כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו אחריות לתאונת דרכים בנסיבות של נהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה, פניית פרסה תוך סיכון עוברי דרך, עבירה לפי תקנה 44(א) לתקנות התעבורה, היתנהגות הגורמת נזק, עבירה לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות התעבורה וכן גרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה.
כיוון נסיעת הנהג המעורב הוא פרט מהותי בהבנת היתרחשות התאונה והגורם לה. בחינת ההנחה כי רכב הנאשם סטה מנתיב ימין לנתיב שמאל תוך כדי ביצוע פרסה בהחלט מניחה מצע לאשמת הנאשם אולם, גם בקבלת הנחה זו, לא היה בנמצא הסבר הגיוני להתרחשות התאונה בנתיב הנגדי.
לאור דברים אלו, בחינתו של הבוחן את גירסתו הראשונית של הנאשם לקרות התאונה לא מוצתה ולא ניתן לאורה לאשש או להפריך גירסתו זו.
הנאשם העיד כי עצר רכבו בנתיב השמאלי לפני ביצוע פניית פרסה, כי הבחין בנהג המעורב מאחוריו וכי הכביש היה יחסית ריק והנהג המעורב ביקש לעקוף אותו בתוך הנתיב השמאלי.
...
לאחר שבחנתי את העדויות והראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי נותר ספק סביר באשר לשאלת אחריות הנאשם לתאונה ומספק שכזה, דין הנאשם ליהנות.
סוף דבר
לאחר שקילת העדויות וניתוח נתוני התיק, לא מצאתי ביטחון ראייתי דרוש בכדי להטיל על כתפיו של הנאשם את האחריות לקרות התאונה מבלי שיוותר ספק סביר.
לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי נבצר ממני להכריע בין גרסאות הצדדים לחובת הנאשם ברמה הנדרשת במישור הפלילי, היינו מעל לכל ספק סביר ולפיכך, זיכיתי את הנאשם מחמת הספק.
