פסיקה בנושא עקרון הפומביות של המשפט

לדברי העותר, "אחת השיטות להסתיר מידע – היא פשוט לא לסדר אותו בצורה הגיונית. לדוגמא, מילון שהמילים בו מופיעות בצורה שרירותית ולא מסודרות לפי סדר אלפבית. המידע במילון כזה כאילו מפורסם, אבל בשביל למצוא אותו צריך להשקיע מאמצים בלתי סבירים, מה שהופך אותו ללא נגיש באופן מעשי." על פי הנטען בעתירה, חקיקה ראשית אמנם מתפרסמת באתרי אינטרנט שונים – ואולם הפירסום נעשה ללא הפנייה לחקיקת משנה שנחקקה מכוחו, וגם לא לפרשנות שניתנה לחוק בפסיקת בית המשפט העליון.

ועוד נטען כי ככל שהדין החל פחות נגיש לציבור, כך עולה וגובר הצורך בשירותים משפטיים; בעוד "תעשיה משפטית בישראל מגלגלת עשרות מילארדי שקלים בשנה, עשרות אלפי צעירים כל שנה מצטרפים לשוק המשפטי. הכספים האלה וכוח האדם יכולים להיות מושקעים לטובת החברה." העותר מציע איפוא "לבנות מאגר מידע נגיש לציבור שיכיל את כל ההלכה למעשה. משתמש שרוצה לקבל מידע על נושא מסוים – מזין את הכותרת של הנושא לתוך מנוע חפוש ומקבל בבת אחת את כל החוקים, חקיקת משנה ופסקי דין תקדימיים רלוואנטיים." דינה של העתירה להדחות על הסף, ולו רק בשל הסעד המבוקש בה – העומד בנגוד מוחלט להלכה הנוהגת מקדמת דנא, ולפיה "אין בידי בית המשפט להורות למחוקק לחוקק חוק". כידוע, בית משפט זה "מיתרחק מהתערבות בהליכי חקיקה", וזאת בהתאם לתפיסה המעוגנת בהפרדת רשויות (ראו: בג"ץ 4191/16 דולב נ' ראש ממשלת ישראל (12.9.2017); בג"ץ 589/17 פלונית נ' הכנסת (26.01.2017); בג"ץ 11716/05 פרץ נ' יו"ר הכנסת (7.3.2006); בג"ץ 5677/04 עמותת "אלערפאן" נ' שר האוצר (16.3.2005)).

עיקרון פומביות הדיון נהנה ממעמד חוקתי על-חוקי בשיטתנו המשפטית, ועל חשיבותו ומרכזיותו אין ולא יכול להיות חולק (ראו: סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה; רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, בפסקות 10-9 לפסק דינה של השופטת ד' דורנר (30.9.2002)).

דיון פומבי "מהוה סימן היכר לשיטה משפטית בחברה דמוקרטית, שמזמינה את כלל הציבור להחשף לפעולותיה, ללמוד אותן לבקרן ולהעריכן. פומביות הדיון חיונית היא. כך יכול כל אזרח להחשף להליך המשפטי, בין אם עניינו בהליך הינו אישי ובין אם התעניינותו נובעת מכל טעם אחר. זכותו הבסיסית של כל אזרח לדעת, ללמוד ולחקור את המתרחש בתוך אולם בית המשפט, בטרקלין בו דנים על החטא ועונשו כמו גם את זהות השופט היושב בדין, את זהות בעלי הדין ואת טיבה של ההכרעה השיפוטית" (בש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (18.7.2005)).

...

העותר מעוניין למעשה בכלי ממוחשב שיסייע לו בייצוג ובטיפול בענייניו המשפטיים, בלא ליטול שירותיו של עורך דין; ברי כי זאת לא ניתן לביצוע, וגם בשל כך דינה של העתירה להידחות על הסף.

בלא לגרוע מן האמור בדבר דחיית העתירה על הסף, ולנוכח החשיבות הגלומה בפומביותו של הדין הנוהג והנגשת מידע מסוג זה לציבור, מצאנו לנכון להוסיף עוד מספר מילים בנושא.

סוף דבר, אנו מורים על דחיית העתירה על הסף.

הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט משקפת איזון בין עיקרון פומביות הדיון, לבין ערכים חוקתיים מתנגשים, ביניהם הזכות לפרטיות.

אמנם מדובר בשיחות פרטיות-מקצועיות, ולא בשיחות פרטיות בנושאים אישיים, ויש בכך כדי להפחית קמעא מעוצמת הפגיעה, אך עובדה זו אינה משנה את המסקנה העקרונית בנוגע לפגיעה בפרטיות.

אולם חשוב לדייק מהו אותו 'עניין צבורי': "פירסום שיש בו עניין צבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי 'לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים', אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים צבוריים או מסייע לשפור אורחות חייו" (עניין חברת החדשות, פסקה 38).

...

אשכנזי הוסיף וטען, כי בחינה פרטנית של השיחות המבוקשות מוליכה לאותה מסקנה.

סוף דבר 'המקור' באו לפנינו בשם עקרונות יסודיים וחשובים במשפטנו: קידום שיח ציבורי ביקורתי ומימוש זכות הציבור לדעת, לצד חשש מהגבלות לא מידתיות על חופש העיתונות, אשר יצננו את פעילותם של גופי התקשורת.

בנדון דידן, איזון בין הערכים המתחרים הביאני לכלל מסקנה, כי אין הצדקה לצמצם את צו איסור הפרסום על השיחות שהוקלטו בלשכת הרמטכ"ל, ולפרסם את השיחות שביקשו 'המקור'.

אני מסכים אפוא עם קביעתו של חברי, השופט סולברג, כי דין הערעור מושא הבקשה לרשות ערעור להידחות.

נלווית לה בקשה "להורות למאשימה להעביר למבקשים מידי יום את העתקי קטעי הוידאו והאודיו שהוקרנו או הושמעו באותו יום במסגרת דיוני ההוכחות". טיעוני הצדדים לטענת המבקשים, שהגישו את הבקשה לפני תחילת שמיעת הראיות בתיק, הבקשה נוגעת לקטעים שיוקרנו ויושמעו בישיבות הפומביות של בית המשפט, לאחר הקרנתם או השמעתם בדיונים פומביים, נוכח היותם "ראיות בעלות עניין צבורי מן המעלה הראשונה". בכל הנוגע לתעוד חזותי או קולי של חקירה, ההיתר מבוקש מכוח סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) תשס"ב-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים).

המבקשים, בטיעוניהם כפי שעלו בבקשה ובתגובה לטיעוני המשיבים, מבססים טענתם על "עיקרון פומביות הדיון". לטענתם "המשפט נושא התיק שבנידון הוא אחד המשפטים בעלי העניין הצבורי הרב ביותר מאז קום המדינה..." ובשל כך הוא אף בעל אופי תקדימי.

בכל הנוגע לחומרי חקירה עליהם חלה על פי פסיקת בית המשפט העליון הוראת סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, ובהיעדר שיקולים המצדיקים סטייה מן הכלל, יש לדחות את הבקשה, קל וחומר באופן גורף כמבוקש.

...

בכל הנוגע לחומרי חקירה עליהם חלה על פי פסיקת בית המשפט העליון הוראת סעיף 13 לחוק חקירת חשודים, ובהעדר שיקולים המצדיקים סטייה מן הכלל, יש לדחות את הבקשה, קל וחומר באופן גורף כמבוקש.

בסיכומו של דבר, גובר האינטרס של ניהול משפט תקין והגנה על זכויות הנאשמים על פני עקרון פומביות הדיון.

אשר על כן – שתי הבקשות נדחות.

במסגרת בקשת העיון נתבקש לעיין בתיק בית המשפט לרבות כתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים ועמדת הממונה; וצוין כי העיון מבוקש "לצורך בחינת האפשרות לאכיפה אזרחית לרבות בתחום ההגבלים העיסקיים והפנסיה". הקרנות היתנגדו בתוקף לבקשת העיון, וטענו כי היא נומקה באופן "סתמי וחסר", ולכן אינה עומדת בדרישת ההנמקה שנקבעה בתקנות העיון ובפסיקה הנוגעת לסוגיה.

מבקשת העיון טוענת כי החלטת העיון מנוגדת להלכות בית המשפט העליון בנושא, המושתתות על עקרון פומביות הדיון – שלפיהן בררת המחדל היא שיש לאפשר עיון בתיקי בית המשפט.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על צרופותיה ובתשובות לה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור.

אולם בראי הפסיקה הענפה שדנה ביישום של הוראות תקנה 4 לתקנות העיון, ובשים לב לנקודת המוצא שלפיה ככלל יש להיעתר לבקשה לעיון בתיקי בית משפט – לא היה מקום לדחות את בקשת העיון רק בשל קוצר ההנמקה.

המסקנה היא אפוא כי בנסיבות המקרה לא היה מקום לדחות את בקשת העיון.

סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת העיון מבוטלת ומבקשת העיון רשאית לעיין בתיק בית המשפט המחוזי (ת"צ 24167-07-14).

המבקשות הסתמכו איפוא על עקרון פומביות הדיון וטענו כי קרוב לוודאי שהמידע החסוי הנו מידע "חיוני וחשוב לנושי החברה שהרי זהו מצב נדיר ביותר שנאמן מבקש להשתחרר מתפקידו כחלוף זמן כה רב ונראה שיש דברים בגו שיכולים להשפיע מהותית על עמדת הנושים בתיק כולו". עוד טענו המבקשות כי הנאמנים הנם זרועו הארוכה של בית-המשפט ובעלי סמכויות שונות, כגון סמכויות חקירה והכרעה בתביעות-חוב, שחלקן אף סמכויות מעין-שיפוטיות.

להליכי הפרוק מאפיינים מיוחדים, וחברי מנה אותם בחוות דעתו; מדובר במלאכת איזון עדינה בין גורמים שונים ואינטרסים נוגדים, ולמעשה סעיף 288 האמור – בהעניקו את הסמכות החריגה לבית המשפט להאציל סמכויותיו לגורם שלישי – מעיד על כך. לא בכדי קובעות ההלכות השונות כי משהחל הליך הפרוק, ידון בית משפט של פירוק בכל העניינים הקשורים באותה חברה – ואף באותו קונצרן – תוך שניתנות לו סמכויות רחבות בהקשרים שונים.

נקודת המוצא צריך שתהא, לדידי, כפי שהציעה חברתי בהתבסס על החוק והפסיקה בנושא, כי על דרך העקרון יהא נושה של חברה זכאי לעיין בפרוטוקולים של החקירות לאחר שאלה הסתיימו, זאת אף לאחר שהגיעו הצדדים להסדר מוסכם.

ודוקו: ההחלטה להגביל את הפומביות, כמו גם ההחלטה בנושא שיחרורו של עו"ד הס מתפקידו לגופה, עברו - כאמור בהחלטה בעיניין פישמן - את "המסננת" של שלושה "שומרי-סף", קרי בעלי-התפקיד, הממונה ובית-המשפט, ששלושתם מצווים על ראיית ההליך בכללותו ועל טובת כל הנוגעים בדבר, ובפרט הנושים עצמם.

...

אף-על-פי-כן, ובטרם תינתן החלטתי הסופית בעניין זה, הממונה ציין בצדק כי, למעשה, עניינה של הבקשה נוגע לפן של פומביות הדיון שעניינו פרסום בדיעבד של פרוטוקול הדיון והחומרים שהוגשו במסגרתו או הקשורים אליו, וזאת להבדיל מנוכחות בדיון עצמו ו/או חשיפה לחומרים תוך כדי התהליך (להבחנה זו ראו, למשל, רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל ואח' (28.9.2004)).

אשר-על-כן, אני מורה לנאמנים בסיוע הממונה לשוב ולבחון את פרוטוקול הדיון ויתר החומרים ולשקול האם הם עומדים על מגבלת הפומביות בעניינם והאם ניתן, למצער, להורות על גילוי חלק מן הדברים והותרת חלקם האחר מוגבל.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים ולממונה.