פסילת שופט עקב משוא פנים כלפי צד במשפט

לענין זה יפים דברי כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 9910/05 עירית קרית ים נ' מילואן בע"מ (10/5/07): "המבחן להיות בורר ראוי לאמון הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי, הבוחן, בדומה למבחן הקיים בפסילת שופט, האם נתגלתה אפשרות ממשית של משוא פנים מצד הבורר בניהול הבוררות (ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי, פ"ד מז (5) 516, 518-519; ע"א 7298/00 בסט נ' חממי ואח', תק-על 2002 (1) 17). עילת העברת בורר מתפקידו משהוא אינו ראוי לאימון הצדדים נגזרת מסעיף 30 לחוק הבוררות, המחייב בורר לפעול כלפי בעלי הדין בנאמנות (רע"א 21/82 כהן נ' אראל, פד"י לו(4) 70, 72). עניינו של מבחן זה במבחן האדם הסביר, קרי: האם על יסוד העובדות והנתונים הידועים, קימת סבירות של ממש כי הבורר אינו אובייקטיבי, ולא יוכל להכריע במחלוקת בהגינות, על סמך הראיות והטיעונים שהוצגו לפניו" (ראו גם אוטולנגי, בעמ' 233).

דהיינו, הבורר לא פעל במשוא פנים כלפי צד אחד או צד שני, והתכוון לקיים את הסכם העברת המניות על פי הוראות של בית המשפט, ולא על פי דעתו האישית.

אין צריך לאמר כי לו היה הבורר נעתר לדרישה מעין זו היה בכך משום משוא פנים כלפי המשיב.

...

יפים לענייננו דברי כב' הש' דנציגר ברע"א 3159/12 עאטף מוסא ושות' בע"מ נ' עמירון חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח' (10/7/12): "קביעה שיפוטית בדבר העברת בורר מתפקידו בעילה של אובדן אמון הצדדים בו, בהתאם לסעיף 11(1) לחוק הבוררות, צריכה להיעשות בזהירות מירבית ולהתבסס על תשתית עובדתית ברורה ומוצקה. צד להליך בוררות הטוען כי איבד אמון בבורר לאחר שהתגלה לו שהבורר לא גילה על קשרים בעבר או בהווה בינו לבין הצד השני או בינו לבין אחד העדים, נדרש ראשית להוכיח מבחינה עובדתית כי אכן מתקיימים קשרים מסוג זה. רק לאחר שהוכח עובדתית דבר קיומם של קשרים בין הבורר לבין אחד הצדדים או העדים, ורק לאחר שהוכח כי קשרים אלו לא היו ידועים וגלויים לצדדים מלכתחילה, ניתן לעבור לדון בשאלה המשפטית האם הפר הבורר בנסיבות העניין את חובת הגילוי המוטלת עליו והאם התנהלותו של הבורר גרמה לאובדן אמון הצדדים בו ומצדיקה העברתו מתפקידו [לדיון מקיף בשאלות אלה, החורג מהנדרש בעניין הנוכחי, ראו והשוו: רע"א 296/08 ארט-בי ...; אוטולנגי ...]". ראו גם דבריה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 2118/00 ברגמן ואח' נ' ד"ר שפר (9/7/00): "הכלל הנוהג הוא כי על בורר לדון ולפסוק בעניין הנתון להכרעתו בלא משוא פנים. עם זאת, בורר המקובל על שני הצדדים, כאשר יש לו קשר עם מי מהצדדים - בין קשר עבודה ובין קשר ידידות – אינו בהכרח פסול לתפקיד, והוא – אם ידוע מראש לשני הצדדים על מערכת יחסים כזו והם הסכימו לכך, ובנתון לכך שיחסים אלה לא יביאו בסופו של דבר לכדי משוא פנים של הבורר כלפי אחד הצדדים (ראה אוטולנגי...). אכן אין לעודד מינוי בוררים אשר יש להם קשר קודם – מקצועי או חברי עם מי מבעלי הדין. מינוי כזה מועד ליצור ביום מן הימים תחושת קיפוח בלב בעל הדין אשר ידו תצא על התחתונה בסיום הבוררות והוא – גם אם הסכים מלכתחילה למינוי הבורר בידיעה על הקשר הקודם בינו לבין בעל הדין שכנגד. אולם, בהינתן הסכמה כזו מדעת, מביע צד לבוררות את אמונו בבורר חרף ידיעה על דבר קשר קודם בינו לבין בעל הדין האחר, ויקשה עליו לבסס מאוחר יותר בקשה לביטול הבוררות בטענה של משוא פנים עקב קשר קודם כזה. מכל מקום, נראה כי יצטרך להביא בפני בית המשפט נתונים ספציפיים החושפים קיומו של משוא פנים מעבר לקשר מקצועי או חברי קודם". בנסיבות העניין בהעדר ראיה כלשהי לקשרים קודמים בין הבורר לב"כ המשיב, למעט העובדה הגלויה על פניה בדבר היותם בעלי משרדים באותה עיר, ומשלא הועלתה טענה מעין זו בפני הבורר עד להעלאתה לראשונה בבקשה הנדונה דידן, לא ניתן שלא להתרשם כי מדובר בטענה אשר נולדה לצורך ההליך, לשם השגת התוצאה אותה חפץ המבקש להשיג.

לסיכום, מכל המקובץ עולה כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את התנאים להעברת בורר מתפקידו ולמינויו של בורר חליף; דהיינו, כי הבורר הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי מי מהצדדים ו/או כי התנהלותו של הבורר גרמה למי מהצדדים לעיוות דין.

הבקשה נדחית, אפוא.

במאמריו "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" [15], בעמ' 118, מתוה הנשיא שמגר קווים מנחים ליישום למבחן האפשרות הממשית: "... ההערכה של האפשרות הממשית אינה זו של הנוגע בדבר, ואף לא זו של מסתכל מן הצד אלא הערכתה של הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר המודדת את הנסיבות ומשמעותן והשלכותיהן על פי אמות המידה לפיהן פועל בית-המשפט. הווה אומר, כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל (ההדגשה שלי – ת' א'), לדעת הערכאה השיפוטית (ההדגשה במקור – ת' א'), לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג (ההדגשה שלי – ת' א'). נקודת המוצא של בית-המשפט היתה בדרך כלל כי המקצועיות של שופט בתור שכזו, הערכים אשר הם חלק מהכשרתו ומכשירותו, התפיסות של שופט בתחום המשפט, ובכלל זה השאיפה המתמדת להנתקות מהשפעות פסולות שהסביבה מולידה, כל אלה מונעים קיומה של אפשרות ממשית של משוא פנים או דיעה קדומה ..." כאשר אמורים הדברים בטענה ביחס לדיעה מוקדמת של בית המשפט קיימת בפסיקה האבחנה הבאה (כאן מתוך ע"פ 1988/94‏‎ ‎דני בראון‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד מח(3) 608, 623 (19.6.1994), פסקות 14-13 לפסק הדין) (להלן: "הילכת בראון") – "13. לפי ההלכה, כפי שנפסקה בהילכת שימל [1], בעמ' 462, קיימים שני סוגים עקריים של משוא פנים. הסוג הראשון, החמור יותר, כולל "כל 'נגיעה' כספית או חפצית בנשוא הדיונים, קטנה או גדולה...". .

בהמשך פסק הדין בהילכת בראון (שם, עמ' 626, פסקה 17) נאמר כך – "לגבי התבטאויות השופט, הפסיקה מלמדת כי בדרך כלל אין די בהתבטאות מעליבה כלפי בעל דין, או בהתבטאות פוגעת אחרת, כדי לפסול את השופט בשל משוא פנים. כך, לדוגמה, סרב בית המשפט לפסול שופטים על שקראו לנאשם "הטיפוס הזה" או "הפסיכופאט הזה". … אכן, נראה כי המבחן הנוהג לגבי משוא פנים, הוא המבחן של האפשרות הממשית, אינו מצדיק פסילה של שופט בשל התבטאות במהלך המשפט, אלא במקרה קצוני ביותר.

אפשר שבראייתן של המערערות נוצר חשש, כי דברי המפקחת בעיניין המדרכה, החלטותיה והתבטאויותיה מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהן.

...

לצד זאת הזכיר המכתב את המצב הקשה הכללי של המשפחה המתמודדת גם עם בן נוסף אוטיסט, את ההשלכות הקשות על מצבה הכלכלי והרגשי של המשפחה, ולאור נסיבות אלה נחתם המכתב במילים – "אבקשכם ללכת לקראת המשפחה בכל דרך אפשרית". בעקבות מכתב זה ניתנה החלטתי מיום 28.11.19 בזו הלשון – "בשים לב לאמור בהודעה זו יואיל התובע להודיע תוך 15 יום האם עומד הוא על תביעתו גם נגד הנתבעת 2." בתגובה להחלטה זו הגיש התובע הודעה בה עמד על המשך ניהול ההליך גם נגד המשיבה 2 ובין היתר ציין בזו הלשון – על הודעה זו נתתי ביום 11.12.19 את ההחלטה הבאה – "הפניה לקבלת עמדת התובע נגעה להיבט האנושי ולא המשפטי, המצוי כולו בשיקול דעת התובע, לאור האמור במסמך שהועבר מבית החולים.

" בעקבות החלטתי זו הוגשה הבקשה הנוכחית.

בעקבות החלטתי מיום 11.12.19 טען המבקש (בסעיף 7 לבקשה) כי לא רק שנקטתי יזמה כב"כ המשיבה 2 אלא אף הבעתי דעה מוקדמת כאילו ההיבט האנושי פירושו מחיקת התביעה נגדה והמשך ניהול ההליך מבטא התייחסות לא אנושית של המבקש כלפיה.

עוד טען המבקש כי ביטויים לדעתי המוקדמת עוברים כחוט השני לכל אורך ההליך, והפנה אל החלטתי מיום 19.12.18 בבקשה מס' 29 שניתנה טרם שנשמעו ההוכחות, כאשר לטענתו קבעתי כי דף הפייסבוק שמנהל המשיב 1 עוסק ב-"טיפול בשלל מי שחשודים בפדופיליה", וכי ביחס לפסק הדין שנתתי נגד המשיב 1 הכולל צו לסגירת דף זה קבעתי כי מדובר ב – "מהלך מרחיק לכת שבצידו פגיעה לא מבוטלת בחופש הביטוי, כאשר דף הפייסבוק עוסק לכאורה בנושא שלו חשיבות ציבורית מן המעלה הראשונה – זיהוי פדופילים ומניעת פגיעתם הרעה ...". לטענת המבקש (סעיף 11 לבקשה), בהחלטה זו קבעתי אף לפני שמיעת הראיות כי – "המבקש – כמו יתר הגברים הישראלים המהווים מושא לפרסומיו של המשיב 1 בדף הפייסבוק האמור – הוא פדופיל." (ההדגשה במקור.

בה בעת, סבורני כי אוי לה למערכת משפט אשר שופטיה יאבדו רגישות למצוקת המתדיינים לפניהם ויהיו כהי תחושה ואטומי מבע לסבלותיהם.

לאור האמור אינני מקבל את טענת המבקש גם ביחס להחלטותי מימים 28.11.19 ו-11.12.19.

סיכום הפועל הנובע ממכלול האמור לעיל הוא שבקשת המבקש לפסילתי נדחית.

על פי סעיף 77 א' לחוק בתי המשפט "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". הבקשה לפסול אותי מליישב בדין מבוססת על טענות שונות, חלקן מתייחסות להתנהלות דיונית והחלטות שיפוטיות מתחילת ההליך ובמהלכו, ובעיקר סביב המומחה, וחלקן מתייחסות לדיון ההוכחות מיום 2.1.2017.

אין בדברים אלה משום משוא פנים כלפי המשיב, אין בהם משום דיעה קדומה ואין ללמוד מהם כי דעתי מגובשת וגמורה.

הבהרת הדברים ושיח עם הצדדים ובאי כוחם מסייעים לבית המשפט למלא את תפקידו להכריע בסכסוך באופן טוב ויעיל (ר' יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (התשס"ו-2006) 182).

אין לי אלא להצטער אם בראייתם של המבקשים נוצר חשש כי קיים משוא פנים כלפיהם, אך הדברים אינם יוצאים מכלל תחושה סובייקטיבית גרידא, ועל פי הבנתי את הדין, אין בנסיבות אלה עילת פסלות ומחובתי להמשיך ולשבת בדין.

...

כפי שנפסק לא פעם, "ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות", הנחות אותן בית המשפט שב ובוחן במהלך הדיון המשפטי וגיבוש המסקנה (ע"א 9191/00 ונטורה תקשורת פרוייקט אינטרנט ישראל בע"מ נ' סרטי הים האדום בע"מ (ניתן ביום 21.2.2001); ע"א 3686/07 פלונית נ' פלונית (ניתן יום 8.7.2007); ע"א 9658/06 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 14.12.2006)).

לסיכום אשוב ואבהיר כי אין להבין את דבריי כגיבוש עמדה, העדפה או דעה קדומה לגבי המחלוקת הנטושה בין הצדדים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

וראו לעניין זה גם דברי כב' נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית בייניש בע"א 4911/08 (פורסם ביום 12.10.08)" - ...דומה כי חוסר שביעות הרצון של המערער מאופן ניהול התיק על-ידי בית המשפט הוא שהביא להגשת הבקשה והערעור. הלכה היא כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות, וכי על בעל-דין להצביע על חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערער, עד כי דעתו "נעולה" ובשלב ההוכחות לא יהיה קשוב לטענות הצדדים (ראה: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006)).

אשר למקרים שבהם קיבל שופט החלטות הנוגעות לניהול המשפט, ובעל דין טוען כי החלטות אלה מלמדות כי השופט אינו ראוי להמשיך ולדון באותו משפט, בית המשפט אינו נוטה לפסול שופט בשל משוא פנים על יסוד החלטות שאותן שופט קיבל בקשר לניהול המשפט.

...

משהמבקש טען 3 פעמים כי לא קיבל את כתב התביעה ומשכך יש לקבל את ההתנגדות, ואל מול זאת הסתבר והוכח בכתובים שבא כוחו קיבל מייל עם כתב התביעה אולם סירב לפתוח אותו משלטענתו לא הומצא כדין כהמצאה ראשונית בתיק ומשכך לא חייב לקרוא את המייל, הגיעה החלטתי אשר הורתה לתובעת לבצע המצאה נוספת "בדרך המסורתית" תוך הערות מגובות בפסיקה ביחס להתנהלות המבקש, לרבות בחינה עתידית לו יסרב לקבל את כתב התביעה בדבר העדפת כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה מכוח חובת תום הלב.

וכן ראו ע"א 5993/17 **** אנקוה נ' אריק ארגמן (30.08.2017), שם נפסק: "לאחר שעיינתי בטענות המערער ובהחלטות הקודמות של בית המשפט קמא בתיק זה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת ללא צורך בתגובת המשיבה. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי המבחן לפסלותו של שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. המקרה דנן אינו מקים חשש שכזה. עיקר טענותיו של המערער הופנו...כאמור למספר התבטאויות והחלטות דיוניות שונות של המותב. אולם רק לעיתים נדירות ייקבע כי יש בפעילות השיפוטית לכשעצמה כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסלות המותב. כלל זה נכון הן לעניין אמירות של בית המשפט הן לעניינן החלטותיו הדיוניות (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 630-624 (1994); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, פסקה 9 (30.12.2002); להרחבה ראו גם יגאל מרזל דיני פסלות שופט 173-178, 194-189 (2006) וההפניות שם). במקרה דנן אמירותיו והחלטותיו הדיוניות של המותב אינן חורגות מהמקובל ואינן עומדות ברף המחמיר שנקבע כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375)". סיכומו של דבר מושכלות יסוד הן כי טענת פסלות תיטען בהזדמנות הראשונה כשנתגבשה העילה.

רוצה לומר, כי גם מקום בו בתובענות מסוימות "רוח חכמים אינה נוחה הימנו" מהתנהלות בעל דין, אולם בסופו של יום הדין היה עמו, אין מנוס מלדחות תביעה מקום בו יש לדחותה אם לא עמדה בנטלי ההוכחה הנדרשים במשפט.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

ההחלטה הראשונה נוגעת לבקשה שהגיש מר עג'מי ביום 6.5.2020, שעניינה פסילתו של המותב שדן בתיק בבית המשפט המחוזי בגין טענות למשוא פנים.

ככל שמר עג'מי ביקש לערער על דחיית בקשתו לפסלות השופט, היה עליו לפעול בהתאם לסעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ולאמור בתקנה 174(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (אשר החליפה את תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ולערער עליה לבית המשפט העליון בתוך 14 ימים ממועד המצאת ההחלטה.

בכך אין משום משוא פנים כלפי מי מהצדדים.

...

בנסיבות המקרה, ובהינתן שהצדדים קבעו מנגנון השלמה שלא יושם הלכה למעשה, סבורני כי יש לנסות תחילה ליישם את המנגנון שנקבע, בגדר מוטב מאוחר מאשר לעולם לא – דהיינו כל צד ימנה עורך דין מטעמו, ועורכי הדין ינסו להגיע להבנות על בסיס העקרונות שנקבעו במסמך הסיכום בתוך שלושה חודשים (וראו סעיפים 4 ו-5 למסמך הסיכום).

סוף דבר לאור המובהר לעיל, אם תשמע דעתי, נורה כדלהלן: מוצהר בזאת כי מסמך הסיכום שנחתם בין מר עג'מי לבין נציגי היישוב הוא חוזה מחייב מבחינה משפטית כלפי הצדדים לו – מר עג'מי מזה, והמשיבה 1 מזה (להלן: הצדדים להסכם), ולמערער עומדת הזכות לאכוף את ביצועו על המשיבה 1.

לגופם של דברים, אני סבורה כי במקרה דנן אכן יש לראות במסמך של סיכום הישיבה כזה המגבש התקשרות חוזית.