פסיקה בדבר פסק דין הצהרתי להחזרת שם משרה

מעמד זה עולה בבירור מסעיף 11(2)(c) לאמנת האו"ם, וכן מפסק הדין של בית המשפט לערעורים באנגליה בעיניין Benkharbouche (המשיבה מפנה בקשר לכך לפסיקתו של בית המשפט לערעורים שהוזכרה בפסק הדין בעיניין בחבח (Benkharbouche v. Embassy of the Republic of Sudan, EWCA Civ 33 (2015) (להלן: עניין Benkharbouche 2015), אך המערער הדגיש כי הוגש על כך ערעור לבית המשפט העליון בבריטניה, ובפסיקתו - שניתנה לאחר פסק הדין בעיניין בחבח - אמנם הותיר את התוצאה על כנה אך בהנמקה שונה: Benkharbouche v. Secretary of State for Foreign and Commonwealth Affairs, UKSC 62 (2017) (להלן: עניין Benkharbouche 2017).

לדבריו, לא ניתן להסיק מפסקי דין שהתבססו על חוקים ספציפיים של אותן מדינות, כמו גם מאמנת האו"ם שטרם אושררה, באשר לקיומה של פראקטיקה בינלאומית מקובלת ואחידה, והדברים הובהרו גם בעינייןBenkharbouche 2017 שניתן לאחר פסק הדין בעיניין בחבח.

עוד הדגיש המערער, כי בחלוף חמש שנים מאז פירסום פסק הדין בעיניין בחבח, מספר המדינות שאשררו את אמנת האו"ם לא השתנה ולא ניתן להיתעלם מכך בעת קביעת המשקל שיינתן לה. המערער הדגיש עוד כי כל שהוא מבקש הוא להותיר בידיו את האפשרות התיאורטית לתבוע את סעד ההשבה לעבודה ולערוך בירור עובדתי לגביו, אפשרות אשר נימנעה ממנו על ידי בית הדין האיזורי.

ההצדקה לכלל זה היא שאכיפת צו השבה לעבודה עלולה להוות היתערבות בלתי הולמת בריבונות המדינה הזרה בנוגע לאיוש משרות.

נזכיר בהקשר זה כי סעיף 75 לחוק בתי המשפט, החל בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע כי "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". הועדה הציבורית היתלבטה אם לכלול בחוק החסינות סעיף דומה לכך (לאו דוקא בקשר לחריג חוזי העבודה), המבהיר את סמכות בית המשפט הישראלי לתת סעדים מסוג זה גם כנגד מדינה זרה, וציינה כי בחלק מחוקי החסינות בעולם (דוגמאת אנגליה וקנדה) נקבע במפורש כי לא יינתן סעד של צו מניעה או צו של ביצוע בעין נגד מדינה זרה, בעוד שבמדינות אחרות (דוגמאת ארצות הברית ואוסטרליה) נקבעה אפשרות מפורשת להוציא צוים כאלה גם נגד מדינה זרה.

...

סעיפי הסכם ההעסקה אליהם הפנה המערער מתייחסים לדין החל על ההסכם, אולם לא מצאנו כי יש בהם משום ויתור מפורש של המשיבה על חסינותה, ואף המערער אינו טוען כך. יובהר כי עריכת בירור עובדתי בשאלת ויתור המשיבה על חסינותה ובשאלת תכלית ההסכמה בנוגע לתחולת הדין הישראלי מתייתרת לנוכח הקביעה כי הדין הישראלי כולל בתוכו את דיני החסינות במשפט הבינלאומי, כאמור לעיל.

משכך, לא מצאנו לנכון לדון בתחולת הסעיף (להרחבה בנושא ויתור על חסינות באמנת האו"ם, ראו הרפז, עמ' 245; Fox & Webb, עמ' 377-398).

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה ופסק דינו החלקי של בית הדין האזורי נותר על כנו.

נוסף על האמור, עותרת התובעת שאנו ניתן פסק דין הצהרתי ונורה לנתבע להחזירה לפנסיה תקציבית בה בוטחה מלכתחילה לפני המועד הקובע, הוא מועד כניסתה לעבודה, וכן שנורה על השבת הכספים שהופרשו מחלק העובד עבור פנסיית מבטחים החדשה (סעיפים 114-115 בסיכומיה).

הנתבע הפנה אל פסיקה שקבעה כי מירוץ ההתיישנות בתביעות העוסקות במסלולי פנסיה, מתחיל מרגע בחירת המסלול הפנסיוני (סעיפים 27-29 בסיכומי הנתבע), כאשר הדברים נכונים לא רק כאשר העובד בוחר את המסלול אלא גם כאשר המעסיק קובע את המסלול על פי הדין, כבעניינינו.

לא נעלמה מעיננו העובדה כי בטופס השיבוץ לשנת תשס"ב (נספח 7 בתצהיר התובעת), סימן הנתבע כי התובעת מועסקת למישרה בתקן פנוי, אולם התרשמנו כי נפלה שגגה במילוי הטופס ואין בסימון זה כדי לקבוע כי אכן אלה היו פני הדברים.

...

על כן, דין התביעה ברכיב זה – להידחות.

סוף דבר על הנתבע לשלם לתובעת, בהתאם להודאתו, הפרשי תמריצים בסך של 2,915.30 ₪.

לפני סיום מצאנו להעיר שתי הערות בסוגיות שעלו בתיק.

שם נפסק אודות הטעמים לכך: " ביסוד הכלל האמור ניצב השיקול של היעילות הצומחת מקיום דיון בהליך כולו ללא פיצול. טעמים נוספים לכימות התביעות, גם אם אינם המכריעים, הם תשלום אגרות בית הדין, ומניעת הגשת עתירות לפסק דין הצהרתי במטרה להיתחמק מתשלום אגרה. כמו כן, כימות התובענה מאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום, לעומת סיומם בפשרה." סגנית הנשיא ברק-אוסוסקין קבעה בדעת מיעוט בפס"ד רפפורט כך: " בית הדין לעבדה כמו כל בית משפט רשאי במקרים המתאימים פסק דין הצהרתי בו יצהיר על זכויות. הדבר נתון לשיקול דעתו של השופט. את שיקול דעתו יפעיל השופט בסבירות ולא בשרירות על פי הנסיבות של המקרה. בית הדין במסגרת שיקוליו יביא בחשבון גם את המיוחד למשפט העבודה (ראו דב"ע לה/3-110 שלום לבבי – מדינת ישראל, פד"ע ז' 220, 223). " עיקר התביעה הצהרתית ולאכיפה.

עדותו של רפאל ביססה והוכיחה שאין מדובר במצג שוא, כפי שניסתה התובעת לצייר בסיכומיה לפיו הוחזר מר רפאל מהחל"ת רק על מנת להדיחה.

לדעתנו, התובעת הייתה זכאית לקבל זכות זו. בית הדין הארצי קבע בפס"ד גוטרמן כך: "...לא כן הוא עת המדובר בהתקשרות ארוכת טווח, העשויה פלחים פלחים. לאמור, העסקת העובד נעשית על-פי חוזה לתקופה קצובה, אולם המסגרת בה היא מתקיימת מחזיקה בתוכה, מעצם טיבה, אפשרות ליצירת קשר מתמשך, בין לקביעוּת ובין להארכת החוזה מעת לעת. במקרה כזה, גם אם לעובד אין זכות קנויה למישרה, חייב המעסיק במתן הודעה מראש לעובד על כוונתו שלא להאריך עוד את ההיתקשרות עמו; לפרט את הטעמים העומדים ביסוד אותה כוונה; לאפשר לעובד להביא בפניו את תגובתו וליתן לו היזדמנות הולמת לנסות ולהעביר את רוע הגזרה." (פס' 15, שם).

...

בקשה לדחייה על הסף הנתבעת טענה כי דין התביעה סילוק על הסף, בשל היעדר כימות סעדים על ידי התובעת.

הנתבעת תשלם פיצוי בגין הפליית התובעת במכרז בסך 15,000 ₪ .

הנתבעת תשלם לתובעת סך 15,000 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש.

הנתבעת תשלם שכ"ט ב"כ התובעת בסך 7,000 ₪.

הכרעה במאוחד במספר הליכים תלויים ועומדים שנוהלו בעיניינם של הצדדים; ובהם הליך רכושי והליך לפסיקת מזונות קטינים, לצד תביעה למתן פסק דין הצהרתי לבעלות בנכס מכוח הסכם נאמנות שהוגשה על ידי אבי הנתבע 1, הוא הנתבע 2.

זאת ועוד, הגב' ל' העידה כי במפגשים החברתיים, עת דיבר הנתבע על תוכניות הבנייה של בית המגורים, הוא לא ציין הבחנה בין בית המגורים לבין הנחלה (ר' בעמ' 65 לפרוט'), עם זאת, השיבה כי לא ידעה שהנחלה לא נרשמה על שם התובעת, אלא רק על שם נתבע 1 (עמ' 62, ש' 11-13); דומה כי מכאן עולה שלא הייתה מיודעת בפרטי הדברים לעומקם.

אלא שעיון בסיכומיה מעלה כי הטענה נזנחה ואף מתוקף היתנגדותה למינוי אקטואר, לא הוקמה התשתית, למצער האריתמטית, לבחינת עתירה זו ובהנתן כלל האמור, לא מצאתי להעתר לה. בשולי הדברים ובשם הזהירות המתחייבת, מצאתי לציין כי בהנתן מצבם של הצדדים, לרבות היותם בעלי השכלה אקדמאית, המחזיקים במשרות מניבות, לא מצאתי כי מתקיימים בנידון הנסיבות המצדיקות פסיקת פיצוי בגין מוניטין (ראה לעניין זה תמ"ש 32491-05-10 ר.ב נ' א.ב (פורסם במאגרים המשפטיים, 5.8.2014)).

סוף דבר התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה מטעם התובעת ביחס לנחלה, נדחית.

...

בנסיבות אלה ולאור כל האמור לעיל, מצאתי להיעתר למתן פסק דין הצהרתי לשמירת זכויות שנצברו בידי מי מהצדדים וזאת החל ממועד נישואי הצדדים (בשנת 2008) ועד למועד הגשת התביעה דנא בידי התובעת בחודש אפריל 2018.

בסיכומיו טען כי כחלק מהתנהלותה המניפולטיבית של התובעת, הפסיקה היא לשאת בחלק מהוצאות החינוך של הקטינים, מתוך ידיעה כי הנתבע ישלם הוצאות אלו, על מנת שלא לפגוע בקטינים.

לא עלה בידי התובעת להוכיח את סכומי המזונות המופרכים אליהם עתרה וכן לאור חלוקת מימון צרכי הקטינים כפי שנהגו לפיה הצדדים עד כה, ולכן יש לדחות את עתירתה לחיוב במזונות, ולהורות כי כל אחד מהצדדים יישא בצרכי הקטינים בעת שהותם אצלו.

בהתאם לכך ובהינתן כלל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה מטעם התובעת ביחס לנחלה, נדחית.

התביעה למזונות קטינים אשר הגישה התובעת, נדחית בזאת.

לאחר מתן פסק הדין הנ"ל הסתיימו למעשה המחלוקות בין היורשים לבין רמ"י, ונותר להכריע במחלוקת בין היורשים לבין עצמם בדבר חלוקת הזכויות במקרקעין במסגרת התביעה הראשונה.

במצב שבו אין ליורשים זכות בחלקה, הם אינם זכאים לקבל השבה או פיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.

המבקשים מחזיקים במסמכים בכתב ביחס לבעלות ולזכות החזקה בחלקה 14, ובמידה ויגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי - ייגרם עיכוב ממושך בחלוקת המקרקעין.

זאת בין אם הוא ניתן מכוח בקשה לסעדים זמניים בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, ובין אם הוא ניתן מכוח סעיף 44 לחוק המקרקעין המקנה לבית המשפט סמכות לתת "צו זמני בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשמוש בהם עד לסיום הליכי הפרוק". כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, לבית המשפט יש סמכות להעניק סעד זמני, גם כאשר הוא מביא לשינוי המצב הקיים בטרם ניתנה הכרעה סופית בתובענה.

בנסיבות אלה, הסעד הזמני אינו משרת את הסעד הסופי שהתבקש, וגם משום כך לא היה מקום להעתר לבקשה לתיתו.

...

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת י' קראי-גירון) מיום 4.11.2023 בת"א 54183-03-15, בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים 39-38 וקבע כי על המבקשים לשלם דמי שימוש זמניים בגין השימוש שלהם בחלקים מחלקת המקרקעין נושא הבקשה שבכותרת.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור המבקשים טענו כי הסעד הזמני שניתן על-ידי בית משפט קמא משנה את המצב הקיים וכי הוא מנוגד לפסיקה לפיה יש להיעתר לסעד שכזה רק במקרים קיצונים וחריגים וכאשר הנזק אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם.

מסקנה זו מתחזקת לנוכח סעיף 33 לחוק המקרקעין, הנמצא גם הוא תחת פרק ה' העוסק בשיתוף במקרקעין.

לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להכריע במחלוקת הנוגעת לשאלה האם עניינה של התביעה הראשונה הוא בפירוק שיתוף במקרקעין או בחלוקת עיזבון, שאז לשיטת המבקשים לא חל סעיף 44 לחוק המקרקעין.

סוף דבר; נוכח כל האמור, הערעור מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי נושא הבקשה דנן – מבוטלת בזאת.