פסילת שופט בשל פסיקת הוצאות בלתי סבירה

זאת בין היתר הואיל והמערער הודיע לבית המשפט עובר לדיון על כך שבא-כוחו אינו מייצג גם את החברה, ולפיכך לא הוא זה שגרם לדחיית הדיון; לא מדובר ב"שינוי חזית" כי אם בטענות לגיטימיות בהליך פלילי; תקנה 21 מסמיכה את בית המשפט לפסוק הוצאות לטובת בעל הדין שכנגד ולא לטובת קופת המדינה; הנמקות בית המשפט להטלת ההוצאות אינן רלוואנטיות; ואף בעל דין לא ביקש הוצאות נוכח דחיית המשפט.

למשל: סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) המקנה זכות ערר על החלטת בית המשפט בבקשה לעיון בחומר חקירה; סעיף 147 לחוק סדר הדין הפלילי המקנה זכות ערעור על החלטת מותב בבקשה לפסלו; סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 המקנה זכות ערר על החלטת בית המשפט בנוגע למעצר, שיחרור, הפרת תנאי ערובה וכיו"ב; סעיף 80(ג) לחוק העונשין המקנה זכות ערעור על החלטת בית משפט המצווה כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל; ועוד.

הווה אומר: בהימצא שני פירושים סבירים לכללי העירעור שאחד מהם מאפשר הגשת ערעור על חיוב הנאשם בהוצאות גם כאשר הלה נמצא זכאי – חובה עלינו ללכת לפי פירוש זה (ראו: עניין שוורץ, בפיסקה 15; בג"ץ 1520/94 שלם נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(3) 227, 233 (1994); בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221, 232 (1995)).

תחילה יושם אל לב, כי גם חברי השופט מינץ מכיר בכך, כי מסקנתו, שלפיה לא ניתן לערער על הטלת הוצאות במסגרת הליך פלילי – מעוררת קושי רב: "אין לכחד כי לתוצאה לפיה לא ניתן לערער על החלטה המטילה הוצאות על נאשם במסגרת הליך פלילי עשויות להיות השלכות בעייתיות, ובכלל זה זהירות יתר של נאשמים מהעלאת טענות מסוימות בשל החשש מפסיקת הוצאות נגדם". לצד זאת, חברי אינו מיתכחש לכך שאותם ראציונלים, התומכים בכך שלא ניתן לערער, בדרך כלל, על החלטות ביניים בהליך פלילי – אינם מתקיימים בעניינינו (פסקה 18 לחוות דעתו).

...

מבט אל התכלית השנייה, מוביל גם הוא למסקנה דומה.

קושי נוסף שעליו ניתן להצביע, נוכח סיווג ההליך כערעור אזרחי, נוגע לכך שלפי שורת הדין, נאשם המבקש לערער על החלטה המחייבת אותו בהוצאות, ידרש לכאורה לשלם אגרה ולהפקיד ערובה בגדרי הליך הערעור, אך בכך אין כדי לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, לוּ תישמע דעתי, אציע לקבוע כי כליפה רשאי להשיג על ההחלטה המחייבת אותו בתשלום הוצאות, עוד קודם לסיום ההליך הפלילי, בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור 'אזרחית'.

בנסיבות, יש מקום להפנות לפסיקה בת"א 175482-09 הבה אלבז נ' יחיעם בן יהודה (3.10.2011) [פורסם במאגרים משפטיים] שם נקבע: "הגשת תביעות מופרזות הנה תופעה פסולה, אשר על בית המשפט להלחם בה. בעיניין זה קבע בית המשפט בע"א 559/87 חשאי ואח' נגד רונן ואח', פד"י מו (1) עמ' 229 :

" עוד נקבע כי: "הגשת תביעות מופרזות ומוגזמות, בהנחה כי בכך אין המגיש נוטל כל סיכון שהוא, גורמת לאובדן זמן שפוטי ניכר ויקר הואיל והיא מאלצת את השופט לעסוק זמן ניכר בבירור ובסילוק טענות הסרק מהלך הגוזל זמן רב בניסיון "לבור את המוץ מתוך התבן" על כל המשמעות הכרוכה בכך.

על בית המשפט לבטא את מורת הרוח בגין הגשת תביעה מופרזת בשלילת הוצאות, חרף קבלת התביעה באופן חלקי, ובמקרים מתאימים, אף בפסיקת הוצאות בגין חלק התביעה שנידחה.

אני קובעת כי היתנהלות התובעת אינה סבירה, אינה תמת לב ותביעתה היא "תביעה מוגזמת" במשמעות הפסיקה.

...

שנית, התנהגות הנתבעים בזמן אמת תומכת במסקנה זו: כך, הנתבעים לא השיבו פניה של התובעת ריקם עת שטחה בפניהם טענותיה בזמן אמת.

אני קובעת כי התנהלות התובעת אינה סבירה, אינה תמת לב ותביעתה היא "תביעה מוגזמת" במשמעות הפסיקה.

סוף דבר: התביעה נדחית במלואה.

בית משפט השלום לתעבורה בחדרה ת"ד 408-01-21 מדינת ישראל נ' בר תיק חצוני: 853050/2020 בפני כבוד השופט אלכס אחטר מאשימה מדינת ישראל נאשמת רחל בר החלטה

כאמור, בפניי בקשת הנאשמת לפסיקת הוצאות - לטענת המבקשת, מאחר שקבעתי בהכרעת הדין "כבר בראשית" דבריי כי יש לזכות את המבקשת, הרי "שהזיכוי הנו מהדהד והכרעת הדין מדברת בעד עצמה" כאשר לטענתה "לא היה מקום כלל" להעמדתה לדין.

בנוסף, המבקשת לא נעצרה ואף לא נפסלה בפסילה מנהלית.

בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום ובמקום בו בית המשפט מגיע למסקנה כי לא היה בסיס כלשהוא להגשת כתב האישום או כי היסוד להעמדה לדין רעוע ביותר, יהיה מקום לקבוע כי הוכחה עילה זו. בית המשפט העליון מציין בעיניין רבינוביץ כי "לשם עמידה בנטל זה נידרש הטוען להראות כי כתב האישום הוגש ללא בסיס, כלומר בשל זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה או אי-סבירות מהותית ובולטת". בעניינינו, אינני סבור שניתן לומר שכתב האישום הוגש ללא בסיס, ודאי שלא בשל זדון, חוסר תום לב או אי סבירות מהותית ובולטת.

...

כך גם באשר לגרסתה שטענה לחפותה, שאולי לוותה בעדותה של עדה נייטרלית אך כאמור, מנגד הייתה גם גרסתו השונה של הנפגע ועל אף עדויות המבקשת והעדה, יכולה הייתה המבקשת להיות מורשעת בכל זאת בהינתן נתונים מסויימים שלא הובאו בפני בית המשפט.

לדברים אלו ניתן להוסיף את קביעת בית המשפט ברע"פ 4121/09 רותם שגיא נ' מדינת ישראל (‏2.3.11): "דומה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי, ואינה גוררת עימה, בדרך כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו. כמו כן, אף הפגיעה בקניינו של המבקש לצורך ניהול הגנתו אינה משמעותית, בשים לב שהמבקש הינו עורך דין במקצועו. מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באינטרס הציבורי בתפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן העתידית, אינה טענה בעלמא, ויש לה בסיס, בשים לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה. בהשאלה ממבחני האיזון בגדרי עקרון המידתיות, ניתן לשאול האם היחס בין התועלת הצומחת מפיצוי המבקש במקרה דנן לבין הנזק האפשרי לאינטרס הציבורי הוא מידתי? לטעמי מתן פיצוי במקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות, ואופי העבירה נשוא כתב האישום, אינו עומד ביחס ראוי לנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי" לאור האמור, סבורני שעל אף הטירחה שנגרמה למבקשת כתוצאה מניהול ההליך, הרי שלא התקיימו נסיבות אישיות המצדיקות מתן פיצוי, בייחוד לאור הרצון שלא לרפות את ידי רשויות התביעה במקרים שאינם מקרים מובהקים לזיכוי.

על כן, אני דוחה את בקשת המבקשת לקבלת הוצאות משפט בגין ההליך שהתנהל בעניינה ובמסגרתו בסופו של דבר, לאחר הליך שמיעת הראיות, הוריתי על זיכויה מחמת הספק.

בית משפט השלום בקריית גת תאד"מ 41191-02-22 ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' קוסומנו ואח' לפני כבוד השופט בדימוס רענן גלעדי תובעת ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ על ידי עו"ד יאנה רוזנטולר נתבעים 1. יוסי קוסומנו [מגיש הודעת צד ג'] על ידי עו"ד הילה עיאש 2. דאוד רשיד [מגיש הודעת צד ג'] על ידי עו"ד שנית זגורי צד ג' כלל חברה לביטוח בע"מ [מקבלת ההודעות] על ידי עו"ד מתנאל אזרד ועו"ד זיו ביגלמן פסק דין

היתנהגות כזו של נהג אינה רק פסולה מוסרית ופלילית (עניין שהמקום לטפל בו הוא במסגרת הליך פלילי או מנהלי על ידי רשויות המדינה - כפי שאכן נעשה ביחס לנתבע דנן); אלא היא גם לא הוגנת כלפי המבטח מבחינה אזרחית-חוזית, שכן היא יוצרת היסתברות גבוהה מאוד להתרחשות תאונה.

לא בכדי גם נסע לכיוון הפוך מכיוון ביתו (שהיה כביכול יעדו המוצהר), ניכנס לרחוב פנימי קטן יחסית במהירות בלתי סבירה (וכמובן בלתי חוקית בעיר) של כ-70 קמ"ש, וכתוצאה מכך איבד שליטה ופגע ברכב החונה המבוטח, כפי שעולה מדו"ח החקירה מיום 29.7.21 שהגישה כלל (אזכיר כי באת כוח הנתבע הצהירה שאין מחלוקת על האמור בדוח החקירה, ולכן לא נדרשה עדותו של החוקר - עמ' 4 ש' 34-33).

בשלב זה איני רואה מקום לפסוק הוצאות לזכות כלל, שכן כאמור הודעת צד ג' נגדה נמחקה ולא נדחתה, בעוד שהטיעונים המשפטיים העקריים שהועלו על ידי כלל במסגרת ההליך - נדחו.

...

מצד אחד, לא שוכנעתי בצדקת טענתה המרכזית של כלל, שלפיה מטרת נסיעתו של הנתבע חרגה מהשימוש שהוגדר כמכוסה לפי הפוליסה, ל"מטרות חברתיות ופרטיות".

כמו כן אינני מקבל את טענת כלל, שלפיה במקרה זה, בשל הצפי הגבוה לתאונה במהלך המרדף, יש לראות את הנתבע כמי שהתכוון לגרום למקרה הביטוח, במובן של סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

מצד שני, לא שוכנעתי גם בצדקת טענות הנתבע, שלפיהן ראוי לחייב חברות ביטוח לפצות על נזקי ממון של נהגים אשר נמלטים מהמשטרה, תוך ביצוע עבירות במהלך ההימלטות ותוך סיכון שלום הציבור.

] מאחר שכאמור הקונסטרוקציות המשפטיות שהצגתי לא נדונו בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי ראוי להשאיר להם את האפשרות ללבן אותן כראוי בהליך נפרד, אם הנתבע ירצה בכך, ולא במסגרת הודעת צד ג' שהנתבע הגיש אגב התביעה הנוכחית, ואשר אינה בשלה כעת להכרעה סופית בעלת אופי עקרוני.

לפיכך, בהתאם לתקנה 41(א)(4) בשילוב תקנה 23(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אני מורה על מחיקת הודעת צד ג' שהוגשה על ידי הנתבע.

ברקע – בקשת המבקש באמצעות באת כוחו מיום 17.12.23 להוצאת דו"ח חקירה מתגובת המשיבה לבקשה זו לאישור תובענה כייצוגית, דו"ח שהופק על בסיס חקירה סמויה שלעמדת המשיבה היא הפעילה בעיניינם של המבקש ובאת כוחו וממציאה לשיטתה - היתנהלות פסולה של ב"כ המבקש הקשורה בין היתר בשידול ייצוג תובעים ייצוגים פוטנציאלים תוך שימוש בפסק דין מזויף כדוגמא להשאת רווחים בתובענות ייצוגיות; החתמה על הסכם שכר טירחה במסגרתו מוקנים ללקוח 10 אחוזים בלבד מכל גמול עתידי שיפסק בלבד למבקש והותרת היתרה בידיה ותוך שהמבקשת מתחייבת לשאת מכיסה בכל ההוצאות שיהיו כרוכות בהליך זה ועוד.

עוד נטען כי ההחלטה אינה עניינית, לא סבירה וקיצונית וחורגת מדיני הראיות ופוגעת בב"כ המבקש ובמשלח ידה באשר היא מתבססת על משלח יד לא רלוואנטי להליך ועל דו"ח חקירה מפי השמועה.

על כן לא בכדי נקבע בפסיקה כי: "עניין של מה בכך אינו יכול להקים עילת פסלות בהנתן העקרון הבסיסי שעליו אנו אמונים כשופטים ולפיו הזכות לשבת בדין משמיעה לנו גם את החובה לעשות כן (ע"פ 1683/09 ניר נ' ועד מחוז ת"א – לישכת עוה"ד (22.6.2009). כן ראו: מאיר שמגר "על פסלות שופט – בעקבות ידיד תרתי משמע" גבורות לשמעון אגרנט 87, 109 (1987)).

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כל הצדקה או בסיס לבקשה זו כי אפסול את עצמי מהמשך דיון בתובענה זו ואסביר: סעיף 77א'(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), קובע כי בסיס פסלות היושב בדין מקורו ויסודו בחשש ממשי למשוא פנים: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט." היינו, נדרש קיומו של חשש ממשי למושא פנים באופן שילמד כי היושב בדין אינו יכול לנהל את המשפט באופן אובייקטיבי דיו עד לכדי פגיעה במי מהצדדים הנוגעים בדבר.

סוף דבר, הבקשה אפוא נדחית .