נטען כי התובענה מושתת על יחסים בין "מתחזק" לבין בעל דירה, ועל כן הדיון בה נתון לסמכות בלעדית של המפקח על הרישום וזאת לאור סעיף 72 (ג) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הקובע כי סיכסוך בגין אי נשיאה בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של רכוש משותף כמתחייב בסעיף 58 לחוק, יידונו בפני המפקח על רישום המקרקעין.
נטען כי מדובר בניסיון פסול לעכב את בירור התביעה ולסרבל את ההליך.
...
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מצאתי לנכון ליתן רשות לערער, לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקסד"א ולקבל הערעור, באופן שבו החלטת בימ"ש קמא תבוטל לצורך מתן החלטה מנומקת, וזאת מהנימוקים כדלקמן:
כיוון שעסקינן בהחלטה שעניינה סמכות עניינית אשר יש בה כדי להשפיע השפעה של ממש על ההליך ואף לגרום לניהול הליך שגוי, יש ליתן רשות ערעור על החלטת הביניים.
בשים לב לכך שהנציגות בעצמה ציינה בתגובה לבקשה כי במסגרת החלק הראשון של התביעה (המתייחס לכשלים מקצועיים והפרות יסודיות של מיקדן בהסכם הניהול), בגין עילות חוזיות הנוגעות להפרת הסכם הניהול הסמכות מצויה למפקח, היה מקום כי ביהמ"ש יתייחס לשאלת הסמכות ביחס לעילות השונות שנטענו, ובמידת הצורך לשאלת פיצול הדיון; ככל שהגיע למסקנה שמיקדן היא בגדר "מתחזק".
בהעדר הנמקה מספקת לא ניתן לומר כי שאלת הסמכות העניינית זכתה להתברר בבימ"ש קמא ולא מתאפשר לערכאת הערעור להעביר תחת שבט ביקורתה כראוי ובאופן ענייני את ההחלטה מיום 23.10.20.
לסיכום:
לאור האמור לעיל, החלטת בימ"ש קמא מיום 23.10.20 תבוטל ובימ"ש קמא ייתן החלטה מנומקת, מבלי שיהיה קשור כמובן בתוצאות ההחלטה המבוטלת.
