למרות קביעתו האמורה של השופט ברק, שלפיה תכונותיה של עילת הסבירות שהוצגו בפסק דינו משקפות את הדין המצוי ששרר אז, נראה כי הדיעה הרווחת בקרב מלומדים רבים היא שמדובר בפסק דין תקדימי ביחס למאפייניה של עילת הסבירות ותכניה (ראו, למשל: דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ב 725 (2010) (להלן: ברק-ארז, משפט מנהלי); כן ראו כהן, אשר מתארת את "מהפכת הסבירות בשנות השמונים של המאה העשרים" (שם, בעמ' 783-782), וטוענת כי בעיניין דפי זהב "גובשה [...] הגישה הגמישה יותר כלפי העילה, אשר הובילה, במיוחד לטענת המבקרים, לעשייה אקטיביסטית ברמה שלא היה לה תקדים קודם לכן" (שם, בעמ' 796); וכי "מבחני הסבירות [שנוסחו בעיניין דפי זהב – י"ו] הם מרחיקי-לכת יחסית לעבר" (שם, בעמ' 799); כך הביע גם מ' מאוטנר את עמדתו כי "תחת הכותרת 'סבירות' חולל בית-המשפט העליון בשנות ה-80 שינוי רדיקאלי", בעזרת הקניית "תכנים חדשים" ל"מושגים משפטיים מוכרים"; וכי ממועד מתן פסק הדין בעיניין דפי זהב "ראה עצמו בג"ץ מוסמך לפקח על שיקוליה של הרשות, גם אם נקבע על-ידו שכולם נימצאו בגדר השיקולים שהרשות הייתה מוסמכת לשוקלם" (מנחם מאוטנר "הסבירות של הפוליטיקה" 5 תיאוריה ובקורת 25, 25, 27 (1994); כן ראו והשוו: זמיר, אשר מדגיש כי הוא אינו מחזיק בדיעה הרווחת שלפיה בעיניין דפי זהב נוצרה עילה חדשה (זמיר, הסמכות המינהלית, בעמ' 3560-3559); ואולם, הוא ממשיך ומציין כי "לעילת הסבירות שני מובנים [...] שהם שונים מאד זה מזה, מבחינה עקרונית ומבחינה מעשית" (שם, בעמ' 3868); כי "המובן השני [...] המתייחס לסבירות של שיקול הדעת" נוצק לעילה זו בפסק הדין בעיניין דפי זהב (שם, בעמ' 3850-3849); וכי "רק בשנות השבעים והשמונים [עילת הסבירות – י"ו] סיפחה אליה את הפגם בשקול הדעת המנהלי, כלומר מתן משקל בלתי ראוי לשיקול מסוים או איזון בלתי ראוי בין השיקולים" (שם, בעמ' 3865; ראו גם בעמ' 3869).
אך גם שם, מסכם השופט ברק את הניתוח המשפטי, ומגיע לשלוש מסקנות: "האחת, כי באופן עיקרוני-תורתי, קיימת אפשרות שבית-משפט בחברה דמוקרטית יצהיר על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של השיטה [...]". מטבע הדברים, חלק זה של דבריו, בדעת מיעוט, זכה לתהודה רבה בעת האחרונה, אך חשובות לא פחות הן שתי המסקנות האחרות: "השנייה, כי על-פי התפיסה החברתית והמשפטית המקובלת אצלנו, אין בית המשפט נוטל לעצמו סמכות זו להכריז על בטלותו של חוק הנוגד עקרונות יסוד של שיטתנו. תפיסה זו, קיבלנוה בירושה מהתפיסה האנגלית ופיתחנו אותה על רקע המציאות של הדמוקרטיה שלנו. כך אנו נוהגים זה למעלה מארבעים שנה. היא משקפת את ההסכמה החברתית בישראל, והיא נהנית מקונצנזוס של הציבור הנאור. רק על רקע תפיסה זו ניתן להבין את המחלוקת המפלגת אותנו באשר לצורך בחוקה נוקשה ובביקורת שיפוטית. השלישית, כי לאור התפיסות החברתיות-משפטיות הנהוגות בישראל, ולאור הפסיקה העקבית של בית-משפט זה במשך השנים, אין זה ראוי, כי נסטה מגישתנו המקובלת והמשקפת את המסורת המשפטית-פוליטית שלנו, ואין זה ראוי, כי נאמץ גישה חדשה, המכירה בכוחו של בית המשפט להצהיר על בטלותו של חוק – שאינו סותר הוראה משוריינת בחוק-יסוד – והנוגד עקרונות יסוד של השיטה. אם נעשה כן, ניראה בעיני הציבור כמי שחורג מהקונצנזוס החברתי באשר לתפקידו ולכוחו של שופט בחברה הישראלית. תפיסת החברה הישראלית את התפקיד השפוטי אינה עולה בקנה אחד עם פסיקה מרחיקת לכת זו. נראה לי, כי תפיסת הציבור היא, כי הכרעה כה חשובה ועמוקה צריכה להעשות – בשלב זה של חיינו הלאומיים – על-ידי העם ונציגיו הנבחרים" (שם, בעמ' 557).
סעיף 43 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, משנת 1922, הקובע כי "בית המשפט העליון, בשבתו כבית דין צדק גבוה, יהא לו השיפוט לידון ולהחליט באותם הענינים שאינם תביעות או משפטים אלא בקשות שאינן בגבולות שיפוטו של כל בית משפט אחר ואשר יש צורך לפסוק בהן למען הצדק". למרות זאת, כלל שופטי בית המשפט העליון המנדטורי, לאורך עשרות שנות פעילותו, לא סברו כי בידיהם הכוח לפסול חוקים מנדאטוריים, ככל שיש צורך בכך 'למען הצדק', רק מכוח אותה הסמיכה שניתנה להם "לידון ולהחליט באותם הענינים [...] אשר יש צורך לפסוק בהן למען הצדק".
אם נחזור חזרה למשפט הישראלי, הרי שאותו קונצנזוס – בתוקפו עומד, עד ימינו-אנו ממש.
...
כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.
ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין:
"אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'".
'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.
אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.
