פסיקה תקדימית עבודות שירות לנכה

לטענתו, קיימות שתי פסיקות תקדימיות בבית הדין לעבודה שדנו בנושא קבלת קצבת פנסיית נכות ואשר נקבע בהן כי אין לנכות ממנה הפרישי שכר לנכה שניתנו עקב קצבת אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי.

מחד - התובע, שנירשם כ"דורש עבודה" בשירות התעסוקה (על אף קביעת אי כושרו המלא לכאורה לעבוד על ידי ועדה רפואית של מבטחים וכן המוסד לביטוח לאומי), לא עבד ונהנה מתשלום דמי אבטלה וקיצבת הנכות באותו זמן.

...

מן האמור לעיל עולה מסקנה ברורה כי דמי האבטלה המשולמים על ידי המוסד לביטוח לאומי וקצבת נכות המשולמת על ידי מבטחים מהותם, נועדו לתכלית זהה להוות תחליף להשתכרות מעבודה שנגדעה.

מכאן, שעל פי פשוטם של דברים, הפרשנות בה מחזיקה מבטחים לסעיף 36 לתקנון האחיד היא המקובלת עלי.

סוף דבר התביעה נדחית.

ב"כ המאשימה עמדה על הערכים המוגנים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשם, על נסיבות ביצוע העבירה ובפרט על הנזק החמור שהסב הנאשם למתלונן, אשר עד היום אינו עובד, סובל מאפילפסיה וליקוי בשמיעה בעקבות הארוע וחי מקיצבת נכות שהוערכה בשיעור של 100% (נכות זמנית).

להשלמת התמונה אציין שלא הוגש מטעם ב"כ הנאשם ולו תקדים אחד להליך פלילי שהסתיים בנסיבות דומות או קרובות למקרה שלפנינו בבטול הרשעת הנאשם.

החומרה היתרה הגלומה בעבירות אלימות והצורך בהרתעה מפני ביצוען, באה לידי ביטוי בפסיקה עקבית של בית המשפט העליון, וניתן אף לומר שניכרת מגמה ברורה בפסיקה של החמרה בענישה בעבירות אלימות בכלל, ובעבירות בהן נגרמת חבלה חמורה בפרט [ע"פ 799/19 צ'קול נ' מדינת ישראל (18.7.2019); ע"פ 8381/17 איכילוב נ' מדינת ישראל (24.4.2018); ע"פ 8420/19 בורגרקאר נ' מדינת ישראל (18.2.2020)].

ב"כ הנאשם הפנה מצידו לפסקי הדין הבאים המלמדים לשיטתו על אפשרות לקבוע עונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות בתחתית המיתחם: בת"פ (מרכז-לוד) 59923-02-19 מדינת ישראל נ' חביב ואח' (9.3.2021) הורשעו נאשמים 1 ו-2 בהתאם להודאתם בעבירות של חבלה חמורה ותקיפה בנסיבות מחמירות ונאשם 3 הורשע בהתאם להודאתו בעבירה של סיוע לתקיפה בנסיבות מחמירות.

...

ב"כ הנאשם טען כי הגם שהנאשם כפר באשמה ועודנו כופר בה, הרי שהוא נטל אחריות למעשיו מההתחלה ולולא הסגיר עצמו למשטרה ומסר את כל "השלד של התיק", לרבות העובדה שבעט במתלונן, לא היה מורשע בעבירה שכן למשטרה לא הייתה דרך לפענח את המקרה.

אשר על כן, בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו ולמידת הפגיעה בהם, בהינתן נסיבות ביצוע העבירה כפי שפורטו, בכלל זה העובדה שהמתלונן הוא שנגע ראשון בנאשם ומנגד החבלות הקשות שנגרמו למתלונן, ובהתחשב במדיניות הענישה הנוהגת, אני קובע כי מתחם הענישה ההולם בענייננו נע בין 10 לבין 30 חודשי מאסר.

שילוב הנסיבות, ובפרט אי השתלבותו של הנאשם בהליך שיקומי עד כה והעדר קבלת אחריות מצדו, הביאוני לכלל מסקנה שאין כל תועלת בהפניית הנאשם לשירות המבחן, ועל נסיבותיו האישיות למדתי מטיעוני בא כוחו, מעדויות שני עדי האופי ומהמסמכים השונים שהוגשו.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל בניכוי הימים בהם היה הנאשם נתון במעצר בין התאריכים 12.10.2019 – 17.10.2019.

כמו כן, ביקש לשתף בסיפור חייו של נאשם 4, אשר בין היתר, נולד למשפחה ישראלית, בן לאם יתומת שואת יהודי ארופה, אשר שירת בצבא ובמהלך שרותו נפגע מפיצוץ עז, שהותיר אותו נכה ומצולק.

לתמיכה בטענתו הפנה לת"פ (שלום כ"ס) 53721-05-15 מדינת ישראל נ' שטאנג בניה והנדסה בע"מ (נבו 13.06.2018), שם נידון הנאשם למספר חודשי עבודות שירות ולפצוי בסך 25,000 ש"ח, ולתפ״ח 14-09-45563 (מחוזי ת"א) מדינה ישראל נ' ברדה ואח׳ (נבו 22.05.2014), שם נפסק פיצוי של 110,000 ש"ח. כן ביקש להדגיש כי מטרת הפיצויים אינה לבטא את הנזקים שנגרמו בפועל, שכן אין מדובר בהליך אזרחי ולא התקבלו חוות דעת מקצועיות לעניין הנזק.

כאמור לעיל ובהכרעת הדין, נסיבות ענייננו הן ייחודיות ותקדימיות, באשר הן מתייחסות לארוע ייחודי ששילב בין חובות זהירות מעולם הפקת האירועים רבי המשתתפים (ארוע רב משתתפים החב ברישיון עסק והפתוח לקהל הרחב, לרבות ילדים קטנים, שבו הוצג נסוי מדעי באש גלויה ובכוהל) לבין חובות זהירות מעולם החינוך והפדגוגיה (ארוע המופק על ידי מוסד חינוכי, ואשר כולל פעילויות מדעיות, לרבות באש גלויה ובכוהל, המוצגות על ידי תלמידים קטינים בפני קהל הכולל גם ילדים קטנים).

...

כמו כן, מדברי נאשם 6 עלה כי המקרה דנן, ההליך המשפטי והפרסום אודותיו פגעו בפרנסתו והם עתידים להמשיך ולפגוע בה, וזאת הן מאחר ששמו הטוב והמוניטין המקצועי שלו נפגעו, ובתחום עיסוקו מדובר בפגיעה קשה ביותר, והן בשל הפגיעה בהיקף עבודתו מול גורמים ציבוריים במסגרת מכרזים ובחו"ל. לאור כלל האמור לעיל, ולאחר עריכת איזון בין השיקולים לחומרה ולקולה, סבורני כי יש למקם את עונשו של נאשם 6 בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם האמור בעניינו.

לאור כלל האמור לעיל, ולאחר עריכת איזון בין השיקולים לחומרה ולקולה, סבורני כי יש למקם את עונשו של נאשם 7 בחלק התחתון של מתחם העונש ההולם האמור בעניינו.

הכרעה לאור האמור לעיל, ולאחר שנתתי דעתי לתיקון 113 לחוק העונשין ולטיעוני הצדדים, החלטתי לגזור על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1: מאסר למשך 2 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, בהתאם לחוות דעת הממונה מיום 21.06.22.

טענות הצדדים : המערער טוען בסיכומיו המשלימים כי חוק המישטרה (נכים ונספים), תשמ"א – 1981 משווה באופן מוחלט בין חיילים בשירות צבאי לבין שוטרים וכי תקנות ביטוח בריאות ממלכתי (הסדרים לגבי חיילים ובני משפחותיהם), תשנ"ה – 1995, אשר הותקנו בתאריך 21.2.1995 מכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994, מחייבות את רשויות הצבא לנכות דמי ביטוח בריאות משכרם החודשי של אנשי הקבע בהתאם לסכומים אשר מפורטים במסגרת סעיף 4 לתקנות הללו.

בטיעונים משלימים נוספים שאותם הגישה המערערת נטען כי בהיתחשב בכך שהמשיב ציין בסיכומיו שלא עלה בידיו לאתר עדים/ מסמכים/הנחיות בכתב בדבר שינוי שחל בסוגיית מתן שירות רפואי לשוטרים לאחר חקיקתו חוק ביטוח בריאות ממלכתי בשנת 1995, הרי שיש לפסוק בנסיבות עניין זה בהתאם לאמות המידה שאותן התוה בית המשפט העליון בעיניין עמר.

המשיב מבהיר בסיכומיו כי עם חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אשר נחקק בתאריך 1.1.1995, שונה גם הסטאטוס המשפטי של השוטרים אשר משרתים בשירות קבע, משום שמאז כניסתו חוק זה לתוקף השוטרים רשאים לבחור את קופה"ח שאליה הנם משתייכים ולקבל במסגרת קופה"ח הנבחרת את המימון לטיפולים וגם את השירותים הרפואיים המבוקשים שאינם ניתנים במסגרת שעות השרות/העבודה ו/או במידה ואין אפשרות באפשרות השוטר לקבל את הטיפול במסגרת אחת מהמרפאות המשטרתיות אשר פזורות ברחבי הארץ.

מן המקובץ לעיל עולה כי לא הוצגה בפני וועדת הערר הוראה מנהלית שמכוחה מחויב הרופא המשטרתי להתערב בנוגע למהות הטיפול אשר ניתן לשוטר אשר מאושפז בבית חולים או ביחס לטיבו, אלא רק נוהג משטרתי שמכוחו רופאי המישטרה מבקרים שוטרים אשר מאושפזים בבתי חולים ומסייעים בידם ו/או בידי בני משפחותיהם בשעתם הקשה ותו לא (ראה גם : ג' טדסקי, "המנהג במשפטנו הנוהג והעתיד", משפטים (כרך ה), תשל"ג, עמ' 9 ; דר' דליה אבן, תחולת עקרון התקדים המחייב על בתי דין, משפטים (כרך ח'), עמ' 250) שעה שחובה זו מוטלת על פי הוראות המישטרה על מפקדו הישיר של השוטר המאושפז.

...

מן המקובץ לעיל עולה כי לא הוצגה בפני וועדת הערר הוראה מנהלית שמכוחה מחויב הרופא המשטרתי להתערב בנוגע למהות הטיפול אשר ניתן לשוטר אשר מאושפז בבית חולים או ביחס לטיבו, אלא רק נוהג משטרתי שמכוחו רופאי המשטרה מבקרים שוטרים אשר מאושפזים בבתי חולים ומסייעים בידם ו/או בידי בני משפחותיהם בשעתם הקשה ותו לא (ראה גם : ג' טדסקי, "המנהג במשפטנו הנוהג והעתיד", משפטים (כרך ה), תשל"ג, עמ' 9 ; דר' דליה אבן, תחולת עיקרון התקדים המחייב על בתי דין, משפטים (כרך ח'), עמ' 250) שעה שחובה זו מוטלת על פי הוראות המשטרה על מפקדו הישיר של השוטר המאושפז.

אשר על כן, אין מקום לקבוע כי עצם הגעתו של הרופא לבית החולים מעידה על כך חריגה מטיפול שהינו חלק בלתי נפרד מתנאי השירות של המנוח ומכאן שכלל הטענות אשר נוגעות לתפקודו המקצועי של דר' קלם נדחות.

סוף דבר : לאחר בחינת הנחיות בית המשפט המחוזי, לא מצאנו לקבל את הערעור.

היא עברה ניתוחים ואף הועברה לשקום בבית חולים לוינשטיין, המערער הודה בעובדות כתב האישום, הורשע על סמך הודאתו, בית המשפט קמא שמע את טענות הצדדים לעונש וגזר את דינו של המערער, תוך שהוא מפנה לפסיקה הנוגעת לקטל בכבישים ולענישה בעבירות של גרם מוות והריגה שהתרחשו עקב תאונות דרכים ושימוש בכלי הרכב – ראו עמ' 19, 20 ו- 21 של גזר הדין, והטיל עליו את העונשים הבאים: ארבעה חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים כמפורט בגזר הדין, 48 חודשי פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה שמניינם מיום הפקדת הרישיון, עשרה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם בתוך 30 יום.

הרופא מצא כי המערער זקוק לסידור "חמצן" בביתו תוך הפנייתו להמשך טפול כימותראפי במסגרת טפול יום בבית חולים רמב"ם. ב"כ המערער ביקש מבית המשפט להקל בדינו של המערער ולבטל את עונש המאסר בפועל, הואיל והוא אינו מתאים לריצוי עונשו במסגרת עבודות שירות עקב נכותו.

אדגיש כי אין לראות בעיניינו של המערער כתקדים לעניין מגמת הענישה וכי נהגתי כאמור לעיל רק עקב נסיבותיו המיוחדות ומצבו הבריאותי הקשה של המערער.

...

אין ספק כי בנסיבות רגילות המערער היה ראוי לעונש מאסר בפועל ואף ארוך מזה שהוטל עליו, עונש שירוצה במסגרת מאסר ממשי, אך משעומד בפנינו נכה על כסא גלגלים, חולה קשה במחלה ממאירה, זקוק לטיפול רפואי כימותרפי ויומיומי בבי"ח רמב"ם, נראה לי כי יש בכל אלה כדי להקל במידה מסוימת על המערער בכך שלא ישלח למאסר מאחורי סורג ובריח.

אך עקב מצבו הרפואי ונכותו של המערער ובעיקר מחלתו הממאירה והזדקקותו לטיפול רפואי כגון: טיפול כימותרפי יומי בבית חולים, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו, נראה לי כי מקרה זה עונה על הדרישה לקיומן של נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שיש בהן כדי לסטות ממגמת הענישה ולבטל את עונש המאסר בפועל.

סוף דבר, ומבלי להתעלם מההלכה הקובעת כי ערכאת הערעור תתערב בצמצום וביד קמוצה בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית – ראו ע"פ 3988/11 אלכסנדר צ'רנין נגד מדינת ישראל, ( ניתן ביום 13.3.12) ושם נאמר: " אולם הלכה ידועה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בגזר דינה של הערכאה הדיונית, ותעשה כן רק במצבים חריגים שבהם העונש חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות, מצבים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית. אמנם אין ערוך לחומרת מעשיהם של המשיבים, אך בנסיבות העניין לא מצאנו כי העונש חורג לקולא במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.". מבלי להתעלם מההלכה דנן והפגיעה החמורה בנהגת רכב ב', אני מקבל את הערעור ומבטל את עונש המאסר הממשי שהטיל בימ"ש קמא.