בעיניין זה עולה השאלה, האם היתנהלותו של התובע מובילה לדחייה כוללת של עדתו ?
בע"א 765/18 שמואל חיון נגד אלעד חיון (01.05.2019) נקבע:
"סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו הייתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצידורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו – כך נראה לי – היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים. כאן המקום להציג כללים אלו ולעמוד על טיבם, ראשון-ראשון, ואחרון-אחרון. מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהוה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית...הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הנה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השפוטיים שנועדו למנען – תוצאה רצויה לכל הדיעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה...".
מנגד:
בע"א 9073/15 פלוני נגד "כלל" חברה לביטוח בע"מ (04.09.2017) נקבע:
"במסגרת הנקודה השלישית יש לחדד כי שקריו של תובע אינם חוסמים את דרכו כשלעצמם. אין חזקה חלוטה לפיה יש לדחות את גירסתו של תובע שקרן, ושיקולי מדיניות משפטית אינם תומכים בדחיית תביעה רק לנוכח שקריו של תובע. השקרים מתבטאים במשקל שיש לתת לראיותיו – אם לעדותו שלו ואם לראיות אחרות שהציג, בתלות בנסיבות המקרה. אולם אם גירסתו של התובע מוכחת במידה הדרושה באמצעות ראיות מהימנות – יש לקבל את גירסתו חרף שקריו. התרופה להתנהלות דיונית נפסדת מעין זו יכולה להיות, למשל, במישור פסיקת ההוצאות. אך בסופו של יום, על ההכרעה בתביעה גופא להעשות על פי התשתית הראייתית שהונחה, על מה שיש בה ועל מה שאין בה. כך נעשה גם כאן. היתנהלותו של המערער לא נזקפה לחובתו, כשלעצמה, בעת ההכרעה בעירעור. הפסול שנפל בה בא לידי ביטוי ביכולתו להוכיח את עמדתו או להנות מן החריג הדיוני של העברת נטל ההוכחה."
וכן: בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3203/01 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד חאג' יחיא ראג'י (13.02.2005):
"המערערות אינן חולקות על הממצא העובדתי האמור, שהרי בית משפט קמא אימץ למעשה את טיעוניהן בסיכומים...אלא שלשיטתן של המערערות, כך יש להבין, קיים מעין כלל "פסלות ראייתי אוטומאטי": משדחה בית המשפט את גרסת המשיב, עליו לדחות מניה וביה את תביעתו.
במענה לשאלות שנשאל השיב, כדלקמן:
הוא נישאל "אילו הוראות ניתנו לתובע לגבי אופן ביצוע העבודה והשיב: "לעבוד בזהירות, להיות ממוקד". וכן נישאל מתי נודע לך לראשונה על התאונה בה נפגע התובע והשיב: "מיד לאחר קרות התאונה". הוא נישאל האם התובע עבר הדרכות בטיחות והשיב: "כן. הן הועברו על-ידי בכל עבודה שמצריכה זהירות". הוא התבקש לצרף את הוראות ההפעלה למכשיר המדובר והשיב: "לא רלוואנטי".
נציג הנתבעת 1 העיד במשפט (עמוד 12 שורה 18 והלאה).
...
בעניין זה עולה השאלה, האם התנהלותו של התובע מובילה לדחייה כוללת של עדתו ?
בע"א 765/18 שמואל חיון נגד אלעד חיון (01.05.2019) נקבע:
"סבורני, כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו הייתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ומסיבה זו – כך נראה לי – היא לא יצרה עדיין נורמות כלליות ותקדימים מחייבים. כאן המקום להציג כללים אלו ולעמוד על טיבם, ראשון-ראשון, ואחרון-אחרון. מבין כללים אלו, הכלל הבסיסי והעתיק ביותר הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. חזקה זו מהווה חלק מהמשפט המקובל האנגלי שמשמש מסד לדיני הראיות הנהוגים במקומותינו. היא עברה גלגולים שונים ורוככה במרוצת השנים. מעמדה כחזקה חלוטה שאינה ניתנת לסתירה ניטל ממנה זה מכבר, וכיום היא משמשת חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית...הפעלתה של חזקה זו (להלן: חזקת השקר) במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה. הסתמכות על חזקת השקר יכול שתובילנו להחלטה לא נכונה במקרים חריגים שבחריגים (אם לא נאמר זניחים). המשאבים השיפוטיים שאותם יש להשקיע כדי לאתר את המקרים הללו ולהגיע לחקר האמת גם בהם, יהיו כרוכים בעלויות מוגזמות מבחינה חברתית. עלויות אלו תהיינה גבוהות יותר מהמחיר של טעות בקביעת עובדות באותם מקרים חריגים שבחריגים. אשר על כן, הפעלתה השיטתית של חזקת השקר תמזער את העלות החברתית הכוללת של טעויות ושל האמצעים השיפוטיים שנועדו למנען – תוצאה רצויה לכל הדעות, שכל מערכת משפטית צריכה לשאוף להגיע אליה...".
מנגד:
בע"א 9073/15 פלוני נגד "כלל" חברה לביטוח בע"מ (04.09.2017) נקבע:
"במסגרת הנקודה השלישית יש לחדד כי שקריו של תובע אינם חוסמים את דרכו כשלעצמם. אין חזקה חלוטה לפיה יש לדחות את גרסתו של תובע שקרן, ושיקולי מדיניות משפטית אינם תומכים בדחיית תביעה רק לנוכח שקריו של תובע. השקרים מתבטאים במשקל שיש לתת לראיותיו – אם לעדותו שלו ואם לראיות אחרות שהציג, בתלות בנסיבות המקרה. אולם אם גרסתו של התובע מוכחת במידה הדרושה באמצעות ראיות מהימנות – יש לקבל את גרסתו חרף שקריו. התרופה להתנהלות דיונית נפסדת מעין זו יכולה להיות, למשל, במישור פסיקת ההוצאות. אך בסופו של יום, על ההכרעה בתביעה גופא להיעשות על פי התשתית הראייתית שהונחה, על מה שיש בה ועל מה שאין בה. כך נעשה גם כאן. התנהלותו של המערער לא נזקפה לחובתו, כשלעצמה, בעת ההכרעה בערעור. הפסול שנפל בה בא לידי ביטוי ביכולתו להוכיח את עמדתו או ליהנות מן החריג הדיוני של העברת נטל ההוכחה."
וכן: בע"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3203/01 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד חאג' יחיא ראג'י (13.02.2005):
"המערערות אינן חולקות על הממצא העובדתי האמור, שהרי בית משפט קמא אימץ למעשה את טיעוניהן בסיכומים...אלא שלשיטתן של המערערות, כך יש להבין, קיים מעין כלל "פסלות ראייתי אוטומטי": משדחה בית המשפט את גרסת המשיב, עליו לדחות מניה וביה את תביעתו.
כאב וסבל:
נוכח טיב הפציעה, הטיפולים הרפואיים שאותם עבר התובע, הניתוח שעבר, האשפוז החד יומי, שיעור נכותו, אני קובע על דרך האומדנא בראש נזק זה פיצוי בסך 25,000 ₪.
תוצאה:
לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה.
בנוסף, תשלמנה הנתבעות לתובע את שכר טרחת עו"ד בשיעור 20% + מע"מ, וכן את הוצאות המשפט כפי שהוצאו.
