פסילה מנהלית בגין נהיגה בשכרות: סמכות ונהלים

ב"כ המבקש טען לפגם בהליך השימוע בכך שהשוטר האוכף את העבירה הוא גם הקצין אשר ערך את שימוע הפסילה המנהלית, הפנה לע"ח 39449/12/11, שם קבע ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, כי במקרה בו קיים פגם היורד לשורשו של עניין, לא תועיל דוקטרינת הבטלות היחסית ולכן, מבקש לקבוע כי השימוע בטל מעקרו.

עוד חזר ב"כ המבקש על נימוקי הבקשה, טען כי רכב המבקש נגרר ממקום הארוע מבלי שניתן לו פרק זמן סביר להעביר את הרכב בכוחות עצמו, כפי שמחייב החוק והפנה לפסיקה בעיניין, עוד טען כי לא אפשרו למבקש לבחור מיגרש איחסנה, הפנה לחוק ולנוהל ובקש להטיל הוצאות גרירה ואחסנה על המשיבה.

לעניין ההוצאות, טענה המשיבה כי על המבקש להגיש בקשה נפרדת אולם, כבר עתה יש לדחות את הבקשה על הסף בשל כך ששוטר מוסמך להפסיק עבירת שיכרות, מקום בו הנהג לא יכול להמשיך בנהיגה עקב היותו בגילופין והפנתה לע"ח 27010/06/17, שם קבע ביהמ"ש המחוזי, כי עניין גרירת הרכב נתון לשיקול דעת הקצין ובהתאם לנסיבות משתנות ולעמ"י 48388/07/18, שם קבע ביהמ"ש המחוזי, כי אין מדובר בפסול היורד לשורשו של עניין בכך שלא אפשרו למבקש להפקיד את רכבו.

בהתאם להחלטה זו, הבהיר כב' השופט אופיר כי לשון החוק ברורה: חובה על המישטרה לאפשר לבעל הרכב או הנוהג בו, פרק זמן סביר להעברת רכבו למגרש אותו הוא רשאי לבחור מתוך רשימה שתוצג לו. ככל שבעל הרכב או הנהג לא ביצעו גרירת הרכב בפרק הזמן שניתן להם, קמה למישטרה הסמכות לבצע את הגרירה בעצמה.

...

לעניין ההוצאות, טענה המשיבה כי על המבקש להגיש בקשה נפרדת אולם, כבר עתה יש לדחות את הבקשה על הסף בשל כך ששוטר מוסמך להפסיק עבירת שכרות, מקום בו הנהג לא יכול להמשיך בנהיגה עקב היותו בגילופין והפנתה לע"ח 27010/06/17, שם קבע ביהמ"ש המחוזי, כי עניין גרירת הרכב נתון לשיקול דעת הקצין ובהתאם לנסיבות משתנות ולעמ"י 48388/07/18, שם קבע ביהמ"ש המחוזי, כי אין מדובר בפסול היורד לשורשו של עניין בכך שלא אפשרו למבקש להפקיד את רכבו.

באשר לבקשת המבקש לחייב את המשיבה בהוצאות הגרירה והאחסון אני קובעת, כי הבקשה לא נתמכה כדין באופן המאפשר להיעתר לה. לא ניתן להסתפק בטענות בעלמא ועל המבקש היה להציג נתונים נוספים באשר לקרות הדברים בשטח, האם יכול היה במצב בו היה נתון להוביל לגרירת הרכב בעצמו, מה הנזק האובייקטיבי שנגרם למבקש, כפי טענתו, לעלויות בהן נשא אל מול העלויות שיכול היה לשאת באם היה מתאפשר לו לגרור רכבו ואף מה העלות שהייתה נחסכת ממנו אם היה מתאפשר לו לגרור את הרכב בעצמו.

מפנה בעניין זה להחלטתו המנומקת של סגן הנשיא, כב' השופט אלון אופיר בבפ"מ 12596/11/11, אבו לבן נ' מדינת ישראל שם קבע כי: "בבסיס הליך השימוע הרעיון לפיו קצין בדרגת מפקח לפחות, ישמע את הנהג באופן נטול כל דעה קדומה, יבחן את הראיות שבפניו ורק לאחר מכן יגיע למסקנה באשר לנחיצות ההליך המנהלי כלפיו". החלטה זו אושרה על ידי ביהמ"ש המחוזי, בע"ח 39449/12/11, שם אישר הנשיא, כב' השופט יוסף אלון, את החלטת כב' השופט אופיר וקבע כי: "... לא יתכן שהרשות המנהלית המכריעה במחלוקת בין שני צדדים תזוהה לחלוטין באותו אדם שהינו העד והיוזם של ההליך לקראת השימוע...". אמנם הקצין האוכף במקרה שבפניי, היה חלק מצוות שוטרים שעבדו יחד, ולא היה העד הבודד לאירוע, כמתואר בהחלטות לעיל, שכן היו עוד 2 עדים נוספים, כמו גם שהוא עצמו לא ביצע למבקש את כל האכיפה ובכלל זה לא ביצע את בדיקת הדראגר.

לאור כל הנימוקים, הבקשה לביטול איסור השימוש ברכב מתקבלת באופן חלקי כך שתקופת איסור השימוש של רכב שמספרו: 3992478, מקוצרת בזאת ותסתיים לאלתר.

ביום 6.2.20 נרשמה תנועה נוספת לתיק על ידי משקית תביעות, לפיה היעד אליו מועבר התיק הוא תביעות לכיש, ונרשמה הערה: "לאור הנהיגה בשיכרות התיק אינו בסמכות הסדר מותנה.

ביום 13.11.19 בוצעה פעולה נוספת של "הוספת פסילה מנהלית". הפעולות הבאות שבוצעו הן כולן מתאריך 12.12.21, פעולות שבוצעו על ידי התובעת: "עידכון פרטי דוח ללא שיחזור", "פתיחת תיק תביעות", "אישור תובע לתיק", "יצוא תיק לבית המשפט", "בקשת מידע תעבורתי ממפ"ל", ו"הוספת הערה לתיק".

דיון סעיף 57א(א) לחסד"פ קובע: "משך הליכי חקירה והעמדה לדין יהיה בהתאם לתקופות שייקבעו בנוהלי רשויות החקירה באישור היועץ המשפטי לממשלה ובהנחיית היועץ המשפט לממשלה, לפי העניין; לא יוגש כתב אישום אם חלפו התקופות הקבועות בנהלים ובהנחיות כאמור, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה." משך הליכי החקירה נוהל אח"מ 300.05.166 – "הגבלת משך החקירה נגד חשוד" קובע כי: "בעבירה מסוג עוון יש לסיים את החקירה בעיניין החשוד בהקדם ולא יאוחר מתום שנתיים מיום חקירתו הראשונה באזהרה" (סע' 2(א)(2) לנוהל).

...

לאור כל המפורט לעיל, אני קובעת כי המאשימה לא פעלה כנדרש בהתאם להוראות סעיפים 4(ד)(1) ו- 4(ד)(2) בהנחיית היועמ"ש שמספרה 4.1202.

לא שוכנעתי כי יש בשיהוי המתואר כדי להביא לפגיעה בהגנת הנאשמת, פגיעה שעלולה לנבוע למשל מטשטוש זכרונם של עדים (מה גם שבענייננו עסקינן בעבירת תנועה וככלל, נוהגים עדי התביעה לרשום מזכרים ולתעד את פעולותיהם כבר במקום האירוע).

לאור האמור, הבקשה לביטול של כתב האישום בשל הגנה מן הצדק נדחית.

כנגד המשיבה הוגש כתב אישום בגין נהיגה בשיכרות מכוח סרוב.

בנוסף, סבר ב"כ המשיבה כי נטילת הטלפון הסלולרי מהמשיבה נערכה ללא סמכות מאחר שגם לאזרח מעוכב קיימת זכות לתעוד באמצעות הטלפון הסלולרי ובמקרה שלפנינו לא היתקיימו נסיבות של שבוש הליכי החקירה המצדיקים את נטילת המכשיר מרשותה.

בדקה ה- 8 האם מסבירה אחרי שיש מצב נפשי והשוטר עונה שהוא מתחשב אבל "לא להגזים" ושהיא לא עושה בדיקה, יש נהלים לפיהם הם עובדים לא כל אחד יכול להחליט מתי מקבלים.

באיזון בין הנסיבות שתוארו לבין הצורך "לצנן" את המשיבה לאור ותק נהיגתה הקצר, חלטתי להעמיד את תקופת פסילתה על חודשיים מיום תחילת הפסילה המנהלית.

...

דיון כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון במסגרת בש"פ 7399/00‏ לחמי נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(5) 577 (להלן: "עניין לחמי") : "השאלה העיקרית שעל בית-המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בבקשה לפסול רישיון של נהג, לפי סעיף 46 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור (עיינו, בין היתר: בב"ש 540/86 דורי נ' מדינת ישראל [1]; בש"פ 5757/96 חיה נ' מדינת ישראל [2]; בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל [3]). בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על כמה שאלות משנה: אם יש ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של הנהג; אם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן; אם מדובר באירוע בעל אופי מקרי או בדרך התנהגות אופיינית; אם מעיד עברו של הנהג על כך שהוא מסוכן; אם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג – כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית – העושים אותו מסוכן. מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בניסיון החיים ובשכל ישר, מרכיב בית-המשפט את התמונה הכוללת שממנה מסיק הוא את מסקנתו". ראיות לכאורה דוגמא להלכה הנוהגת בנוגע לעוצמתן של הראיות לכאורה, ניתן למצוא בקביעת בית המשפט המחוזי במסגרת עח (חי') 23317-08-21  ג'ואד אבו ריא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ‏15.9.2021) "כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, קיומן של ראיות התומכות באשמה וכנגדן ראיות התומכות בחפות, איננה מחייבת את המסקנה לפיה לא הוכח קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. בשלב  הדיון בבקשת פסילה עד תום ההליכים בוחן בית המשפט את השאלה: באם ינתן אמון בראיות המאשימה, האם יהיה בכך כדי להוכיח את אשמת הנאשם?, וככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, הורם הנטל הנדרש של ראיות לכאורה (ראו בש"פ 4438/14 יצחק נאג'י נ' מדינת ישראל (7.7.2014), פסקה 5)(להלן-"ענין נאג'י").

דומני שלעניינו ניתן להקיש בשינויים המחויבים מפסיקתו של בית המשפט המחוזי במסגרת ע"ח 23317-08-21 אבו ריא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 15.9.21), בו נאמרו הדברים הבאים: "לעמדתי, עברו התעבורתי של העורר איננו מצביע על מסוכנות יתירה, ובהקשר אפנה לע"ח 22000-07-20 מדינת ישראל נ' רודני חרב (12.7.20) פסקה 9, שאליו הפנה  דווקא ב"כ המשיבה שם קבע כב' השופט סילמן וקביעתו מקובלת עלי כי "השילוב של נהיגה בשכרות, במיוחד מכוח סירוב או ברף גבוה יחד עם עבר הכולל תאונת דרכים (או עבר מכביד אחר) בעיקרון מצדיקה פסילה, ולו על מנת לצנן הסיכון למשתמשי הדרך בעת בירור ההליך" (דגש שלי ש.מ.) 40  במקרה שלפנינו אין בעברו התעבורתי של העורר כל עבירה שעניינה סיכון חיי אדם או מעורבות בתאונה כלשהי, וכל העבירות בהן הורשע העורר (לאחר שהוציא רישיון) הינן עבירות קנס המצויות ברף חומרה נמוך יחסית, ומבלי להקל בעבירה הנוספת שבה הורשע העורר בבית משפט לנוער בשנת 2017 של נהיגה ללא רישיון, עדיין אין בה לכשעצמה כדי להפוך את עברו התעבורתי של העורר למכביד המצביע על מסוכנות יתירה המצדיקה פסילת רישיונו עוד בטרם נשמע משפטו לתקופה ממושכת.

   בנוסף לא מצאתי בנסיבות ביצוע העבירה בכדי להצביע על מסוכנות רבה הטמונה בעורר, ואציין בעניין זה כי ב"כ המשיבה טען בפני כי העורר נהג בפראות אך לטענה עובדתית זו לא מצאתי בסיס בכתב האישום, כמו גם לטענות בדבר ביצוע עבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו, ובנוסף אני סבור כי יש לתת משקל גם להתרשמותו של קצין המשטרה בדבר העדר מסוכנות של העורר, התרשמות אשר הוביל לאי שלילת רישיונו על ידי קצין המשטרה.

  באיזון הראוי שבין חזקת החפות, הפגיעה הקשה הנגרמת לעורר בשל פסילת רישיונו, עברו התעבורתי של העורר שלעמדתי כאמור אינו מכביד, ויתר נסיבות ביצוע העבירה, ומולם החומרה שיש לייחס לעבירת השכרות לרבות כאשר עבירה זו מבוססת אך ורק על סירוב לביצוע בדיקה כמו במקרה שלפנינו, אני סבור כי יש לקצר את תקופת הפסילה ולהעמידה על 4 חודשים".

מהבקשה עולה כי כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של שיכרות מכוח סרוב אשר בעטיה נפסל המשיב פסילה מנהלית על ידי קצין מישטרה ביום 10/05/2023 והפקיד רישיונו.

משחלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה ולאחר עיון מעמיק בתיק החקירה, לרבות צפייה בחמשת סירטוני מצלמות הגוף, באתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה מספקות להליך זה. באשר לטענת הסניגור כי השוטרים פעלו בנגוד להנחיה שמקורה בנוהל את"ן 02.231.14 מיום 22/03/2023, בהיעדר חשד סביר המקים יסוד לדרישה למתן בדיקת שתן ובדיקת מאפיינים, אני קובעת כי מתיק החקירה עולה כי אופן נהיגתו של המשיב ב-"זיג זג" הייתה זו אשר העלתה את חשדם הראשוני של השוטרים וכן היתנהגותו של המשיב עת כרזו לו השוטרים לעצור בצד כמתואר בדוח הפעולה.

וראה לעניין זה רע"פ 6661/14 איתן קוליה נ' מדינת ישראל (19/01/2015) הדן בסמכות שוטר לידרוש דגימת שתן מנהג, על פי הוראות סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, על תשתית חשד סביר שהחשוד שיכור/מצוי סם או תוצריו בגופו.

ראה למשל ב"ש (מחוזי תל אביב) 90192/07 יניב רדליך נ' מדינת ישראל (18/02/2007) מפי כב' השופטת נוגה אוהד: "לטעמי עילת הנהיגה בשיכרות חייבת להיות נהיגה עצמית לפסילה עד תום ההליכים בלא קשר לעבר תעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשיכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת מיידית" וכן, בש"פ 1965/07 יניב רדליך נ' מדינת ישראל (06/03/2007).

...

כאמור, המשיב סרב לבדיקת מאפיינים כמו גם לבדיקת שתן ואני קובעת כי התקיים חשד סביר אשר הצדיק טיפול באירוע כטיפול של נהיגה בשכרות מכוח סירוב.

לענין העדר אזכור לשיחות הטלפון עם השוטר "צחי" באופן שנטען כי מהווה מחדל ראייתי, אני דוחה את הטענה שכן השיחות עם אדם בשם "צחי" מוקלטות בסרטוני מצלמות הגוף, הינן שיחות חטופות וקצרות בהן השוטר עונה ואומר שהוא "יחזור אליו" (סרטון המסתיים בספרות e45e נומרטור 03:13, 05:44, 06:20).

אשר על כן, אני מורה על פסילתו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

בגזר דינו, הטיל בית המשפט קמא על המערער את העונשים הבאים: 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות של נהיגה בשיכרות, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים או נהיגה בזמן פסילה; קנס 1,800 ₪; פסילה בפועל למשך 27 חודשים בנכוי חודש אחד של פסילה מנהלית, ופסילה על תנאי לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים.

דא עקא, שעיכובו של המערער אינו עולה בקנה אחד עם נוהל את"ן של משטרת ישראל שמספרו 02.231.14 ולפיו, משך העיכוב לבדיקה אקראית של נהיגה בשיכרות לא יעלה על חצי שעה, אלא אם עלה חשד לשכרות שאז משך העיכוב יהיה עד 3 שעות.

לפי הסניגור, אם תיתקבל טענתו כי המערער עוכב למשך זמן העולה על הסמכות החוקית שבידי המישטרה, הרי שהדבר מאיין את בדיקת הינשוף, שכן בדיקת הנשיפון שלא נימסרה להגנה פוגעת בהגנתו של המערער ובהמשך לכך בראיות שהושגו לאחר אותו עיכוב לא חוקי.

...

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר שבחנתי את טענותיו של המערער, נחה דעתי כי לא הייתה פגיעה בזכויותיו, לרבות בזכותו להליך הוגן, וכי המשטרה לא פעלה בחוסר סמכות עת עיכבה אותו לצורך בדיקת הינשוף, שכן מדובר בעיכוב כדין.

אי לכך, טענתו של המערער בעניין זה דינה להידחות.

המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות בגזר הדין, ומשכך, דין הערעור גם בעניין זה להידחות.

סוף דבר השורה התחתונה היא, כי דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.