פסיקת בית הדין לעבודה בניגוד להחלטת הממונה לענייני נשים

פסק דין ויינברגר תומך בקביעה זו: בסעיף 32 לפסק הדין בעיניין ויינברגר קובע בית הדין ממצא עובדתי שאינו תואם את מימצאי הממונה, ומעיר שאין למימצאי הממונה תוקף מחייב בהליך שבו עובדת תובעת פיצוי בשל הפרת חוק עבודת נשים: "ואולם, בנגוד לאמור בהחלטת הממונה (שממילא אין תוקף מחייב או משקל להכרעותיה בהליך שלפנינו)...". ואכן, השאלות הטעונות הכרעה בשני ההליכים - אינן זהות.

כאשר בוחנים את חוות הדעת של חברי המותב בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בהתדיינות הקודמת בין הצדדים, נראה שאכן לוז הפסיקה שניתנה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בהתדיינות הקודמת בין הצדדים, הנו שמסקנת הממונה בדבר קיום קשר בין ההיריון לבין הפיטורים – הייתה מסקנה אפשרית וסבירה שאין מקום להתערבות בית הדין בה. עם זאת, לא ניתן לשלול קיומן של נסיבות, שבהן נקבע כי קיים "קשר" בין היריון של עובדת לבין פיטורים שמעסיק מבקש להתיר לו לפי סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים – ועדיין אין קשר זה שולל, מיניה וביה, הצדקה אפשרית לנקיטת צעד של פדיון כספי של התקופה שבה הבקשה להיתר לפיטורים תלויה ועומדת, בשל נזקים מיידים שייגרמו למעסיק בודאות קרובה, ללא צעד זה, או בשל כך שהתנהגות העובדת לא איפשרה באופן סביר את המשך ההעסקה.

מן העובדות שקבענו לעיל עולה כי התובעת לא השכילה להמנע מהתממשותו של פוטנציאל זה. הנתבעת פירטה בשיחה מיום 23.9.12 ובמכתבה מיום 24.9.12 טענות והעלתה דוגמאות להתנהלות בעייתית של התובעת בהקשר זה. במכתב מיום 24.9.12 טענה הנתבעת כלפי התובעת כי: "לגבי המקום השכר – בחרת לך להתנהג במשרד כמנהג בעלים, ולא כעובדת. את חשה כי באופן טבעי עומדת לך הזכות להכנס לעינייני ניהול המשרד ונכנסת לעניינים שאינם מעניינך. אמש שאלת אותי האם הודעתי לאבי כי אני מפנה את הציוד שלו? זהו לגמרי לא מענינך. אולם אין ספק כי זה מעיד גם מעיד על האופן בו את מתנהגת ורואה את הדברים". בשיחה מיום 23.9.12 הנתבעת הציגה לתובעת את טענתה כי היא נוהגת "מנהג בעלים". התובעת שאלה "מה זה אומר?", והנתבעת הסבירה לתובעת שעליה לעשות הפרדה מוחלטת בין הזוגיות שלה לבין עבודתה.

...

סוף דבר בית הדין דוחה את תביעת התובעת לפיצוי בגין פיטורים בניגוד לחוק עבודת נשים, בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ובהיעדר שימוע.

תביעת התובעת ברכיבים הבאים מתקבלת חלקית.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.13 עד לתשלום בפועל: דמי נסיעות בסך 2,600 ₪.

בית הדין האיזורי לעבודה נצרת על"ח 16452-11-19 לפני כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס המערער: סעד אנואר ע"י ב"כ עו"ד שאול יצחקי ועו"ד גד נחום המשיבות: 1. (ב.י.) מדימור בע"מ ע"י ב"כ עו"ד דלית כסלו ספקטור 2. מדינת ישראל - משרד הבטחון ע"י ב"כ עו"ד מור סלם מפרקליטות מחוז הצפון - אזרחי החלטה

משיבה מס' 2 אף ציינה "לצורך השוואה", כי בהליכים מינהליים דומים לדוגמא בערעורים על החלטות הממונה על עבודת נשים ו/או בערעורים על החלטות וועדת מנהל השרות הן העובד/ת והן המעסיק/ה הנם צדדים רלוואנטיים לבירור המחלוקת ולכן מהוים צדדים לתיק.

לעניין זה נקבע בפסיקה בע"ע 449/07 אביתר ברנר - רו"ח מוטי פרידמן [פורסם בנבו] מיום 18.9.07 כי: "בבית דין זה נקבע בעבר כי "המטרה העיקרית של תקנה 120 לתקנות סדרי הדין הוא חיסכון בזמן ובהוצאות בניהול הליכים שיש בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה" וכי את תקנה 120 ניתן ליישם "לא רק כאשר הצדדים בהליכים השונים הם אותם צדדים, אלא אף בהליכים אשר הצדדים בהם הם שונים.." דיון והכרעה ראשית יצויין כי מקריאת תקנה 120 לתקנות עולה כי על איחוד הליכים רשאי בית הדין להורות מיוזמתו וגם אם אף אחד מבעלי הדין לא ביקש זאת ומכאן שהעובדה שלא הוגשה בקשה לאיחוד ההליכים ושאפשרות זו הועלתה על ידי בית הדין אינה מהוה טעם לדחות את איחוד ההליכים - וזאת ובנגוד לאשר טענה משיבה מס' 1 בתגובותיה/הודעותיה השונות.

מטעמי זהירות ולמרות שמקריאת תצהירו של המערער מתקבל הרושם שהוא היתייחס גם לעניינים הנוגעים להליך הראשון, הרי שמטעמי זהירות ולנוכח איחוד שני ההליכים, ניתנת לו שהות בת 14 יום מהמועד שייקבע בסיום החלטה זו להגיש תצהיר "חדש" בו יתייחס לעובדות הרלוואנטיות לשני ההליכים ו/או כדי להודיע שהוא מסתפק בתצהיר שכבר הוגש על ידו, כאשר דברים אלו רלוואנטיים גם לתצהיר העד מטעמו.

...

בתאריך 2/9/20 הגישה משיבה מס' 1 בקשה לראותה כמשיבה פורמאלית בהליך זה ובהמשך ניתנה למערער ולמשיבה מס' 2 אפשרות להתייחס לבקשה זו והם אכן עשו כן, כאשר המערער הודיע ביום 13/9/20 מדוע אין מקום להעתר לבקשת משיבה מס' 1 תוך שהוא מנמק עמדתו ותוך שלקראת סיום הודעתו הוא מציין:"לאור האמור לעיל יש להותיר את המעסיקה - מדימור - כמשיבה, ככל שהמשיבה מסכימה לראות עצמה כמשיבה פורמלית - כל האחריות הינה עליה" כאשר בהתייחס לתגובת משיבה מס' 2 (תגובה אשר הוגשה ביום 17/9/20), נתן בית הדין את החלטתו הבאה:"מבלי לקבוע עדיין מסמרות אשר לגורל חברת ב.י. מדימור בע"מ לראות בה משיבה פורמאלית אך בשים לב לאמור בתגובת המדינה בכלל ובסעיף 7 לה בפרט וכן בשים לב לכך שנראה כי עלול להיווצר קושי באבחנה בין השאלות הדרושות הכרעה בכל אחד מההליכים שהגיש המערער, קושי שכבר מצא ביטוי למשל במספר העדים שביקש המערער להזמין להעיד בהליך כאן ולמרות שחלקם יותר רלוונטי להליך האחר וחלקם כלל לא רלוונטיים, נראה כי עמדת המדינה לאחר את שני ההליכים יכולה להיות פתרון הגיוני שכן ככל שהם יאוחדו ניתן יהיה להכריע בכלל המחלוקות שבהם ביחד, דבר שנראה כי יהיה בו, בסופו של דבר כדי לחסוך בזמן.

בנקודה זו יצויין כי מאחר ובית הדין מצא לנכון לאחד את שני ההליכים, כפי שיבואר בהמשך החלטה זו, הרי שהוא לא מצא לנכון להעתר לבקשת משיבה מס' 1 לראותה כמשיבה פורמאלית בערעור, ולכן נדחית בקשתה זו. המסגרת הנורמטיבית לענין אפשרות לאיחוד עניינים תלויים ועומדים בבית הדין תקנה 120 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן -התקנות) קובעת: "עניינים אחדים התלויים ועומדים בבית דין אחד וכרוכות בהם שאלות זהות או שאלות דומות, של משפט או של עובדה, רשאי בית הדין, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין על פי בקשת בעל דין ובין ללא בקשה כזאת, ובתנאים שייראו לו." (ההדגשה אינה במקור - א.י).

שנית ולגופם של דברים ולאחר בחינת כלל טענות הצדדים בנוגע לאפשרות איחוד ההליכים וכן בשים לב לשלב הדיוני בו הם מצויים הגעתי לכלל מסקנה כי הנכון והיעיל ביותר יהיה להורות על האיחוד וזאת מהטעמים הבאים: למרות שהסעדים המבוקשים בשני ההליכים הינם שונים הרי שהם מבוססים על תשתית עובדתית אחת שהינה דומה עד כדי זהה.

לסיכום: בקשת משיבה 1 להפוך למשיבה פורמאלית בערעור, נדחית.

לאחר שהתובע סרב להשמע להוראת הממונים כי עליו לצאת ממיתחם אולם הייצור ובשים לב לשיח שהיה בינו לבין להב, החליט האחרון, כאמור, לשלוח את התובע לביתו ולזמנו לשיחת שימוע.

בעיניין סע"ש (ת"א) 1018-10-17 פלומין – אלכסנדר שניידר איי.טי בע"מ (23.2.2020) קבע בית הדין כי "לא יכולה להיות מחלוקת כי לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לידון בזכותו של עובד לאוטונומיה על גופו וזכותו לכבוד המוקנות לו הן מכח חוק היסוד והן מכח חוק הגנת הפרטיות (ר' למשל ע"ע (ארצי) 90/08 איסקוב – מדינת ישראל הממונה על חוק עבודת נשים [פורסם בנבו] (2011) בו ניתח בית הדין הארצי לעבודה, בהרחבה, את הוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות)." על פסק הדין הוגש ערעור וזה נדחה לעניין החיוב בפצוי בגין הפרת הפרטיות אך בית הדין התערב בשיעור הפצוי.

עם זאת אילו סבר בית הדין הארצי כי הפצוי נפסק בהעדר סמכות היה מיתערב בכך מיוזמתו.

בפסיקה הכירו זה מכבר בזכות לפרטיות גם במקום העבודה – "הזכות לפרטיות אינה מתפוגגת עם יציאתו של אדם מדל"ת אמותיו. הזכות "צמודה" אליו ונודדת עמו למקומות נוספים, גם צבוריים, וביחס לעניינים מסוימים (למשל תא שירותים צבוריים, מרחב מסוים סביב מכשיר כספומט, תא הלבשה בחנות בגדים ועוד.

הנתבעת מימשה זכותה כאמור אך פגעה בזכותו של התובע לפרטיות עת נתלתה ברבים תמונתו עם האיסור לכניסתו למפעל כשאנשים שאינם נוגעים לדבר יכולים לראותה – וזאת בנגוד לדין.

...

[1: ראו סע' 5 לתצהיר התובע בו הוא מודה שאכל באולם הייצור וליד פס הייצור ] ייאמר כי בין הצדדים ניטשו מחלוקות לעניין דקויות מסוימות באירוע – האם התובע אכל ליד הקיר כטענתו, או ליד פס הייצור כטענת הנתבעת, אם היה בשעת הפסקה, אם עובדים אחרים אכלו באולם וכיוצ"ב. אין בדעתנו להכריע בדקויות כאמור מאחר ומקובלת עלינו טענת הנתבעת כי האיסור על אכילה חל בכל שטחי אולם הייצור – ליד הקיר או צמוד לקו הייצור.

אשר לטענת הנתבעת כי התובע איים על הנוכחים במקום האירוע והיה חשש לביטחונם – שוכנענו כי התובע התנהל ביום האירוע בצורה לא ראויה, הגיב למנהליו בדיבור תוקפני ומתריס ואולי אף באלימות מילולית.

אשר על כן, אנו דוחים את טענת התובע בתצהירו כי הנימוק בזימון לשימוע "התנהגות לא נאותה" מהווה סיבה כללית שלא אפשרה לו להתכונן לשימוע.

מכאן מצאנו כי קיימת לבית הדין סמכות עניינית לדון בפיצוי בגין הפרת הזכות לפרטיות בעילה מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

מכאן אנו קובעים כי הנתבעת הפרה את זכותו של התובע לכבוד ופגעה בפרטיותו בניגוד לחובותיה כמעסיקה.

לאחר ששקלנו את מלוא נסיבות התיק אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין רכיב תביעה זה בסך 12,000 ₪ מכוח הפרת חוק כבוד האדם וחירותו.

בפנינו מישפחה שנוקטת באלימות על מנת לסחוט כספים שלא מגיעים לה. הנתבעת אינה הקורבן היחידי להיתנהגות זו, שהרי, אישתו של התובע הגישה לבית הדין לעבודה תביעה, בו העלתה האשמות פליליות כלפי פקידי המוסד לביטוח לאומי.

התובע האשים את הנתבעת בהאשמות חמורות והתנהלות זו מחייבת דחיית התביעה, תוך פסיקת הוצאות לדוגמא.

התביעה דנן, אינה אלא ניסיון להשיג על החלטות בבית המשפט לעינייני מישפחה, למרות שכבר לא ניתן לעשות כן. מונו שני מומחים מטעם שני בתי משפט שונים לבדיקת היתנהלות הנתבעת, ושניהם קבעו נחרצות, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות, כי אם להיפך.

לכל היותר, חייב בפקוח על הגשת דו"חות מטעם האפוטרופוס הממונה ולפעולות שבוצעו על ידו וכאמור, הפיקוח הזה הנו בדיעבד.

בנוסף, הוכח שהנתבעת לא הודיעה לבנק על פטירת המנוחה ומשכה כספים מהחשבון בנגוד לצוו בית המשפט.

הנתבעת טוענת שהמנוחה קיבלה את הטיפול המרבי והמסור ביותר שיכולה היתה לקבל אשה במצבה; הנתבעת דאגה שהמנוחה תהיה בטיפול המחלקה לטיפולי בית בקופת החולים, כך שרופא ואחות ביקרו וטיפלו בה דרך קבע; דאגה לביקור דיאטנית שתיקבע תפריט לצורך עלייה במשקל; הבקרית מטעמה היתה אחות מוסמכת.

...

יודגש, בית המשפט ער לכך כי לא הוצגו הדו"חות, וראוי היה לשמור את המסמכים; יחד עם זאת, בית המשפט מוצא שכלל הראיות והעדויות מביאים למסקנה לפיה הטיפול במנוחה היה טוב.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה – דחייה.

נכון הוא שהתביעה נדחית במלואה, אולם לא ראיתי לנכון לפסוק הוצאות לטובת אוצר המדינה.

נטען כי בנושא פרשנות ההסכם, הממונה נתלה באופן הרמטי בהחלטתו לדחות את התביעה המתוקנת על "מעשה בית דין" שנוצר עם פסיקת בית הדין הרבני הגדול שביטל את החיוב במזונות.

" בית הדין הארצי עמד על פרושו של סעיף 38(א) לחוק הגימלאות בע"ע (ארצי) 20819-03-13 תמם - מדינת ישראל, הממונה על תשלום הגימלאות, 24.02.2015: "על פי סעיף זה "לעניין חוק זה", כלומר לעניין -חוק הגימלאות- דינה של אשה שהתגרשה מבעלה, וזה התחייב בתשלום מזונותיה על פי פסק דין או על פי הסכם בכתב, רואים אותה, לעניין הזכויות הקשורות במותו לעניין חוק הגימלאות, כאילו לא התגרשה ממנו, ובילבד שאם תגיע לה קצבה, היא לא תעלה על סכום המזונות שנתחייב בו בעלה בחייו.

עוד נטען כי החלטת הממונה שהתשלום העתי נוגע להסדר הרכושי אינה מתיישב עם העובדה שהמנוח לא יכול היה להתחייב, מכוח זכאותו לפנסיה, לתת מכספים אלה עבור רכוש אותו הוא חייב לה. בנוסף, המערערת טענה שבנה ביקש מעו"ד ספראי לרשום מפורשות בהסכם כי מדובר בחיוב עבור מזונות, אלא שלטענת עו"ד ספראי לא היה ניתן לרשום זאת מאחר שבית המשפט לעינייני מישפחה לא היה מאשר הסכם שכזה, לאור החלטת בית הדין הרבני הגדול (סעיף 18 ב(ט) לסיכומי המערערת).

קבלת עמדת המערערת כיום משמעה עקיפת החלטתו המפורשת של בית הדין הרבני, אשר אושרה בבג"צ. בחינת החלטת הממונה באספקלריה של הדין המינהלי סמכות בית הדין לבחון את תקינות החלטת הממונה על הגימלאות, נקבעה בסעיף 43 לחוק הגימלאות: "(א) תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת בינים של הממונה, רשאי לערער עליה לפני בית דין איזורי כמשמעו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

בנגוד לטענת המערערת, הממונה לא השתית את החלטתו על סעיף 17 לפסק דינו של בית הדין האיזורי (בנגוד להנחיית בית הדין הארצי), אלא דן בנתונים העובדתיים שעמדו בפניו ואלה אינם מנותקים מכלל ההליכים שקדמו להחלטתו, במיוחד כאשר טענות המערערת התמצו בפרשנות ההסכם שנחתם ככזה המהוה חיוב מזונות.

...

התמונה הכוללת העולה מהראיות שהוצגו, שהן אותן ראיות שהיו לפני הממונה, מובילה למסקנה זהה, לפיה ההסכם עליו המערערת מסתמכת אינו הסכם מזונות ומשום כך אינה זכאית לגמלת שארים מהמשיבה, על יסוד הוראת סעיף 38(א) לחוק הגמלאות.

מעבר לכך יש להדגיש, כי מקום בו מדובר בכספי הקופה הציבורית, גם אם לטעמנו הממונה פעל מנקודת מוצא שגויה, אין זה סביר שהמערערת תוכר כזכאית לגמלה רק על יסוד פגם בשיקול הדעת של הרשות המנהלית.

לאור כל המפורט לעיל, לא מצאנו שנפלה טעות בהחלטת הממונה, ודין הערעור להידחות.