פסילת שופט שנחשף לראיות חסויות

ברם, לטענתו עניינו הוא בגדר מקרה חריג ומיוחד, בו הפסלות נידרשת לשם מראית פני הצדק ולמניעת פגיעה בזכותו להליך הוגן, לנוכח חשיפת ההרכב לראיות חסויות ה"ממוטטות את הגנתו", כלשונו.

במקרה זה אף לא מצאתי להעתר לבקשה לקביעת דיון בעל פה. כפי שקבעה הנשיאה ד' ביניש בעיניין אבו חדיר דלעיל: "לא מצאתי להורות על קיום דיון בנוכחות הצדדים, בהיתחשב בכך שעל-פי ההלכה בעיניין פסלות שופט ככלל לא קמה עילת פסלות מקום בו הטיעון נשען על עצם חשיפתו של חומר ראיות לעיני המותב במסגרת דיון בעתירה לגילוי ראיה בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות". והדברים יפים גם לענייננו.

...

קביעות אלה הובילו את המערער – בסופו של דבר ולאחר חודשיים שבהם נערכו חמש ישיבות הוכחות – להגיש בקשה לפסלות ההרכב, מן הטעם של חשש ממשי למשוא פנים ולכך שההרכב לא יוכל להתעלם מהראיות החסויות בהכרעת הדין, שעל פי הנקבע תומכות בגרסת המאשימה.

זהו הבסיס למסקנה כי אין מקום להסיר את החסיון.

במקרה זה אף לא מצאתי להיעתר לבקשה לקביעת דיון בעל פה. כפי שקבעה הנשיאה ד' ביניש בעניין אבו חדיר דלעיל: "לא מצאתי להורות על קיום דיון בנוכחות הצדדים, בהתחשב בכך שעל-פי ההלכה בעניין פסלות שופט ככלל לא קמה עילת פסלות מקום בו הטיעון נשען על עצם חשיפתו של חומר ראיות לעיני המותב במסגרת דיון בעתירה לגילוי ראיה בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות". והדברים יפים גם לענייננו.

הערעור נדחה.

כאמור, בענייננו, החומר מודיעיני לגביו חל החיסיון הוא זהות מוסר המידע, הא ותו לא. הלכה פסוקה הנה כי אין בעצם חשיפת המותב הדן בתיק העקרי לחומר ראיות מן הסוג האמור כדי להביא לפסילתו, שכן ההנחה היא כי שופט מקצועי הדן בתיק העקרי יוכל להפריד בין ראיה קבילה לראיה שאינה קבילה ולהתעלם מראיות חסויות ומראיות בלתי קבילות.

...

באשר לטענת הפסלות המושתת על דיון אותו מותב בבקשה לגילוי חומר חסוי קובע סעיף 45(א) לפקודת הראיות קובע כי "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם" (ההדגשה שלי – נ.מ).

במקרה דנן, יישומם של הדברים האמורים הוביל למסקנה שלא היה מקום להיעתר לבקשת הנאשם להעברת הדיון בבקשה לגילוי ראיה חסויה למותב אחר.

משכך היתה החלטתי באשר לבקשה להעברת הבקשה לגילוי ראיה חסויה, כך גם תהיה החלטתי באשר לבקשה להעביר את הדיון בתיק העיקרי למותב אחר.

סוף דבר בנסיבות אלה לא מצאתי שקיים חשש ממשי למשוא ופנים ולא חשש כלשהו כי הגנתו של הנאשם תיפגע ומשכך אני דוחה את הבקשה.

טענה זו נטענה, גם במקרים בהם נחשף השופט לראיה חסויה במסגרת דיון בבקשת הסרת חיסיון או במקרים בהם נתן השופט החלטה במסגרת בקשה לצוו להאזנת סתר בפרשה נשואת ההליך העקרי.

ראו לעניין זה גם ע"פ 3066/92 א.צ. ברנוביץ ובניו קבלנות ביניין בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל": "אין לבקש פסילת שופט בשל כך שהגיע לידיו פיסת מידע על הנושא העומד לדיון. ההליכים הפליליים אינם מתנהלים בפני חבר מושבעים אלא בפני שופט שמקצועו בכך, ומן הראוי שעניין זה יהיה נגד עיניהם של המבקשים לפסול שופט". לא בנקל ייפסל בימ"ש אך בשל חשיפתו לחומר ראיות ולמידע בלתי קבילים הקשורים לפרשה העומדת בפניו והמבחן שיש לבחון הוא האם נחשף השופט למסה קריטית של ראיות בלתי קבילות שבכוחן להקים חשש ממשי למשוא פנים.

...

בעניין זה נכתב בספרו של ד"ר יגאל מרזל "דיני פסלות שופט" עמ' 299-300 (התשס"ו – 2006): "לא פעם נחשף שופט – בעיקר בהליכים פליליים – למידע שאינו קביל, בין הרשעות קודמות, בין ראיות שלא ניתן לקבלן מטעמים הקשורים בדיני הראיות עצמם, כגון עדויות מפי השמועה או קלטות שאינן עומדות לכאורה בתנאי הקבילות שבדין. נקבע בהקשר זה, כי אין בעצם החשיפה לחומר לא קביל כדי להביא לפסילת השופט. זאת, שכן חזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו להתעלם מחומר זה ולהפריד בתודעתו בין החומר הקביל לבין זה שאינו קביל. כך במיוחד באותם מקרים, בהם חומר בלתי קביל זה אינו איתן במהותו וממילא אין להניח כי יותיר רושם בל יימחה על השופט. טעם נוסף לכלל זה הוא, כי מסקנה אחרת – לפיה גורמת החשיפה לפסילה אוטומטית של השופט – היתה נותנת בידי בעל דין אפשרות להביא בקלות לפסילת השופט על ידי חשיפת חומר שאינו קביל. טעם אחר היה, כי לעיתים החשיפה היא בלתי נמנעת, שכן לא ניתן ליצור מידור ובידוד מוחלטים של השופט. זאת ועוד: עם התחזקות המגמה של מעבר מקבילות ראיות למשקלן, פוחתת ממילא השפעת החשיפה למידע בלתי קביל ככזה, והדגש יכול להיות בשאלת ההשפעה של החומר שאינו קביל, להבדיל מעצם החשיפה לו...ככל שמדובר בחשיפה למסה קריטית של חומר בלתי קביל – לא רק בכמותו, אלא בעיקר באיכותו של החומר, שיש בה עוצמה רבה – יש יותר מקום לדעה כי השופט יושפע ממנה וממילא יש מקום רב יותר לקביעה כי קיים חשש ממשי למשוא פנים". במקרה זה, הגם שמוטב היה שב"כ המשיבה לא היה מצרף לתגובתו את תגובת המשיבה בתיק המ"ת, אין בצירופה כדי להביא לפסילתו של בית משפט זה, שכן הפרטים המפורטים הם כלליים, לקונים ובוודאי אינם מהווים מסה קריטית של ראיות בלתי קבילות שבגינן עלינו לפסול עצמנו מלדון בתיק זה. ב"כ הנאשם התייחס למספר פרטים המופיעים בתגובת המשיבה לבקשה לקבלת חומרי החקירה: העובדה כי נכתב בתגובה כי יש לדחות את בקשת ב"כ הנאשם להעברת החומר הנוגע לעברם הפלילי של עדי התביעה 1, 2 ו-3.

העובדה כי צוין בתגובה שצורפה כי הוגש כתב אישום נוסף בפרשה זו. העובדה כי נכתב בתגובה כי יש לדחות את בקשת ב"כ הנאשם לקבלת תיק רפואי של המנוח ושל עדת תביעה 4.

בהתאם לאמור ובהעדר עילה לכך, אנו דוחים את בקשת ב"כ הנאשם שנפסול עצמינו מלדון בתיק זה. יש לשלוח עותק לב"כ הצדדים.

בעיניין שלפניי, הבקשה להסרת החיסיון ולגילוי הראיה החסויה לא נועדה לבחון אם חיונית היא להגנת הנאשם במובן שבכוחה להקים ספק באשמתו, או אם יש בה תועלת עבורו, אלא על מנת לבחון האם בעובדה לפיה כב' השופט ברסלר-גונן נחשף לראיה במהלך כתיבת הכרעת דינו של המבקש - יש כדי להשפיע על הכרעת הדין ולעורר מטעם ההגנה בקשה לפסילתו.

...

על פי הסעיף, המדינה אינה חייבת למסור ראיה חסויה בהליך פלילי, אלא אם במסגרת עתירה לגילוי הראיה, מצא בית המשפט כי הראיה חיונית להגנת הנאשם, או כי הראיה עשויה להועיל להגנתו, גם אם היא אינה חיונית לה, וכי מידת התועלת הטמונה בה עולה על מידת הפגיעה בעניין הציבורי שעליו מגן החיסיון ( ראו ע"פ 7984/18 מדינת ישראל נגד פלוני).

ראשית דברים יצוין כי אילו הייתה באה לפני בקשה להסרת חסיון לגילוי הראיה החסויה נשוא המחלוקת, במובן של סיוע להגנת הנאשם או תועלתו - כי אז דינה היה להידחות - נוכח שהראיה החסויה אינה חיונית להגנת הנאשם וגם אין בה כל תועלת עבורו.

מאלה הדברים וכאמור בראשיתם – דין הבקשה להידחות.

לאחר סיום הדיון הגישו המערערים בקשה לפסילת שופט ולהשהיית מתן פסק הדין עד להכרעה בבקשה.

בעשותו כן, נחשף בית המשפט לראיה חסויה באופן פסול וזאת תוך שביצע האזנת סתר; בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו, כי בזמן אמת לא הועלתה הטענה על ידי המערערים ורק לאחר שבית המשפט העלה הצעה מסוימת מטעמו לסיום המחלוקות שלא נשאה חן בעיני המערערים, הועלתה בדיעבד טענת המערערים לעניין העיון שלא כדין במכשיר הטלפון הנייד.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור על נספחיו, בהודעת המערער בדבר נחיצות הכרעה בערעור (הודעה מיום 18.9.2023) ובתשובה לערעור שהגיש המשיב, מצאתי כי דין הערעור להידחות מכוח הוראת תקנה 138 (א) (5) לתקנות סדר הדין האזרחי.

לעניין זה אוסיף, כי הבקשה הוגשה על יסוד אירוע מסוים, אירוע במסגרתו טענו המערערים בבקשתם כי המשיב יצא מביתו כשבידו סכין או דוקרן "במטרה לדקור" את בן זוגה של אם המערערת ובאופן מסכן חיים; אלא שבן זוגה של אם המערערת, אשר העיד בפני בית המשפט קמא, העיד כי לא ראה סכין בידי המשיב אך ראה שהמשיב "יצא עם כלי" ו- היה "במוד מסוכן" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון שור' 22-25) ואיני מקבלת את עמדת המערערים (שנטענה לראשונה בהודעת הערעור) לפיה יש לראות בעדות זו כחוות דעת מומחה לאור היותו של בן זוגה של אם המערערת קצין משטרה בדימוס.

משנדחה הערעור לאחר שנדרש המשיב להגיש תשובה מטעמו וזאת על אף שניתנה למערערים ההזדמנות לשקול את הצורך בערעור לאור שינוי הנסיבות, מצאתי לחיים אף בהוצאות הערעור בסך כולל של 3,500 ₪.