פסילת יושב ראש ועדה מחוזית בדיון בהתנגדויות לתכנית מיתאר

במהלך החודשים יוני-יולי 2020 קיימה הועדה המחוזית מספר דיונים בהתנגדויות לתכנית וביום 2.9.2020 פירסמה את החלטותיה בעיניין זה וקבעה כי אישור תכנית המתאר יותנה בתיקון תכנית המתאר המחוזית למחוז חיפה (להלן: תיקון תמ"מ 6), במסגרתו תדרש המועצה הארצית לתיכנון ובניה להגדיל את שטחי הפיתוח המותרים ביישובים עארה וערערה, כך שיתאימו להקף שטחי הפיתוח שנקבעו בתכנית המתאר.

בעקבות החלטה זו, פנה המערער למשיב 2, יו"ר הועדה המחוזית, בבקשה ליתן לו רשות לערור בפני המועצה הארצית לתיכנון ובנייה על דחיית היתנגדותו, מכוח סעיף 110(א)(2)(ג) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

בית המשפט קבע כי החלטת הועדה המחוזית היא החלטה תכנונית-מקצועית מובהקת, מנומקת ומפורטת כדבעי, שהתקבלה לאחר הליך סדור ועל כן לא מצא מקום להתערב בה. כמו כן, בית המשפט קמא דחה את טענת המערער בדבר פגם של אפליה פסולה בהחלטת הועדה המחוזית בדחותה את היתנגדותו.

...

מסקנה משפטית זו נתמכת בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי ופסק הדין אינו מגלה טעות שבחוק.

לנוכח האמור, אנו דוחים את הערעור ומאמצים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו מכוח סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ותקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

סוף דבר: הערעור נדחה.

" דברים דומים נקבעו גם על ידי המשנה לנשיא (כתוארה דאז) השופטת מ' נאור בעע"ם 1498/11 פרסי נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה ירושלים, פסקה 5 (נבו 08.07.2012): "עוד טוען בא כוח המערער כי הועדה המחוזית ביססה את החלטתה על שיקולים קנייניים. כפי שצוטט, היתנגדות הדיירים הייתה רק חלק מהנמקת הועדה המחוזית לכך שאין בתוכנית פיתרון לבעיית החניה. אך גם אם אניח כי הועדה הסתמכה רק על ההיתנגדות הדיירים, לא הייתי רואה בכך בנסיבותיו של עניין זה כל פסול [...] אינני סבורה כי רשויות התיכנון מנועות מלהביא בחשבון שיקולים כאלה ..." הינה כי כן, לא רק שאין פסול ביצירת זיקה בין שיקולים תיכנוניים לבין שיקולים קניינים, אלא שבנסיבות מסוימות דוקא קיימת חובה על מוסדות התיכנון לוודא שקיים תימוכין קינייני שנידרש כתנאי להתנעת הליך תיכנוני [בג"ץ 1578/90 אייזן נ' הוועדה המקומית לתיכנון לבניה תל-אביב (נבו 24.10.1990); עת"ם (מנהליים ת"א) 70277-05-18 טליאט נ' ועדת ערר לתיכנון ולבנייה מחוז תל אביב (נבו 18.12.2018)].

הדברים אף עלו באופן ברור וחד במסגרת הדיון הפנימי בהתנגדות מפיה של יו"ר הועדה המחוזית: "... אולם בעת הזו יש חשיבות באישור תכנית מתאר לישוב, ואין מקום לעכב אותה לצורך קידום תיכנון מתארי לנווה דורון ולתמי מנשה" [פר' הדיון בהתנגדויות מיום 26.01.2020, עמ' 27 נספח 7 לתגובת המדינה].

הכלל הוא שמוסד התיכנון רשאי לשנות מדעתו, בין אם השתנו הנסיבות ובין אם הוא מבקש לשקול מחדש נסיבות קיימות מטעמים של טובת הציבור [בג"ץ 318/75 חדג'ס נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה חיפה, פ"ד ל(2) 133, 137 (1976); עע"ם 1386/04 המועצה הארצית לתיכנון ובנייה נ' עמותת נאות ראש העין, פסקה 26 בפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (נבו, 20.05.2008); עע"ם 317/10 שפר נ' סקאל יניב, פסקה 20 בפסק דינו של השופט י' עמית (נבו, 23.08.2012)].

כך, נציגיה יושבים דרך קבע במוסדות התיכנון השונים (ראו לדוגמא – סעיף 6א(10) לחוק התיכנון והבניה לגבי ועדה ארצית לתיכנון של תשתיות לאומיות; סעיף 7(א)(10) לגבי ועדות מחוזיות; סעיף 11א2(ג) לגבי ועדת משנה לתכניות מסוימות, ועוד].

...

עיקר טענות המשיבות הוועדה המחוזית, יו"ר הוועדה המחוזית ורמ"י (להלן, ביחד – המדינה) סברו כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בשיקול דעת מוסדות התכנון.

יפים לכך הדברים ששנה השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין בעע"ם 2832/09 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ, פסקה כ"ז (נבו 09.01.2011): "... ומשכך צודקות בסופו של יום המערערת והמדינה בעמדתן, כי מוסדות התכנון רשאים היו לעכב את הדיון בבקשת המשיבה עד להכרעה בסוגיות אלה. סבורני, כי עמדה זו מובילה גם לתוצאה רצויה של מעין "תמיכה הדדית" בין דיני הקניין לדיני התכנון והבנייה, אשר כשלעצמי אני רואה בה חשיבות, וכך נזדמן לי לומר בעבר "אך פשיטא שהמצב הנכון והרצוי הוא כי שני המסלולים, הקנייני והתכנוני - ילכו יחדיו, כי במהות לכך נועדו" .

" אני סבור כי שיקוליה של הוועדה המחוזית שראתה לנכון לבסס את דחיית התכנון המתארי של שטחי המושבים על האי-ודאות באשר לביצוע מערכות הסעת ההמונים שמצויות בשטחי המושבים או ברדיוס ההשפעה עליהם הם ענייניים ונטועים בלב-ליבו של מתחם הסבירות.

סוף דבר – העתירה נדחית.

לפניי עתירה נגד החלטת יו"ר הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה, חיפה, מיום 29.12.2020 (להלן: "החלטת היו"ר") לפיה נדחתה בקשת העותרים למתן רשות להגיש ערר לועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית (להלן: "ועדת הערר") נגד החלטת ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה חיפה (להלן: "הועדה המחוזית") מיום 9.11.20 (להלן: "החלטת הועדה" או "ההחלטה"), בעיניין תכנית מס' 304-753681 - פינוי ובינוי ברח' נתיב חן בחיפה, חפ/2339/א' (להלן: "התכנית"), אשר יזמה משיבה 4 (להלן: "היזם").

מוסיף בית המשפט בעיניין עין כרם ומצטט דברים שנאמרו על ידי כב' השו' א' לוי בע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבניייה, מחוז צפון (26.03.2002) (להלן: "עניין בר אור") אשר קבע, כי "נידרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה. רק לאחר שיצטבר ניסיון בהחלטות בעיניין זה הן של יושבי-ראש הועדות המחוזיות הן של בתי-המשפט לעניינים מנהליים אשר בפניהם מבוקרות החלטות אלה, תתבהר גם התמונה הכללית, ויהיה ניתן להתוות את השיקולים המרכזיים הנדרשים לעניין ביתר קלות. מובן שעל יושב-ראש הועדה המחוזית מוטל הנטל להתכבד ולנמק את שיקוליו להעתר לבקשה שבפניו או לדחותה" (ההדגשות אינן במקור).

דיון בעתירה על החלטת הועדה המחוזית אומר, תחילה, כי אינני רואה כל פסול בהגדרת מבנה ישן כפרויקט להתחדשות עירונית.

סעיף 6.5 לפרק א' קובע: "תוספות בנייה או הריסת מבנה והקמתו מחדש מכוח תכנית זו, העומדות בסתירה להגבלות בנייה שנקבעו בתכנית מתאר מחוזית, תהיינה טעונות אישור הועדה המחוזית הנוגעת בדבר". העותרים לא הצביעו על סעיף כלשהוא בתמ"א לפיו הפרויקט מנוגד לאמור בה ומדובר בתכנית הנמצאת במסגרת סמכויות האישור של הועדה המחוזית.

עיון בהמלצות הועדה המקומית, בהתנגדות שהגישו העותרים, בפרוטוקול הדיון (שהומצא, ברשות, לאחר הדיון בעתירה) ובהחלטת הועדה המחוזית, מעלה כי מדובר בתכנית אשר סוטה מהתכנית הכוללנית בגובה הבניינים ובמספר יחידות הדיור ולמעשה - אישרה צפיפות מעל למקובל בעיר חיפה וזאת - תוך הפחתה משמעותית בתקן החנייה.

...

תנאי ראשון לאישור התכנית קבע, כי "סטייה ממספר יחידות הדיור, מס' הקומות וגובה הבניין, תהווה סטייה ניכרת מתכנית". לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי שלא להתערב בהחלטת יו"ר הוועדה שלא לתת לעותרים רשות להגיש ערר לוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית וכן לדחות את כל הטענות בעתירה, למעט הטענה הנוגעת להפחתת מקדם החנייה.

מוסיף בית המשפט בעניין עין כרם ומצטט דברים שנאמרו על ידי כב' השו' א' לוי בע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניייה, מחוז צפון (26.03.2002) (להלן: "עניין בר אור") אשר קבע, כי "נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה. רק לאחר שיצטבר ניסיון בהחלטות בעניין זה הן של יושבי-ראש הוועדות המחוזיות הן של בתי-המשפט לעניינים מינהליים אשר בפניהם מבוקרות החלטות אלה, תתבהר גם התמונה הכללית, ויהיה ניתן להתוות את השיקולים המרכזיים הנדרשים לעניין ביתר קלות. מובן שעל יושב-ראש הוועדה המחוזית מוטל הנטל להתכבד ולנמק את שיקוליו להיעתר לבקשה שבפניו או לדחותה" (ההדגשות אינן במקור).

לפיכך, אני דוחה את העתירה על החלטת יו"ר הוועדה.

לפיכך, אני מורה על החזרת הדיון לוועדה המחוזית, על מנת שתדון בתיקון התכנית באופן שמקדם החנייה יועמד על 1.5 חניות, לכל יח"ד וזאת - בין על ידי הקטנת מספר הקומות ו/או יחידות הדיור ובין בדרך אחרת, בהתאם לשיקול דעתה המקצועי.

עתירה זו מופנית כנגד החלטת משיבה 1, ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז חיפה (להלן: "הועדה המחוזית") מיום 11.11.2019, לפיה נדחתה היתנגדות העותרים ואושרה תכנית מתאר מקומית חפ/2185ג – מגדלי עופר (להלן: "התכנית" וגם "תכנית מגדלי עופר").

על כן, לטענת משיבים 1-2 יש לדחות את העתירה על הסף מחמת אי צירוף צדדים רלוואנטיים ולחלופין לדחות את העתירה לגופה ולהשית על העותרים את הוצאות המשיבים ושכר טירחת עו"ד. טענות משיבה 4 לטענת משיבה 4, טענותיהם התכנוניות של העותרים הן נקודתיות וחסרות בסיס, והחלטת הועדה המחוזית לדחות את רוב ההתנגדויות לתכנית ולאשר את התכנית בתנאים היא החלטה נכונה, שלא נפל בה כל פגם ואין כל הצדקה להתערב בה. גם החלטת יו"ר הועדה המחוזית לדחות את בקשת העותרים לרשות ערר עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ונסיבות המקרה דנן.

הועדה המחוזית דחתנ את הטענה לניגוד עניינים בקובעה: "במהלך הדיון העלה מר אילן בורנשטיין טענה של ניגוד עניינים בעיניינה של רפרנטית מלשכת התיכנון אשר ליוותה את התכנית. לאור העבודה כי הטענה נטענה שלא ביחס לשטח התכנית; לאור העבודה שהרפרנטית אינה נמנית על חברי הועדה וממילא היא נעדרת זכות הצבעה; לאור העובדה שכלל לא דובר בנגוד עניינים הנובע מאחזקה של הרפרנטית עצמה במקרקעין; לאור האחזקה הזניחה במקרקעין (שטח שהנו פחות מדונם) ;ולאור העובדה שהטענה לא נטענה על ידי מר בורנשטיין בהתנגדות ו/או בראשית היתנגדותו בעל-פה, לא מצאה הועדה כי יש לפסול את הדיון בשל טענה זו" (עמ' 15 להחלטת הועדה, נספח 1 לעתירה).

(ג) חבר מוסד תיכנון שנודעו לו עובדות המונעות ממנו מלהשתתף בהצבעה ובדיון לפי סעיף זה, יודיע על כך מיד בכתב ליושב ראש מוסד התיכנון או בהודעה לפרוטוקול.

...

סוף דבר כאמור לעיל, ולאחר בחינת מכלול הראיות והטיעונים שהוצגו בפניי, הגעתי למסקנה שבהחלטות מוסדות התכנון מושא העתירה לא נפלו פגמים המצדיקים התערבות שיפוטית לביטול או שינוי ההחלטות.

על כן, אני דוחה את העתירה.

העותרים ישלמו למשיבה 4 הוצאות משפט מופחתות בסך 5,850 ₪ עקב העלאת טענות מקדמיות שנדחו.

לטענתם, ועדות התיכנון אחזו בעמדה כי אין פסול בקביעת מדיניות תיכנון, באמצעות מיסמכי מדיניות, מבלי שניתן יהיה לתקוף את המדיניות בשלב הגיבוש, וטענו כי השלב המתאים לכך הוא בשלב קידום התכניות הנקודתיות, מכוחם של אותם מיסמכי מדיניות.

טענה זו הועלתה פעמיים: פעם אחת בעת"מ (יר') 40962-03-22 ד"ר אלישבע ג'רבי נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה ירושלים (נספח 18 לכתב העתירה) וכן בעת"מ (יר') 36572-04-13 במקום מתכננים למען זכויות תיכנון נ' יו"ר הועדה המחוזית לתיכנון ובניה ירושלים, פסקה 24 (29.9.2013)).

לדידן "הגשה סדרתית של התנגדויות כנגד תכניות על ידי גורמים שאין להם כל קשר לתכנית, תוך העלאה חוזרת של אותן טענות שוב ושוב, ללא הבחנה, ופעמים רבות ללא קשר לתכנית שעומדת לדיון, ותוך העמסה משמעותית על עבודות מוסדות התיכנון ללא כל תכלית, מהוה ניצול לרעה של מוסד חשוב זה וגורמת לפגיעה ממשית בהתנהלות התקינה של מוסדות התיכנון בעיר, להתמשכות שלא לצורך של הליכי התיכנון ולהכבדה של ממש על מגישי התכנית". לדידן של הועדה המחוזית ויושבת ראש הועדה המחוזית אין לאפשר הגשת היתנגדות מקום בו תכנית משנה תכנית מתאר קיימת מכוחו של מיסמך מדיניות, שהעותרים מתנגדים לו. לטענתן, למסמך מדיניות תיכנון אין מעמד סטאטוטורי ומעמדו כשל הנחיה מנהלית פנימית, שמדריכה את מוסד התיכנון בעת הפעלות סמכויותיו.

...

עמדת המשיבים, כי אין לעותרים לא עומדת זכות להתנגד, מקובלת עלי מטעמיהם של המשיבים.

מסקנה זו חלה אף אם נוקטים גישה מרחיבה יחסית, וזאת, כאמור, בשים לב לכך שהתכנית הנדונה ממוקדת יחסית, ולא ניתן ללמוד על השפעה, ישירה או עקיפה על העותר, כך שבכל הקשור אליה, אין הבדל בין העותר לבין כל תושב אחר של העיר ירושלים.

סיכום על יסוד האמור, אני דוחה את העתירה.