פסיקה בערעור בעניין אישום במעשים מגונים שהתבצעו באופן מתמשך

בהקשר זה של כבישת גרסת האמת בקרב נפגעי עבירות מין, נקבע בע"פ 5874/00‏ לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ''ד נה(4) 249, 260 (2001), כי: "...אם נכונים הדברים לגבי קורבן עבירת מין שהוא בגיר, הרי הם נכונים שבעתיים לגבי קורבן קטין, רך בשנים, ובמיוחד כך הדבר כאשר מדובר בקורבן של סדרת מעשים ארוכה ... כפי שארע בעניינינו. נידרשות מנפגע כזה בגרות בגיל וברוח ומידה של חוסן נפשי על-מנת להביאו להבנה מלאה של משמעות המעשים שנעשו בו וכדי להתגבר על הפחד, המבוכה והאשמה הכרוכים לא אחת בגילויה של הפרשה, כמו גם לגבש נכונות ומוכנות לעמוד במבחן החקירה והמשפט על כל הכרוך בהם. לכבישת העדות במצבים כאלה יש איפוא לא אחת הסבר וטעם משכנעים." במקרה דנן, מעבר לעובדה שמדובר כאמור בדפוס מוכר בקרב נפגעות עבירות מין, יש לקחת בחשבון גם את גילה הצעיר של ב' בעת ביצוע המעשים ואף בעת חשיפתם, וכן את התמשכותם.

פסקה זו מפרטת את הנימוקים לזיכוי המערער מחלק מהעברות שיוחסו לו באישום הרביעי, ואז מציינת שיש להרשיעו בעבירה של ביצוע מעשה מגונה – תוך הפניה לעמודים שבהם מתוארת עדותה של א' ביחס למגע הלא המוסכם – מבלי שיש דיון בגירסאות הצדדים ביחס למגע זה. עם זאת, קודם לכן בפסקות 124-122, מבהיר בית המשפט המחוזי, באופן כללי, כי הוא דוחה את גרסת המערער ומאמין לעדותה של א', תוך שהוא פורס את נימוקיו לכך.

בהקשר זה חזרה והדגישה הפסיקה כי הסכמתה של אשה (או של גבר) לקיום מגע מיני בנקודת זמן אחת, אין משמעותה היתר לכפות עליה מעשים מיניים המנוגדים לרצונה בנקודת זמן אחרת.

בעניינינו, העובדה ש-א' הסכימה למגע עם המערער הכולל נשיקות וחיבוקים, אין בה כדי ללמד על הסכמתה למעשים אחרים להם היתנגדה באופן מפורש.

...

סיכומו של דבר: לא מצאתי בטענות המערער טעם המצדיק להתערב בקביעותיה העובדתיות והמשפטיות של הערכאה הדיונית בקשר עם הרשעתו באישום הראשון ובאישום הרביעי.

סבורני כי ענייננו אינו נופל בגדר אותם מקרים המצדיקים את התערבותנו.

סוף דבר: אציע לחבריי כי נדחה את הערעור על שני חלקיו.

בשנת 2012 הוגש נגד המערער כתב אישום, המגולל מסכת עבירות מין חמורות, מעשים מגונים ומעשי סדום, שבוצעו על-ידו במשיבים, בהיותם קטינים, בין השנים 2012-2010.

בהמשך, נוכח התמשכות הליכי התביעה האזרחית, 'הוקפא' הליך פשיטת הרגל, עד לסיום בירורהּ.

אוסיף, כי בבקשה דנן, שכאמור הבן היה מעורב בהגשתה, נטען כי הליך פשיטת הרגל "הסתיים בבטול ההענקות". אם נכון הדבר שההענקות כבר בוטלו, תמוה עוד יותר מדוע לא ניתן היה להגיע להסכמות בעיניין זה. סוף דבר – הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כך שהמערער ישלם למשיבים, עד יום 1.11.2021, סך של 500,000 ₪; יתרת הסכום שנפסק בפסק הדין, תשולם למשיבים ב-24 תשלומים שוים ורצופים, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית עד מועד תשלומם בפועל.

...

בתגובתם מיום 8.10.2021, טענו המשיבים, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע – להידחות.

בהקשר זה נטען, כי "העמדת הבן (ושאר בני המשפחה כנגדם ננקט הליך ביטול הענקות בבית המשפט המחוזי בנצרת) במצב בו עליהם לוותר על זכות דיונית המוקנית להם ע"פ דין אינה אפשרית בנסיבות, כל שכן אין הח"מ [ב"כ המערער – נ' ס'] יכול במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע לוותר בשמם על זכות דיונית המוענקת להם ע"פ דין כלשהוא, במסגרת ההליך שננקט נגדם בבית המשפט המחוזי וזאת כאמור ככל והמערער לא יפרע את חיוביו ע"פ דין". לאחר עיון בטענות הצדדים, מזה ומזה, ואף מבלי להידרש לסיכויי הערעור, דומה כי בנסיבות הקונקרטיות דנן, שלפיהן המערער אינו מתכחש לעצם חיובו בפיצויים – ערעורו נסוב אך על גובה הפיצוי שנפסק – והוא אף מבקש לשלם לאלתר 500,000 ₪, ולהשלים את היתרה ב-24 תשלומים שווים ורצופים, שיוסיפו לשאת הפרשי ריבית והצמדה עד למועד תשלומם בפועל, הרי שיש מקום להעתר לבקשה לעיכוב ביצוע באופן חלקי, בהתאם למתווה האמור.

אוסיף, כי בבקשה דנן, שכאמור הבן היה מעורב בהגשתה, נטען כי הליך פשיטת הרגל "הסתיים בביטול ההענקות". אם נכון הדבר שההענקות כבר בוטלו, תמוה עוד יותר מדוע לא ניתן היה להגיע להסכמות בעניין זה. סוף דבר – הבקשה מתקבלת באופן חלקי, כך שהמערער ישלם למשיבים, עד יום 1.11.2021, סך של 500,000 ₪; יתרת הסכום שנפסק בפסק הדין, תשולם למשיבים ב-24 תשלומים שווים ורצופים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד מועד תשלומם בפועל.

לסיום נטען, כי למערער לא נגרם כל ענוי דין, עת התמשכות ההליך המשמעתי מוטלת בעיקרה לפתחו - כאשר בחר להחליף ייצוג פעמיים, הגיש בקשות דחייה רבות, ואף התעכב בהגשת סיכומיו.

המערער הפנה בעיניין זה לפסיקות בתי המשפט בע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(2) 482, 539 (12.1.2012), ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 408 (17.5.2004), ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.2012).

בנסיבות אלו הראיות המרכזיות, ואף המכריעות, לעצם ביצוע המעשים המיוחסים למערער, הן עדויות שרה, רבקה והמערער (כל אחת באשר לאישום המתייחס לענייניה).

עדות שרה אף נתמכה בשלל עדויות נוספות, אשר אמנם אינן מצביעות ישירות על ביצוע מעשים מגונים בה בידי המערער, אך יש בהן כדי לחזק את עדותה בעיניין זה. כך העד, שעדותו נזכרת בעמ' 13 - 16 להכרעת הדין, אשר יכונה להלן - "ראובן", העיד, כי מיד לאחר ארוע המעשה המגונה שביצע המערער בשרה ביום 30.3.17 כאמור, נכנסה שרה לחדרו של ראובן ונראתה "נסערת, אדומה, בהלם". לאחר כמה ימים אף שאל ראובן את שרה באם המערער הטריד אותה, אך היא לא השיבה לו. מספר שעות לאחר מכן, היתקשרה אליו שרה וסיפרה לו את שביצע בה המערער.

כך הלין המערער על: המנעות חוקר נציבות שירות המדינה לתעד את השיחות המקדימות שערך עם חלק מהעדים, חקירתו השטחית כנטען של המערער, המנעות החוקר לתפוס את מיסמך (ת/2), המנעות החוקר לבצע השלמות חקירה אודות "ארוע המעלית", אי תפיסת מכשירי הטלפון של המעורבים, אי תפיסת מצלמות האבטחה במקום עבודת המערער והמתלוננות, נוכחות הממונה על השיויון המגדרי בעת מתן הודעת מי מהמתלוננות בפני החוקר, קבלת הודעת שרה בידי החוקר ביושבם בקניון מסחרי, להבדיל מבמשרדי נציבות שירות המדינה, פגם באופן אזהרת המערער, האוירה ששררה בחדר החקירות עת נחקר המערער, החוקר דלה את עדות שרה ודחק ברבקה להגיש תלונה, החוקר "שתל" באופן מגמתי את הטענה בדבר "היות המערער פוגע במרחב האישי של המתלוננות". בית הדין דן ודחה את כלל הטענות הללו, וקביעתו מקובלת עלי.

...

בית הדין מצא חיזוק לכל אחת מהעדויות בראיות נוספות, ואף דחה את גרסת המערער, באשר לכל אחד ואחד מארבעת האישומים בהם הורשע, עת מצאה בלתי מהימנה.

ברם, בית הדין בחן את שלל מחדלי החקירה הנטענים, ומצא כאמור, כי אף הצטברותם אינה גורעת מהמסקנה, לפיה הוכחה אשמת המערער מעבר לספק סביר.

בשים לב למסקנתי, לפיה יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, איני מקבל אף את טענות המערער באשר לאמצעי המשמעת שננקטו כנגדו.

הערעור נדחה איפוא על כל חלקיו.

ב"כ המאשימה הפניתה לפסיקה המשקפת את החומרה שבביצוע עבירות מין בקטינים וציינה כי ערך חשוב נוסף שניפגע במקרה זה ובמקרים דומים אחרים כאשר עבירות המין נעשות כלפי קטינים במסגרת התא המשפחתי, הוא אמון הקטינים במבוגרים הקרובים אליהם וודאי כשמדובר בדמות אב. ב"כ המאשימה טענה, כי לאור העובדה שמדובר בשתי מתלוננות שנפגעו פעמים רבות, יש לקבוע מיתחמי ענישה נפרדים ביחס לכל אחת מהן, כאשר המיתחם בעיניינה של המתלוננת 1 צריך להיות גבוה יותר מזה שייקבע בעיניינה של המתלוננת 2 לאור העובדה שהמתלוננת 1 היתה קטינה בזמן ביצוע המעשים.

כך נקבע בע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל: "אף שבשלושה מהאישומים יש עבירות זהות, כל אישום עוסק בקורבן או קורבנות אחרים, בזמנים שונים, עם דפוס היתנהגות שייתכן שניתן למצוא לו קו משותף, אך יש לו מאפיינים שונים, וצורות היתנהגות שונות". במקרה דנן, המדובר בשתי מתלוננות שנפגעו על ידי הנאשם במועדים שונים, כל אחת מהן חוותה את הפגיעה המינית בגופה, לכל אחת מהן נגרם נזק אינדיבידואלי כתוצאה ממעשיו של הנאשם וכל אחת מהן תישא את מטען ההשלכות ממעשיו של הנאשם ותתמודד עמו באופן עצמאי ולכן יש לקבוע כי המדובר בשני אירועים נפרדים.

יש לציין, כי הגם שבמסגרת כל אחד מהאישומים נעברו מספר עבירות - יש להתייחס לכל העבירות בכל אישום כארוע אחד, שכן המדובר בעבירות בעלות דפוס היתנהגות שניתן למצוא לו קו משותף, הן נעשו כלפי קורבן אחד, באופן מתמשך ובסמיכות זמנים יחסית.

מדיניות הענישה בעבירות מין, ובייחוד אלה הנעשות במסגרת התא המשפחתי הנה מדיניות מחמירה, אך קיים בעיניין ספקטרום עונשי רחב יחסית והעונשים השונים המצויים על הרצף נקבעים בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה: ע"פ 2642/11 פלוני נ' מדינת ישראל – המערער הודה במסגרת הסדר טיעון כי במשך תקופה של כ-6 שנים ביצע בביתה של בת זוגו (קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים במועד ביצוע המעשים) מעשים מגונים, מעשי אינוס ומעשי סדום.

בנסיבות העניין, לאור הערך החברתי שניפגע מבצוע העבירות, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות ביצוע העבירות כפי שפורטו לעיל אנו קובעים, כי מיתחם העונש ההולם את מעשיו של הנאשם: באשר לאישום הראשון הוא 10 עד 14 שנות מאסר, לצד ענישה נילוות.

...

בנסיבות העניין, לאור הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות ביצוע העבירות כפי שפורטו לעיל אנו קובעים, כי מתחם העונש ההולם את מעשיו של הנאשם: באשר לאישום הראשון הוא 10 עד 14 שנות מאסר, לצד ענישה נלוות.

לצד זאת, מצאנו כי יש לתת משקל מסוים גם לסבל שעונשו של הנאשם גורם לבני משפחתו, שכן כאמור, הנאשם הינו אב לילדים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים: 15 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו.

יוזכר כי הנאשם הורשע בבצוע ריבוי מקרים של עבירה זו. עיון בפסיקה מלמד כי במקרים דומים הושתו על נאשמים עונשי מאסר של ממש, בשים לב לגיל הנפגעות, לכמות האישומים ולחזרתיות שבמעשים: ברע"פ 5205/15, מארון טנוס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 9.8.15 (פורסם בנבו), נדון עניינו של נאשם שהורשע לאחר הבאת הראיות בבצוע שני מעשים מגונים באוטובוס, עת נגע בירך המתלוננת באיזור המפשעה.

ברע"פ 2341/18, פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 27.3.18 (פורסם בנבו), המערער הורשע בבית משפט השלום על פי הודאתו בבצוע עבירה של מעשה מגונה ונגזרו עליו 8 חודשי מאסר בפועל וענישה נלווית, לאחר שביצע מעשים מגונים בנוסעת שעלתה לרכבו.

מיתחם העונש ההולם באישום השני שעניינו ריבוי מעשים מגונים בקטינה מתחת לגיל 14, תוך ניצול יחסי אמון, ובהיתחשב בהתמשכות המעשים לאורך תקופה ארוכה, בביתה של המתלוננת ובבית הנאשם, יעמוד על 20-40 חודשי מאסר, לצד ענישה נלווית.

כאמור, עסקינן במי שפגע בשתי מתלוננות שונות, תוך ניצול פערי הכוחות והגילאים ביניהם, והפרת אמון שניתן בו, לכל הפחות באשר למתלוננת נשוא האישום השני, בה פגע הנאשם באופן מתמשך.

...

נוכח כל האמור עתרה המאשימה למקם את הנאשם באמצע כל אחד מהמתחמים, ולהשית עליו לא פחות מ-50 חודשי מאסר, לצד מאסר על תנאי ופיצוי לכל אחת מנפגעות העבירה.

לאחר שבחנתי את דבריה, אין ספק בליבי כי גם בחלוף שנים ארוכות, הזמן לא ריפא את פצעיה, ומעשי הנאשם בה נותנים את אותותיהם.