לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים, כי החיוב בגין קליטת פסולת הבניין תהיה בהתאם למשקלה.
לטענת הנתבעת, לתביעה הנוכחית לא צירף התובע ראשית ראיה לטענותיו, דבר המצדיק את סילוקה על הסף, או לחלופין הדבר מהוה טעם לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת וזאת נוכח מצבו הכלכלי (כך לטענת הנתבעת).
בהתאם לפסיקה: "צד אשר מעוניין להגיש בקשה לפסלות שופט חייב לעשות זאת בהזדמנות הראשונה, ולא לשמור את הטענה באמתחתו, בכפוף להתפתחויות דיוניות או החלטות כאלה או אחרות. הגשת הבקשה בשלב מאוחר או בעיכוב עשויה ליצור רושם כאילו לא מדובר בבקשת פסלות 'נקיה', אלא כזו המשלבת שקולי כדאיות בהתאם להתפתחות ההליכים" (דברי כב' השופט נ' הנדל בבשג"ץ 3767/18 עיד חמיס נ' ראש המנהל האזרחי לאיזור יהודה ושומרון (16.5.2018)).
יחד עם זאת, חשוב להדגיש, כי הדבר מסור בסופו של דבר לשיקול דעתו של בית המשפט והוא רשאי – הן על פי הדין הקודם והן על פי הדין שלאחר תיקון תשס"ד – לדחות בקשת פסלות אך בשל השהוי שדבק בה, או לראות את בעל הדין כמנוע מלטעון לפסלות בנסיבות מעין אלה.
...
סיכומו של דבר, פסיקה קודמת באותו עניין אינה מגבשת, כשלעצמה, את עמדת השופט באופן שאין הוא פתוח לשכנוע, ויש להראות כי בהליך הנוכחי – בין הדיון המחודש ובין הליך אחר – אין השופט פתוח לשכנוע.
נתתי דעתי לדברי כב' הנשיא (בדימוס) א' גרוניס בע"א 461/14 רוזן נ' ביטון, פִסקה 11 (14.1.2015) [להלן: "עניין רוזן"] אליהם הפנה התובע בבקשתו, אולם סבורני שהנסיבות שנדנו שם היו שונות מן הנסיבות בענייננו.
לכן, התובע לא הצביע כי התקיימו נסיבות המצדיקות את פסילתי מלשבת בדין בתיק זה.
סיכום
לאור כל המפורט לעיל, אני דוחה את בקשת הפסלות.
