פסיקת בית המשפט כי תומכת קבלת החלטות אינה יכולה לחתום

במסגרת התגובה, הנתבעת טענה, בין היתר, כי "הקלות הבלתי נסבלת בה "תובעים", עובדים זרים, מנהלים "תביעות" "בשלט רחוק" הנה "מקוממת מאוד" "ולפיכך אין מקום לקבל תצהיר ללא מצהיר וללא חתימת מצהיר". הנתבעת טענה כי "אין מקום לקבל את המצב החמור והאבסורדי בו על הנתבעת לנהל הליכים משפטיים מבלי שחקרה את התובע בעדות מוקדמת כלשהיא". על רקע זה, ביקשה הנתבעת כי בית הדין יורה לתובע "להואיל ולהגיע לישראל, אם רצונו לנהל הליכים משפטיים בבית הדין לעבודה בישראל" וכי "עד שיבחר לעשות כן", להורות על מחיקת התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות.

המקור הנורמאטיבי לשמיעת העדות בדרך זו הנו סעיף 13 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה"), הקובע כדלקמן: "(א) לפי בקשת בעל דין במשפט אזרחי רשאי בית המשפט, אם נראה צורך למען הצדק ולפי התנאים שהורה עליהם, לצוות שעד או כל אדם אחר ייחקר בתצהיר על-ידי אדם פלוני ובמקום פלוני שמחוץ לתחום שיפוטו של בית המשפט, ורשאי בית המשפט ליתן הוראה בכל דבר הכרוך באותה חקירה, כפי שייראה סביר וצודק, ורשאי הוא להתיר לכל בעל דין להגיש את פרוטוקול העדות כראיה באותו משפט". בבר"ע (ארצי) י את א ברמן בע"מ נ' שלמה ברמן (ניתן ביום 30.9.2020, פורסם בנבו), סקר בית הדין הארצי בהרחבה את הכללים בסוגיית שמיעת עדות בדרך של היועדות, כדלקמן: "...השיקולים המנחים בבחינת בקשה להעדה באמצעות היועדות חזותית מכוח סעיף 13 לפקודה, וזאת לאור החסרונות הקיימים במתן עדות בדרך זו, הם הגשת הבקשה בתום לב, היות העדות רלבאנטית למחלוקת וכי קיימת סיבה טובה לכך שבעל הדין או העד אינם יכולים למסור עדותם בבית המשפט (עניין גולדשטיין, פסקה 3 לפסק דינה של השופטת מ' נאור). תנאים אלה נדרשים גם בבתי הדין לעבודה. בעיניין כנאען ערך חברי סגן הנשיאה איטח ניתוח מקיף של התנאים להעדת עד באמצעות הוועצות חזותית או כנוס וידאו, תוך שעמד גם על חסרונותיה של שיטת העדה זו, ועל כך שצריכה היא להיות בבחינת חריג. וכך נאמר:

כמו כן, בענין כנעאן עמד בית דין זה על חשיבות תמיכת בקשה מסוג זה בתצהיר, שכן "הגם שאין בתקנות בית הדין לעבודה חיוב להגיש תצהיר תומך בבקשות, הרי שאין משמעות הדבר כי לעולם אין מקום לידרוש את הגשתו. כך למשל, כבר נפסק כי בבקשות לסעד זמני יש להגיש תצהיר תומך. ברי, כי שאלת הצורך בתצהיר התומך בבקשה שאינה בקשה לסעד זמני צריכה להבחן בשים לב לסוג הטענות המועלות בבקשה, לשאלה האם העובדות שנויות במחלוקת ולחשיבותן של העובדות להכרעה השיפוטית. במקרה דנן נוכח חשיבותן של העובדות להכרעה בבקשה, צריך היה לתמוך את הבקשה מושא העירעור בתצהיר" (סעיף 44 לפסק הדין).

כך למשל, בבר"ע (ארצי) 30442-12-15 דן פורקוש - דיוקול בע"מ (14.3.16) נאמר: "בחינת טעמי בית הדין בהחלטתו לקבל את הבקשה להעדת העדים הנ"ל בהוועדות חזותית מעלה ראשית לכל כי לא הוגש כל תצהיר, לרבות מטעם העדים שעדותם מבוקשת, בו מבוארת הסיבה להעדתם בהוועדות חזותית באשר לאי יכולתם להגיע לעדות בישראל. החלטה זו איננה על פי הנפסק על ידי בית דין זה בע"ע 36731-09-12 סעיד כנעאן - מפעלי מתכת חניתה בע"מ (17.1.2013)". ברוח זו ראו גם: בר"ע (ארצי) 53503-11-13‏ ‏יועד פוטרמליך - אלי לובושיץ, (3.12.13) פיסקה 18.

...

עוד נטען, כי התובע הבין ששגה בכך שלא טרח להודיע על כוונתו לצאת מישראל מבעוד מועד, "היות ויש לכך השלכות בנוגע לאפשרות לחזור לישראל וניהול ההליך בתיק הנ"ל". על רקע האמור, טען התובע כי לא הייתה לו כוונה לזנוח את התביעה דנן ובהתאם ביקש כי בית הדין יפטור אותו מהתייצבות אישית לדיון המקדמי.

לאור האמור, בשלב זה ובהתחשב באופן בו הוגשה בקשת התובע לשמיעת חקירתו הנגדית בדרך של היוועדות חזותית, הבקשה נדחית.

סוף דבר תצהיר עדותו הראשית של התובע, אשר לא אומת כדין מוצא מהתיק.

בשלב זה, בקשת התובע לשמיעת עדותו בהיוועדות חזותית- נדחית.

המבקשת טענה בבקשתה, אשר נתמכה בתצהיר, כי בחודש יוני 2022 התקבלה אצלה התביעה מבית המשפט.

עוד טען המשיב כי המבקשת מצאה אותו לחתימה על מסירת הבקשה לביטול פסק הדין מול האורחים שלו בחצר הביתית, ועל כן מטעם זה המשיב מיתנגד לביטול פסק הדין.

העילות לביטול פסק דין שניתן בהיעדר: תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) - תשל"ז-1976, דנה בבטול החלטה שלא בפני בעל דין, וזו לשונה: "ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין והגיש בעל דין בקשה לביטולה תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט, על פי צד אחד, לבטלה בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות המשפט או ענינים אחרים; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם". הוראות תקנה 12 לתקנות השיפוט מסמיכה את בית משפט לתביעות קטנות לבטל פסק דין שנתן במעמד צד אחד גם ללא תגובת הצד שכנגד.

דהיינו אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש ואין בכך בכדי הבעת זילזול מופגן בבית המשפט, ייטה בית המשפט להעתר לבקשה לביטול פסק דין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקש את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית, וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות.

...

דהיינו אף אם מתברר כי אי הגשת כתב ההגנה או אי ההתייצבות נבעו מאי הבנה, או אפילו מתוך רשלנות מסוימת מצד המבקש ואין בכך בכדי הבעת זלזול מופגן בבית המשפט, ייטה בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול פסק דין ולברר המחלוקת גופה במעמד שני הצדדים מבלי לשלול מהמבקש את זכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות חוקתית, וכל זאת תוך ריפוי הפגם באמצעות פסיקת הוצאות.

בנסיבות העניין דין הבקשה לביטול פסק דין היה להידחות.

בנסיבות אלו ולאחר עריכת מלוא האיזונים הראויים בין האינטרסים השונים של המבקשת והמשיב, אני מורה כי פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות ביום 08.08.2022, יבוטל כנגד תשלום הוצאות למשיב בסך של 400 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ביום 12.10.2000 חתמו המבקשת ומר יעקב שולמן (להלן: "שולמן"), שהיה מדען ויזם, על הסכם יזמות שעניינו הקמת מיזם לפיתוח מכשיר למדידת סוכרים בענבים וביין.

בסיפת ההיתנגדות לבקשת הפרוק, לא הסתפק שולמן בבקשה לדחות את בקשת הפרוק ועתר לשורה של סעדים הכוללים, בין היתר, מתן הוראות לעמותה בנוגע לתיק ההוצל"פ; מתן הוראות לבית משפט השלום בירושלים שלא יחייב אותו בהוצאות העמותה; בקשה לקזוז ההוצאות שנפסקו בבית המשפט העליון מתוך הפיצויים שהעמותה חייבת לו; וחיוב גופים נוספים (הרשות לפיתוח ירושלים, חברת "ון ליר" ורשם העמותות) בהוצאות.

) החברה קיבלה החלטה מיוחדת על פירוקה בידי בית המשפט.

בעמ' 137 נכתב כך: "החברה תיחשב כמי שאינה מסוגלת להשיג את מטרותיה העיקריות אם אין סיכוי סביר להשגתן, ואין צורך להוכיח שלא ניתן באופן מוחלט להשיגן. העדר משאבים כספיים, המונע מהחברה אפשרות לפעול להשגת מטרותיה, הוכר אף הוא כמצדיק פירוק החברה מטעמי צדק ויושר." בית המשפט יורה על פירוק חברה מטעמי צדק ויושר כאשר המשך נהולה של החברה אינו אפשרי עקב קיומו של מבוי סתום הנובע מכך שבעלי המניות מחולקים לשני "מחנות", שאינם יכולים להגיע להסכמה ביניהם.

בין אם הסיבה להפסקת הפעילות העסקית קשורה בהחלטת המדען הראשי על הפסקת התמיכה בחברה ובין אם הפסקת הפעילות העסקית נעוצה בחילוקי הדיעות בין העמותה, בעלת המניות, ובין שולמן, ברור כי מתקיימת העילה הקבועה בסעיף 342ו(2) לחוק החברות.

...

שנית, גם אם בידי החברה קיימים נכסים, כנטען על ידי שולמן (אף שלא הוגשו ראיות לתמיכה בטענה זו), אין בכך כדי למנוע את המסקנה כי מתקיימת עילת הפירוק של הפסקת עסקים.

כמו כן, לא ניתן להיעתר במסגרת הליך זה לבקשותיו של שולמן בכל הנוגע להליך ההוצל"פ המתנהל כנגדו, וכמובן שאין להורות במסגרת הליך זה הוראות לבית משפט השלום בירושלים בקשר להליך שם. לא מצאתי הצדקה לקבל את ההתנגדות לבקשה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו פירוק לגבי החברה בהתאם לסמכותי שבסעיף 342יא לחוק החברות.

משבגרו התובעים, פנו ובקשו לקבל מיגרש בפטור ממכרז ולאחר שהדבר אושר, נחתמו עמם חוזי פיתוח ושולמו דמי הוון כדין.

קבלת הבקשה בעיניין הסמכות העניינית, תיגרום לפיצול הדיון, שכן עניין הנתבעת 1 ידון בבית משפט המחוזי ועניין הנתבעת 2 ידון בבית משפט זה והדבר יסרבל את ההליכים.

תשובת הנתבעת 1 לתגובת התובעים לא די לטעון כי התובעים "לא ידעו" על קיומן של העובדות המבססות את עילת התביעה, אלא עליהם להראות גם כי לא יכלו לדעת עליהן בהתנהגות סבירה על ידי בירור מול הנתבעות או מול צד ג', אגודת המושב.

התובעים לא הוכיחו כי התביעה היתיישנה שלא מדעת, שכן לא תמכו טענותיהם בדבר אי קבלת החלטות המינהל בתצהיר או בראיות אחרות.

פרט 59(1) לתוספת הראשונה לחוק, קובע כדלקמן: "החלטה של רשות מקרקעי ישראל שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין לפי כל דין או לפי החלטת הממשלה". הגדרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ובעניין זה, בנגוד לסוגיית סמכותו של בית משפט זה, לא מבחן הסעד הוא השולט בפסיקה.

...

" וכן רע"א 7987/10 מדינת ישראל נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" [פורסם בנבו] : "על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות". ראו גם רע"א 2933-18 עיריית אור עקיבא נ' מקורות חברת מים בע"מ, שם פורטו השיקולים שיילקחו בחשבון בעת בחינת השאלה האם המקרה הנדון מתאים להתברר בדרך של תקיפה עקיפה אם לאו: "מעתה חזרה ונעורה השאלה, אימתי יקנו להם בתי המשפט סמכות לברר טענות שנטענות לפניהם נגד החלטות מנהליות, על דרך של תקיפה עקיפה? הפסיקה נתנה סימנים בדבר, והתייחסה למספר שיקולים שיילקחו בחשבון, בעת בחינת השאלה אם המקרה הנדון מתאים להתברר בדרך של תקיפה עקיפה, אם לאו. כך, מונה זמיר בספרו רשימה של נסיבות אשר על-פי הפסיקה בהתקיים מי מהן, יסתם הגולל בפני תקיפה עקיפה ותתאפשר תקיפה ישירה בלבד: "כאשר ההחלטה המינהלית מעוררת שאלות נכבדות של מדיניות משפטית, חברתית או מדינית; כאשר יש לה השלכה רחבה וחשובה, ולכן חשוב שבית המשפט יאפשר לגורמים נוספים הקשורים לעניין הנדון להשמיע את טענותיהם; כאשר קיים חשש מפני ריבוי הכרעות סותרות באותו עניין על ידי בתי משפט שונים, ולכן גם חשש לפגיעה בוודאות וביציבות; כאשר מהות העניין הנדון הולמת יותר ביקורת ישירה; כאשר קיים אינטרס ציבורי אחר האומר כי בנסיבות המקרה ראוי לקיים ביקורת ישירה ולא ביקורת עקיפה" (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ד 2688-2687 (2017).

לפיכך סבורני כי בנסיבות המקרה דנן עסקינן בתביעה כספית אשר אך אגב אורחא יתכן ויש בה משום תקיפה עקיפה להחלטת הרשות, אולם אין בכך כדי לקבוע כי בית משפט זה , אין בסמכותו העניינית לדון בה. דיון בבקשות הנתבעת 1 ו-2 – מחמת התיישנות לעניין תובעים 1ו-2 לגישת הנתבעות התביעות התיישנו בשנת 2008 או לכל המאוחר בשנת 2012 בהינתן כי כבר אז, ידעו התובעים את העובדות בגינן נדחתה בקשתם לרכישת מגרש ו/או היו צריכים לדעת ואילו לגישת התובעים, רק בשנת 2013 נודעה להם הסיבה בגינה לא הוקצה להם מגרש, דהיינו היותם קטינים, ועל כן התביעה לא התיישנה.

לפיכך ולאור האמור לא ניתן להיעתר לבקשה לדחייה על הסף אף בטענת ההתיישנות ומכאן התוצאה היא כי הבקשה לדחייה על הסף נדחית בכללותה.

רקע כללי לעותר, כבן 68, שני אחים - האח פ' ז"ל, שלפי הטענה היה בעל פגור שיכלי קשה, והאח א', יבדל"א. האם נפטרה בחודש מרץ 2002 ולאחר מותה הוכר האח פ' כדייר ממשיך לאם (ההחלטה להכיר באח פ' כדייר ממשיך); נחתם עמו הסכם שכירות משנת 2003, והוא התגורר בדירה משך שנים, עד שבשנת 2015 הלך לעולמו.

לבקשתו של העותר הוסכם כי העותר יפנה את עניינו לבחינה מחודשת של הועדה הציבורית העליונה של המשיב (הועדה) תוך שיצרף את כל המסמכים התומכים בטענתו למגורים עם האם בתקופה הרלוואנטית, והדיון בבקשתו לביטול פסק הדין הוקפא עד להחלטתה.

ההחלטה נסמכת על שיקולים עינייניים, והתקבלה תוך היתייחסות כנדרש לכל המסמכים והשיקולים הרלוואנטיים, לא נפל בה כל פגם ואין עילה להתערב בה. על פי הפסיקה, בית המשפט אינו ניכנס בנעלי הרשות ואינו מחליף את שיקול דעתה בשקול דעתו שלו.

כמו כן, בית המשפט בוחן את תקינות ההחלטה ולא מהי התוצאה הראויה בעיניו.

העותר הביא את עניינו לבחינת הועדה ולבחינת בית המשפט כשני עשורים לאחר שנפטרה אמו, באופן שמאיין את האפשרות הממשית לבדוק את מצב הדברים לאשורו במועדים הרלוואנטיים ולמצער, פוגע ביכולת זו באופן משמעותי מאוד.

...

לטענת העותר, ולאור כל האמור, יש להתערב בהחלטה שכן נפלו בה פגמים שונים, בדמות אי-שקילת מלוא השיקולים הרלוונטיים, התעלמות מן הנסיבות האישיות, היעדר הנמקה וחריגה ממתחם הסבירות.

לא מצאתי ממש גם ביתר טענות העותר, והן נדחות.

עוד אציין כי לנוכח קביעותיי ומבלי שיש בכך כדי לגרוע מחשיבותו של שיקול זה, התייתר הצורך לדון בטענת המשיבים כי יש לדחות את העתירה גם בשל חוסר ניקיון כפיים מצד העותר, שממשיך להחזיק בדירה תוך עשיית דין עצמית ובניגוד לפסק הפינוי.

יש לקוות כי אכן יימצא פתרון מגורים לעותר במתווה האמור וכי העותר ישכיל לשתף פעולה עם המשיב בעניין זה. סוף דבר: העתירה נדחית.