שם נקבע (ע' 569):
"הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה שהיא רלוואנטית - קבילה במשפט. עם זאת, בהתאם לדוקטרינה האמורה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסילת קבילותה של ראיה בפלילים, אם נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פיסקת ההגבלה. מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוואנטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא. נוסחת האיזון האמורה תיושם על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט בהיתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ובהתאם לאמות-המידה המנחות עליהן עמדנו. אמות-מידה אלה נוגעות לאופיה ולחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; וכן לשאלת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילתה. הדוקטרינה האמורה תהא כללית ומיושמת על כל סוגי הראיות, לרבות הודאות נאשמים"
(ההדגשות אינן במקור)
לבית המשפט אם כן נתון שיקול דעת אם לפסול ראיה שהושגה שלא כדין, ההכרעה בנידון תיעשה תוך איזון בין אמות המידה כפי שצוין לעיל.
...
לפי סעיף 1(ג) בחוק העבירות המינהליות: "נקבע בתקנות לפי סעיף קטן (א) כי עבירה פלונית היא עבירה מינהלית, יחולו הוראות חוק זה גם לגבי עבירה כאמור שנעברה לפני תחילתן של התקנות, ובלבד שאם הוגש כתב אישום – טרם החל המשפט". מעיון בתיק עולה כי אמנם אין תיעוד בפרוטוקולים לביצוע הקראה פורמאלית, ואולם, מעיון בפרוטוקול מיום 12.12.2021, שבו מציין הסניגור כי מדובר בהחזקה של 2 גרמים קנאביס, מתחייבת המסקנה לפיה כתב האישום הוקרא לנאשם והוא יודע מה מיוחס לו. תקנות העבירות המינהליות נכנסו לתוקף ביום 1.4.2022.
לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בנדון, הגעתי לכלל מסקנה כי הראיה שנתפסה בלתי קבילה וכך גם ביחס להודאת הנאשם במשטרה.
בעניין בן-חיים לעיל, בית המשפט העליון שב וחידד אותן אמות מידה (ע' 354) כלהלן:
"המבחן הבסיסי לפסילת ראיות שנקבע במסגרת הדוקטרינה הוא מבחן עמידת הפגיעה בזכות להליך הוגן כתוצאה מקבלת הראיה שהושגה שלא כדין בתנאי פסקת ההגבלה. במקרה שלפנינו נוכח חומרת אי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיות והפגיעה הקלה יחסית באינטרס הציבורי שתיגרם כתוצאה מאי-קבלתן נראה כי המסקנה המתחייבת היא כי קבלת הסכין בעניין בן חיים וקבלת הסמים בעניין ג'בלי כראיות תביא לפגיעה בלתי מידתית בזכויות שני המבקשים להליך הוגן. זאת ועוד, על אף שהראיות שנתפשו בשני החיפושים הן ראיות חפציות שיש להן קיום עצמאי ונפרד מאי-החוקיות שהייתה כרוכה בהשגתן, הרי במקרה דנן עסקינן בראיות שלא היו נמצאות על ידי המשטרה אלמלא החיפושים הבלתי-חוקיים. להשקפתי, לעובדה זו יש ליתן משקל במסגרת האיזון הכולל בבואנו לבחון את קבילות הראיות ויש בה כדי לתמוך בפסילתן (ראו עניין יששכרוב, בעמ' 564). אכן, נוכח העובדה שבית המשפט נדרש בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית לבחון את קבילות הראיה שהושגה שלא כדין במשקפי הפגיעה בזכות להליך הוגן, יש טעם בהבחנה שלה טוענים המבקשים בין ראיה חפצית שקשורה בקשר הדוק לאי-החוקיות שבהשגתה לבין ראיה חפצית שהייתה מתגלה גם בלי הפעלת אמצעים בלתי-חוקיים על ידי המשטרה. בהקשר זה יוער כי בפסק הדין בעניין יששכרוב נקבע כי: "משקלם של השיקולים המצדדים בקבלתן של ראיות חפציות הוא בדרך כלל רב... עם זאת, ראוי להדגיש כי גם בהקשר זה, אין מדובר בכלל נוקשה והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו" (ראו עניין יששכרוב, בעמ' 565)"
לכל אלה אוסיף, כי בשים לב לכמות הקטנה מאוד של הסם 2.11 גרם של קנבוס, העובדה לפיה הם נועדו לשימוש עצמי (כעולה מהאישום) וגם בשים לב לגישת המחוקק שסיווג לאחרונה עבירות מסוג זה לעבירות מינהליות נוכח חומרתן הפחותה, אני סבור כי מידת הפגיעה בזכות הנאשם להליך הוגן לוּ תתקבל הראיה כקבילה עולה בהרבה על הנזק לאינטרס הציבורי שעלול להיגרם עם פסילת הראיה.
