פסילת שופטת בשל קשר בין בעלה לבין עובדי עירייה

בבסיס כתב התביעה, שני פרסומים שביצע הנתבע: הפירסום העקרי מושא כתב התביעה הוא הודעת דואר אלקטרוני (מייל) ששלח הנתבע ביום 12.1.2022 (בכתב התביעה נרשם בטעות כי הפירסום בוצע ביום 26.1.2022) לגורמים שונים בערייה, במסגרתה טען, בין היתר, לקיומם של "קשרים לא כשרים ולא ראויים" ו"כנראה רומנטיים" בין התובע לבין אחת מעובדות הערייה, שבעלה הוא דמוית מובילה בקהילת "אורות נופים", והביע חששו כי אלו השפיעו לכאורה על ההחלטה להקצות את מבנה הדת לאותה קהילה (להלן יכונה פירסום זה: 'הפירסום העקרי' או 'הפירסום').

חוששני שהקשרים הלא כשרים והלא ראויים – בין המנכ"ל לבין העובדת [שם העובדת] כפי שרואים ברשתות ובמכתב, משפיע לכאורה על ההחלטות של נתינת מבנה הדת לקהילה שבעלה [שם בעלה] מוביל – אין ספק שבכלל לכתוב זאת, שמבנה דת שהוא מקדש מעט אולי עובר עקב קשרים כנראה רומנטיים, מזעזע אותי כלל לכתוב זאת, אבל כדאי לקרוא (אולי הדבר משפיע גם על ההחלטה מי העובדת המצויינת ומי תקבל פלאפון בחסות אייפרו).

לכן חילקתי ל 2 מכתבים, ולא רוצה שהשאר יישמעו אפילו החששות המדוברים שמבנה הדת מחולק לפי שיקולים פסולים ונגועים ברגשות לא טהורים, ואינני מכתב את שאר המתנגדים תושבי העיר בנושא זה, ושומר על כבוד המנכ"ל יורם כרמון – שאני מאוד אוהב ומעריך ושיש לו הרבה זכויות ומברך אותו בבריאות והמשך עשיית טוב.

עם זאת, כפי שנקבע בעיניין חיר נ' גיל, "ניתן לומר כי המונח 'הגנה מוחלטת' יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף". התנאים לתחולת הגנת סעיף 13(5) לחוק עניינם במהות הטריבונל בפניו מיתנהל ההליך ("שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין"); הקשר הפירסום ("תוך כדי דיון") וזהות המפרסם ("בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד").

אכן, ההלכה הפסוקה הכירה בתחולת החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק גם על הליכים שננקטו עוד בטרם ניפתח ההליך המשפטי, לרבות מכתבי התראה, ואולם, אין משמעות הדבר, שכל אימת שיש קשר בין התבטאות או מכתב שנשלחו לבין צפי כלשהוא להליך משפטי יהיו אלו חסינים מתביעת לשון הרע בגדרי סעיף 13(5) לחוק.

...

מטעם זה, אף אין בידי לקבל את טענת הנתבע, כי יש להכיר בחסינות על התבטאויות בדיון בפני ועדת ההקצאות גם בהיותן חלק מן החובה למיצוי הליכים בפני הגוף המנהלי, המהווה תנאי הכרחי שיש למלאו בטרם הפנייה אל בית המשפט, ולפיכך יש לראותן כחלק מן ההליך השיפוטי.

סיכום הנה כי כן, אני סבורה כי אין מקום למסקנה שהפרסומים מושא כתב התביעה חוסים תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק ומשכך הם חסינים מפני תביעה.

סוף דבר – הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

בהמשך, בפגישה בין התובע לבין הנתבעת ובעלה, הותקף התובע באלימות מילולית קשה על ידי בעלה של הנתבעת, שקילל וגידף את התובע ו"איחל" לו ולמשפחתו לחלות במחלת הסרטן, כפי שעולה מסרטון שצולם על ידי התובע.

תמונה ברורה יותר של הנסיבות בהן נעשה כל אחד מן הפרסומים ושל הקשר הדברים, ניתן לקבל דוקא מחומר הראיות שצורף לתצהיר הנתבעת ממנו עולים הממצאים הבאים: ביום 23.08.21 פירסם אדם בשם אושרי ויצמן פוסט ב"קבוצת חדשות טבריה" (נספח 3 לתצהיר הנתבעת, להלן: הפוסט מיום 23.08.21 או הפוסט) ובו נכתב כך: "ביקור אלוף פיקוד העורף אורי גורדין במרכז קהילתי פירסט. במקום מופעל מרכז בדיקות סרולוגיות לילדים". לפוסט צורפו תמונות מהביקור האמור.

סבורני כי כפי שטוען התובע, הדברים היו מתפרשים על ידי קורא סביר הנחשף לתוכן הפירסום, כאילו כל מי שיבקש לבנות ממ"ד ברחוב בו מתגורר התובע, לא יקבל אישור לכך "כי זה מפריע למכונית של מהנדס מי רקת", כלומר בשל תפקידו של התובע כמהנדס מי רקת, אשר מקנה לו יתרון פסול, בלתי שוויוני ובלתי צודק, על פני יתר דיירי הרחוב, ובשל הכרות אישית עמו.

בע"א 8345/08 עופר בן נתן ואח' נ' מוחמד בכרי, פ"ד סה(1) 567 (27.07.11) עמד בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) על סוגיית זהוי הנפגע, תוך שקבע כדלקמן: "דרישת הזיהוי מהוה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי - אין פגיעה בשם הטוב של הפרט. באותם המקרים, בהיעדר פגיעה בשם הטוב של הפרט, אין כל מקום להגביל את חופש הביטוי בשם ההגנה על הזכות לשם טוב.

בעניינינו, עיון בפרסומים השני והשלישי מעלה כי אין בהם פרטים מזהים כלשהם העלולים לקשור בין הפירסום לבין התובע וכי לא ניתן לקבוע כי האדם הסביר היה מזהה את הדברים ככאלו שהתייחסו לתובע: בפירסום השני, צוין כן כי העיריה לא מאשרת בניית ממ"ד ברחוב "כי פוגע בפרטיות של המכונית של השכן!", זאת במובחן מהפרסום הראשון בו צוין "כי זה מפריע למכונית של מהנדס מי רקת" (ההדגשות אינן במקור – ס.ח).

...

יחד עם זאת, נוכח מסקנתי ולפיה לא עומדת לנתבעת הגנה ביחס לפרסום לשון הרע, סבורני כי יש לפסוק לו פיצוי ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע.

לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין כפי שפורט לעיל ובהתחשב, בין היתר, מחד – במהות הפרסום הראשון, בתוכן הפרסום, בהיקף הפוטנציאלי של תפוצתו ב"קבוצת חדשות טבריה" ובמעמדו של התובע כמהנדס מי רקת, ומאידך – בהתחשב בקביעתי כי הדברים שנכתבו בפרסום מצויים ברף הנמוך של לשון הרע, בכך שסביר להניח כי זהותו של התובע הובנה למספר מוגבל של אנשים משלא צוין שמו באופן מפורש, ובעובדה שלאחר הגשת התביעה הנתבעת התנצלה בפני התובע והבהירה כי לא הייתה לה כל כוונה לפגוע בו, סבורני כי פיצוי בסך של 8,000 ₪ יהא הולם בנסיבות העניין.

נוכח הפער שבין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק לתובע בסופו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ כולל מע"מ וכן סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

עיקר טענות התובעת בתמצית, טענה התובעת כי פיטוריה נעשו שלא כדין: בחוסר תום לב, בנגוד לכללי הצדק הטבעי, תוך הפרה של עקרונות יסוד של דיני העבודה ושל כללי מנהל תקין, תוך הפרת הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן: "חוקת העבודה"), תוך הפרת הכלל האוסר על ניגוד עניינים, ממניעים פוליטיים פסולים, ללא הנמקה מתאימה, באופן בלתי מידתי, וממילא תוך חריגה קיצונית ממיתחם הסבירות ושימוש לרעה בפררוגטיבה הניהולית.

הועדה הוסיפה כי בהיות מר ביטון באופוזיציה לא הייתה הכרות של ממש בינו לבין התובעת, וכי חלף זמן רב "מאז". עוד קבעה הועדה כי אומנם מדובר בטריבונל מקצועי מעין שפוטי, אולם חבריה באים מתוך האירגון, ומכאן ברור שלכל אחד מהם קיימת דיעה מסוימת על האדם שעניינו נדון בה. לגבי שינוי הרכב הועדה – קבעה ועדת הפיטורים כי היא נעשתה כדין, מכוח "עקרון ההמשכיות השלטונית", בהנתן כי הגזבר הקודם שהיה נוכח בשימוע סיים את עבודתו בערייה, ו"יצא" לתקופת הודעה מוקדמת.

הטענה לפיטורים פוליטיים התובעת טענה כי פוטרה בשל שיקולים פוליטיים, וחטאה היחיד אשר הביא לפיטוריה הוא כי בעלי התפקידים הנוכחיים בערייה, ובעיקר הדברים ראש העיר שטרן והמנכ"ל ביטון, שייכו אותה פוליטית לראש העיר הקודם, בשל קירבתו המשפחתית של בעלה לעוזר ראש העיר הקודם.

טענה זו של התובעת מתאשרת כבר מעיון בכתב ההגנה שם צינה הנתבעת, בין היתר, כך: "...הנתבעת עושה שימוש ציני בקירבת לראש העיר הקודם, עמו לא הייתה מניעה לשתף במידע באגף הרווחה, ומנסה לטעון כי בשל קשר זה מתקיימת סיימו את העסקתה." (הטעויות במקור, סעיף 17.2 לכתב ההגנה).

בסופו של יום, למרות הררי טענות, הנתבעת לא הציגה לפנינו טיעון משפטי סדור, אשר מבסס את סמכות מנכ"ל הערייה או ראש העיר, או בעל תפקיד אחר בהנהלת הנתבעת, להתערב בשקול דעת מקצועי של עובדים סוצאליים באגף הרווחה בקשר למקרי רווחה ספציפיים, ועוד קודם לכן לקבל מידע אודות אותם מקרים, ללא טופס ויתור סודיות.

שכן, הנתבעת צרפה לתצהיריה (כנספח י') מיסמך מטעם משרד הרווחה והשירותים החברתיים, נושא כותרת: "כיצד לנהל את הקשר בין המחלקה לשירותים חברתיים לבין נבחרי הציבור ברשויות מקומיות" (להלן: "המדריך"), שבו גם הפנייה להוראות הדין, ואף נסמכה עליו בסעיף 33 לסיכומיה.

ועדת הפיטורים נסמכת על ביקורת חריפה שהשמיעה, כך לפי הטענה, שופטת בית המשפט לנוער בקריית שמונה על התובעת, במסגרת פגישה בינה לבין "נציגי הערייה". כמו-כן, נסמכת ועדת הפיטורים על החלטות שיפוטיות שמהן, כך לפי הטענה, עולה תמונה עגומה של אי ביצוע החלטות בית המשפט וגרימת נזק לתושבים.

...

אשר על כן, אנו סבורים כי הסעד הראוי הוא ביטול החלטת הפיטורים, ומשזו מסקנתנו, מתייתר הדיון בטענת התובעת כי זימונה לשימוע בעת תקופת מחלה, אינו חוקי.

סוף דבר התביעה מתקבלת, כך שאנו קובעים כי החלטת הנתבעת לפטר את התובעת – מבוטלת, כשפירוש הדבר שאנו מורים על אכיפת יחסי העבודה.

בנסיבות העניין, ובשים לב להתנהלות הנתבעת, אנו מחייבים את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת, בסך של 2,500 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד, בסך של 18,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום.

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה מחוז המרכז בת"ד 9785-04-20 (כב' השופטת ש' שפר) שבו נקבעה אחריותה של המערערת לגרימת תאונה בה ניפצעה רוכבת אופנוע, והוטלו עליה עונשי פסילה, קנס ומאסר מותנה.

בית המשפט קבע בעיניין זה כי מסקיצה שערך בוחן תנועה (ת/6), עלה כי הוצב רק תמרור 303 אחד על הכיכר הפנימית במעגל התנועה, מול רחוב האלון, ולא הוצב כנדרש על פי תקנות והנחיות להצבת תמרורים (תקו"ה) 2020 (נ/2), תמרור 303 נוסף ברחוב האלון, בכניסה למעגל התנועה, וכי קיימת גם אי בהירות לגבי אישור הצבת התמרורים במקום על ידי עירית יבנה.

צוין כי "אומנם, הנהגת המעורבת טענה כי נסעה בנתיב החצוני במעגל התנועה ועדת הראיה, בעדותה בבית המשפט, לא זכרה מיקומה המדויק. אין בכך כדי לגרוע מאמינות גירסתה, כטענת ההגנה", וכי "עדת הראיה ציינה כי התרשמה שבכוונת הנהגת המעורבת היתה להמשיך ישר ולצאת ממעגל התנועה וכך גם העידה הנהגת המעורבת". נקבע בנוסף, כי בין הגרי לבן דוד לא הייתה קיימת כל הכרות מוקדמת, ואף לא נוצר ביניהן קשר בעקבות התאונה, וכי הגם שהתברר לאחר התאונה, כי לבנה של העדה בן דוד "היכרות כלשהיא" עם הגרי, אין בכך כדי לגרוע מעדותה של בן דוד שנמצאה "אובייקטיבית ואמינה ואין לראות בה עדות מוטה – כטענת ההגנה". עוד דחה בית משפט קמא את טענת ב"כ של המערערת כי עדת הראיה כלל לא היתה עדה לתאונה, "וכי בדתה העדות מליבה וזאת כדי לסייע לנהגת המעורבת בשל היכרותה עם בנה", וצוין כי מוטב היה כי "טענה חמורה זו, שלא מצאתי לה כל אחיזה בראיות, לא היתה נטענת". בית משפט קבע בנוסף, כי האופנוע נסע בתוך מעגל התנועה מעל 10 מ', עת ניכנס אליו רכבה של המערערת, נוכח קוטר המעגל הבנוי בתוך המעגל - כ- 20 מ', לפי מדידת בוחן התנועה כעולה מת/6, וכי יש בכך תמיכה לעדויות שהושמעו.

בית משפט קמא קבע עם זאת, כי אין באי איתורם של עדים אלה, כדי לסייע למערערת, שכן נקבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת האישומים, נוכח עדויות התביעה בהן ניתן אמון מלא, ולנוכח "עדות הנאשמת אשר לא טענה למיגבלה כלשהיא בשדה ראייתה ומאידך אישרה כי לא הבחינה כלל בנהגת המעורבת טרם התאונה...". בית המשפט קמא דחה בנוסף את הטענה כי הגעת הבוחן למקום התאונה רק שבוע לאחר מכן, פגמה בחקירה, שכן רכבה של המערערת הוזז על ידי בעלה כעולה מהודעתה במישטרה, ומיקום האופנוע תועד ממילא בסירטון מצלמת גוף של שוטר הסיור, על מעגל התנועה מול רחוב ז'בוטינסקי ממנו התכוונה רוכבת האופנוע לצאת; עוד צוין כי מקום האימפקט המדויק לא היה הכרחי לקביעת אחריות המערערת לתאונה, שכן עלה כאמור, כי רוכבת האופנוע נכנסה למעגל התנועה ונסעה בו מעל 10 מטרים לפני כניסת המערערת למעגל.

בעדותה מסרה הגרי כי "אינה עובדת ונמצאת בשיקום ארוך בבית בשל אי תיפקוד". בית המשפט דחה בנוסף את טענת ההגנה כי לרוכבת האופנוע היתה תרומת רשלנות כלשהיא, עקב חבישת קסדה לא תואמת, או אי לבישת "ציוד מגן". נקבע כי מיתחם הענישה בגין עבירות אלה שהסבו חבלות של ממש, כולל רכיב של פסילת רישיון נהיגה לתקופה המתחילה ב-8 חודשים ומגיעה עד ל-18 חודשי פסילה בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים.

...

הקביעות בהכרעת הדין בית המשפט קמא קבע כי "שוכנע" שרוכבת האופנוע "נכנסה למעגל התנועה מרחוב ז'בוטינסקי, שעה שהיה פנוי מרכבים ונסעה בו, משמאל לימין כיוון נסיעת הנאשמת, ורק בהגיעה סמוך למפגש עם רחוב האלון, נכנסה הנאשמת למעגל התנועה אשר בתוכו ארעה התאונה". מסקנה זו התבססה בעיקרה, על עדויותיהן של רוכבת האופנוע ושל עדת ראיה לתאונה, הגב' שרה בן דוד, שנהגה ברכבה מרחוב ז'בוטינסקי מאחורי האופנוע.

טענת המערערת כי עצרה או האטה את רכבה לפני כניסתה לכיכר, על אף שהיתה מודעת לצורך לבחון אם מתקרבים כלי רכב, נדחתה על ידי בית המשפט, ובנסיבות אלה, הוכחה רשלנותה של המערערת כפי שקבע בית משפט קמא, ואין מקום להתערב בקביעה זו. סבור אני כי לא עלו מחדלי חקירה שהיה בהם כדי לפגוע בהגנת המערערת.

הערעור נדחה איפא, על שני חלקיו.

לסיכום פרק זה אומר כי טענות התובעת בדבר הפרסומים הפוגעניים והשקריים הוכחו, כפי שהוכח כי הנתבע פירסם פרסומים אלו בכוונת מכוון, מתוך רצון לפגוע בתובעת, ללא שהיה לו כל קשר עימה ובשים לב למערכת היחסים העכורה שבינו לבין בעלה, ראש עריית רמלה, מיכאל וידל.

בהחלטתי שלעניין קבעתי כי אין מקום לבקשה לפסול את המותב, ללא כל עילה, "בדקה ה-90", ולאחר שהמותב עשה את המוטל עליו במסגרת הליך של קדם משפט.

האיזון בין זכותו של אדם לשם טוב לבין הזכות לחופש הביטוי כב' השופט יצחק עמית קובע בעיניין דיין (בפיסקה 2 לחוות דעתו) כי - "הלכה פסוקה עמנו כי הזכות לחופש הביטוי והזכות לשם טוב, נגזרות שתיהן מהערך החוקתי של כבוד האדם ..." בהקשר זה ניסו בתי המשפט לאורך השנים לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב.

...

סוף דבר ענייננו בתביעת דיבה של אשת ראש עירייה, העובדת ברשות המסים, כנגד הנתבע.

תוצאה אשר על כן, אני מורה על קבלת התביעה באופן שבו יישא הנתבע בפיצויה של התובעת בסך של 50,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסע' 7א(ב) לחוק וכן בסך של 50,000 ₪ נוספים בגין הכוונה לפגוע, ובסה"כ בסך של 100,000 ₪.

בשים לב לניהול ההליך משך 7 דיונים, החל משנת 2018, ותוך גרירת רגליים משמעותית ע"י הנתבע, שאף עשה את החלטות המותב פלסטר, ונוכח התנהלותו של הנתבע במהלך הדיון לפניי, ובין היתר החלטות רבות בעניין הפקדת כספים לשם הבטחת הוצאות עדים שהסתיימו בניתוק הקשר של הנתבע עם ב"כ (ר' החלטותיי מימים 20.12.21, 18.1.22; 31.1.22; 9.2.22 ו-14.2.22) באופן שמהווה ללא כל ספק שימוש לרעה בהליכי משפט והתנהלות שאינה תקינה, תוך גרימה לעוגמת נפש נוספת לתובעת, אני מורה לנתבע לשאת בשכר טרחת עו"ד בסך של 11,700 ₪ וכן באגרת משפט בסך של 3,750 ₪ ובהוצאות התובעת בגין התייצבותה לכלל הדיונים שלעניין בסך של 2,500 ₪.