ביום 1.5.2015 נפגע התובע בתאונת דרכים (להן – התאונה).
בעקבות התאונה, נפגע התובע בשתי רגליו והיה שרוי במצב של אי כושר מלא עד ליום 14.7.2016, ובמועד זה הפסיק לעבוד, בהתאם להמלצת רופא תעסוקתי.
ביום 23.4.2017 קבעה הוועדה הרפואית של קרן הפנסיה כי התאונה מהוה "ארוע מזכה" בהתאם לתקנון, וכי בעקבות התאונה סבל התובע מנכות בשיעור של 100% ממועד התאונה (1.5.2015) ועד ליום 31.5.2016; וכי מיום 1.6.2016 כשיר התובע לעבוד בעבודה מתאימה שאינה כרוכה בפעילות רגלית מאומצת, בהקף מלא (נספח 6 לתצהיר הנתבעת ונספח ג' לתצהיר התובע).
לבסוף טען התובע, כי הוראת התקנון השוללת את זכאותו לפנסיית נכות ביחס לתקופה שקדמה ל- 12 חודשים שקדמו להגשת התביעה, היא הוראה בלתי סבירה, שאין הציבור יכול לעמוד בה.
עיקר טענות הנתבעת
מנגד טענה הנתבעת, כי דין התביעה להדחות, על יסוד הוראת סעיף 52.8 לתקנון קרן הפנסיה שעמדה בתוקפה במועד התאונה, הקובעת כי עמית לא יהא זכאי לקבל פנסיית נכות בגין תקופה העולה על 12 חודשים שקדמו להגשת התביעה לפנסיית נכות.
...
הוראת התקנון סבירה ואין מקום כי בית הדין יתערב בתכנה
לבסוף, אין בידינו לקבל את טענת התובע לפיה הוראת הקרן המגבילה את זכאותו לקבלת פנסיית נכות לתקופה שקדמה ל -12 החודשים שקדמו למועד הגשת התביעה, אינה סבירה, או כזו שציבור העמיתים אינו יכול לעמוד בה.
ראשית, טענה זו נטענה בעלמא, ומבלי שהתובע הצביע על מקור סמכותו של בית הדין להתערב בתוכנו של התקנון.
נוכח כל האמור, על אף שהוראת התקנון פגעה בזכאותו של התובע לקבלת פנסיית נכות ביחס לכל תקופת נכותו, והגם שיתכן כי התובע לא היה מודע בפועל, להוראה זו, (ואולם, כאמור, היה מודע לה בכח), הרי שאין מנוס, אלא לקבוע כי אין התובע זכאי לקצבת נכות ביחס לתקופה העולה על 12 החודשים שקדמו למועד הגשת התביעה.
בשים לב למסקנתנו זו, ונוכח הוראת סעיף 50 לתקנון, אין התובע זכאי אף לפטור מדמי גמולים ביחס לתקופה זו.
סוף דבר
התביעה נדחית.
