י"א) לעניין ההרשעה בעבירות הביטוח הועלו מספר טענות: הביטוח לא נערך ללקוחות אלא לאירגון ולחברות המלוות, ולפיכך לא בוצע כל תיווך שכן המערערים הם הלקוח ואינם בגדר מתווך; חברת "בריטניה" לא ביצעה פעולות ביטוח בישראל, הואיל ולמעשה מדובר בביטוח שכל הצדדים לו הן חברות זרות, ונעשה בחו"ל; עבירות הביטוח התיישנו.
ה) באמצעות מצגי השוא שגרמו ללקוחות להאמין כי המערערים מייצגים את האינטרסים שלהם, הסכימו הלקוחות לכבול את עצמם מראש להתחייבות לשלם שכר טירחה בשיעור של מספר רנטות, אף אם החליטו בסופו של דבר שלא להצטרף לתכנית הפנסיה או לא ליטול את ההלוואות למימון התפ"ר.
ו) ההרשאה שניתנה למערערים בתחום הביטוח, היתה לערוך ללקוחות ביטוח חיים בחברה חיצונית ("שמשון" או דומות לה), ולהעביר לזו האחרונה את הפרמיות שנגרעו מהרנטה.
החמור מכל הוא שכתוצאה מאותם מצגי כזב, הסכימו הלקוחות למסור לידי המערערים התחייבות בלתי מותנית לתשלום שכר טירחה, גם אם בסופו של יום החליט הלקוח לממן את תשלום התפ"ר ממקורותיו או אפילו להסתלק כליל מהכוונה להצטרף לתכנית הפנסיה הגרמנית.
...
מכך מתבקשת המסקנה הנוספת, לאמור, דינו של הערעור כנגד הכרעת הדין כולה, להדחות.
יישום האמור לעניינם של המערערים הוביל אותי למסקנה כי, אף שהעבירות כולן נועדו לאפשר למערערים לבצע את זממם ולהגדיל את הונם על חשבון לקוחות תמימים, בסופו של יום ניתן לשרטט קו תיחום ברור בין העבירות השונות בהן הורשעו, עד ששוב אין ספק כי אין מדובר "באותו מעשה". מעשי התרמית, גניבת הפיקדונות, עבירות הביטוח, ולבסוף, עבירות ההדחה ושיבוש מהלכי משפט, הם מעשים העומדים כל אחד בפני עצמו, ולפיכך, החלטתו של בית המשפט המחוזי לייחד לכל אחד מהם רכיב עונשי נפרד, היתה נכונה.
עם זאת, ולאחר ששקלתי ושבתי ושקלתי את תקופת המאסר הכוללת שהושתה על המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי היא נוטה לחומרה יתרה.
