משהוכח – ולא נסתר – שאותו עמוד מנע שימוש בחלק מן המיגרש ואף (קודם שקוצץ ראשו) היווה מוקד סכנה בחצר התובעים (ר' עדות התובעת) ומשנאלצו התובעים לסבול קיומו של אותו עמוד במשך כ-3 שנים ושרידיו במשך שנתיים נוספות, חרף פניות ודרישות חוזרות ונשנות לסלקו מהמקום אני אומד נזקיהם בשל כל אלו בסך-.

...

[למעלה מן הצריך אציין שניתן היה להגיע למסקנה דומה גם מכח דיני "עשיית עושר" בלבד, עפ"י פרשנותם המרחיבה (רע"א 5768/94, א.ש.י.ר. נ' פורום, פ"ד נב(4) 289), נוכח מסקנתי דלעיל איני רואה צורך להרחיב בכך].

ועוד – גם אילו היה המדובר בנתון מוכח ומדוייק סבורני שהיה מקום "לפעול עפ"י הוראת סעיף 2 של חוק עשיית עושר ולא במשפט המתיר לבית המשפט "לפטור את הזוכה מחובת ההשבה כולה או מקצתה" אם מצא שההשבה אינה צודקת בנסיבות העניין.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים-.

באשר לאנטרס שבגינו נאותה התובעת להסכים להסדר הפשרה, הסביר בא-כוחה של הנתבעת, כי לאור דברי בית המשפט המחוזי, עמדה התובעת בפני סיכון שפסק הדין בתביעת הפינוי יבוטל, וכך גם העמוד יושאר במקומו או שהנתבעת תדרש לשאת בעלות העתקתו, וגם תדרש להשיב את סכום ההוצאות שנפסק לטובתה.

לדבריו (בעמ' 6), עוד בהליך בבית משפט השלום, "הוויכוח העקרוני שהיה בין מר בן-דוד לבין אנשי בזק, היה מי יישא בעלויות ההעתקה. הוא ראה את דרישת בזק שהתובעת תישא בעלויות ההעתקה, דרישה חצופה. אנשי בזק מצד שני, פעלו לפי הנהלים שלהם והוראות החוק לידרוש את עלויות ההעתקה מבעל המקרקעין ...". בא-כוחה של הנתבעת הוסיף גם, כי המשמעות של הסכמת התובעת לוותר על הקביעה המשפטית שלפיה העמוד הוצב במקום שלא כדין, שומטת את הקרקע תחת עילת התביעה שלה, אשר תביעתה לדמי שימוש ראויים נסמכת על טענת עשיית עושר שלא כדין.

...

משעה שהעמוד הוצב כדין ומן הטעמים שעליהם עמדנו קודם לכן, ממילא שאין לתובעת כל אפשרות לתבוע סעד כספי אשר נשען כולו על המסקנה שלפיה העמוד לכאורה, לא הוצב כדין.

התוצאה היא אפוא, כי כאמור לעיל, לאור העובדה שהצדדים הסכימו "כי הקביעות המשפטיות שבפסק הדין של בית המשפט קמא – יבוטלו", ממילא בוטלה הקביעה שעמוד התקשורת הוצב שלא כדין.

לאור תוצאה זו, הבקשה לדחייתה של התביעה על הסף מתקבלת ובהתאם לכך התביעה נדחית.