טענתו העיקרית של המבקש בבקשת הפסלות הנה, כי לאור תלונתו של המבקש כנגד השופט לגורמים שונים במערכת המשפטית, ובהם נציב תלונות הציבור על שופטים, אזי אין השופט יכול עוד להיות אובייקטיבי ונייטרלי כלפיו, ועליו לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק זה. חששו זה של המבקש אין בו ממש, שהרי קבלת טענה מסוג זה עשויה להביא להגשת תלונות שוא כטקטיקה לפסילת שופט, ועל כן, נקבע בפסיקה, כי הגשת תלונה, על ידי בעל דין כנגד שופט, אין בה כדי להקים עילה לפסלותו.
דהיינו, שבעצם הפניה לנציב, אין, כשלעצמה, להעיד על האובייקטיביות השיפוטית של השופט היושב בדין, שהרי זה האחרון בוחן את היתנהגות השופט ואת דרך ניהול המשפט בלא קשר הכרחי לשאלת האובייקטיביות השיפוטית.
...
לפניי בקשת פסילה מלהמשיך ולדון בתיק זה. לאחר קבלת תשובות המשיבים ותגובת המבקש, מובאת בזאת החלטתי לבקשה.
ביום 30.5.19, ולאחר השלמת ההליכים המקדמיים, פנה המשיב 1 בבקשה נוספת לתיקון כתב התביעה, וביום 4.6.19 נעתר בית המשפט לבקשה וציין: "לאור אי הגשת תגובה עד כה לבקשה זו שהוגשה בעבר, הנני מורה על הגדלת סכום התביעה כמבוקש ובכפוף לתשלום יתרת האגרה".
ביום 12.6.19 הגיש המבקש בקשה לביטול ההחלטה מיום 4.6.19 בטענה כי זו ניתנה במעמד צד אחד וללא שניתנה לו הזכות להגיב לה. בבקשתו נטען, כי ככל שבית המשפט לא יבטל החלטתו ישקול הוא להגיש בקשת פסילה ויפנה אל כל גורם שיש בו משום ביקורת על שופט שסרח.
נראה, כי השיהוי הניכר בהגשת בקשת הפסילה, ובעקבותיה מספר חוזר ונשנה של בקשות לעיכוב ההליכים בתיק, רק מחזק מסקנה זו. בענין זה, נקבע בהלכה הפסוקה, כי חובת תום הלב מחייבת כי בעל דין לא ישתהה בהגשת טענת הפסלות ולא יעלנה כדבר של מה בכך על מנת להאריך את הדיון שלא לצורך או כדי לנסות לעכב את ההכרעה בתיק.
על כן, המסקנה המתבקשת היא, כי בשל היותה של טענת הפסלות נגועה בשיהוי ניכר שכזה, מוביל הדבר לדחייתה.
יתר על כן, מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת המסקנה כי הראיות, שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת הפסלות, חייבות להיות משמעותיות.
