בכתב התביעה טען התובע, כי הנתבעת נקטה בהליכים פרובוקטיביים ומתוכננים מראש במטרה ליגרור אותו ויתר בני משפחתו לסכסוך הנ"ל, ובכלל זה הגשת תלונות שוא במישטרה ובקשות לצוים למניעת הטרדה מאיימת, באופן המזכה אותו בפיצויים מכוח עילות נזיקיות, שהן עוולת הנגישה ועוולת הרשלנות וכן מכוח דיני לשון הרע.
כב' השופטת ע' גולומב, בפסק דין שיצא תחת ידה ביום 6.1.19, לאחר ששמעה את בעלי הדין, לא מצאה הצדקה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת ודחתה את הבקשה, תוך שעמדה בהרחבה על היתנהלותה הפסולה של רים בהגשת הבקשה והנגועה בחוסר תום לב. להלן ארבע נקודות הראויות לציון מתוך פסק הדין שהן חשובות לצרכי ההכרעה בעניינינו:
הראשונה - אי גילוי כל ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים והרלוונטיים לסוג ההליך שהוגש בפניה.
היתנהלות זו זכתה להתייחסות מפורשת בפסק דינה של כב' השופטת ע' גולומב שציינה כי "לבקשה שהוגשה ונדונה במעמד צד אחד, ראתה המבקשת לנכון לצרף רק אחת משתי ההחלטות השיפוטיות בעיניינם של הצדדים מהשנה האחרונה, היא החלטת כב' סגן הנשיא א. זגורי אשר נענה חלקית לבקשה ליתן צו הגנה נגד המשיב. את החלטת כב' השופטת הבכירה רים נדאף, בה ניתן כנגד המבקשת עצמה צו למניעת הטרדה מאיימת לבקשת המשיב, וזאת לפני חודשים בודדים, לא הציגה המבקשת בבקשתה ולא גילתה אודותיה". משכך נקבע כי "היתנהלות דיונית מעין זו אין להלום, בפרט שמדובר בבעל דין המבקש כי יינתן בעיניינו צו במעמד צד אחד, דבר המחייב גילוי של מכלול העובדות הרלבנטיות שבידיעתו. לא מצאתי כל מענה סביר ומניח את הדעת מצד המבקשת להתנהלות זו שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני. דומה כי די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה הנוכחית כפי שהוגשה".
השנייה - הקביעה ולפיה רים עשתה שימוש בהליך מניעת הטרדה מאיימת עקב סיכסוך הנוגע לחניה, בפעם השנייה, אף לאחר שהוסבר לה קודם לכן בהליך בפני כב' השופט זגורי, שאין מקום להכריע בבקשה בסכסוך הנוגע לשימוש בשטח החניה, באופן עקיף תחת האיצטלה של צו מניעת הטרדה מאיימת.
בעניינינו, אקדים ואומר כי מרבית ראשי הנזק הנטענים בתביעה דנן לא הוכחו, למעט רכיב הנזק של עגמת הנפש והפסד שכר חלקי, שאותו מצאתי לפסוק בהיתחשב בשלל השיקולים שעליהם עמדתי קודם לכן, ובניהם היתנהלותה הדיונית של הנתבעת בעיקר בהליך השלישי שנידון בפני כב' השופטת ע' גולומב, והמצדיקים לדעתי פסיקת פיצוי מתון, המביא בחשבון את מכלול נסיבות הסיכסוך שניטש בין הצדדים, וכן החובה המוטלת על בעל דין לפרוש בפני בית המשפט את מלוא התמונה העובדתית הנוגעת לסכסוך, המתעצמת כאשר עסקינן בהליך מניעת הטרדה מאיימת, שמתקיים כאמור בשלב ראשוני במעמד צד אחד, זאת בדומה להליך של סעדים זמניים, כאשר הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח הפגיעה הצפויה בחופש העיסוק של בעל דין שכנגד, עת מתבקש איסור לשאת נשק, וכאשר השמוש בהגבלות מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת הוא נגזרת של נסיבות הסיכסוך.
...
לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.
דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב.
לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.
אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.
סוף דבר
לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית.
