פניה חוזרת ללשכה לסיוע משפטי ואי מתן ארכה

ביום 24.3.21 הגישו הנתבעים בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון כתב הגנתם, לאו פנייתם לתוכנית "שכר מצוה" של לישכת עוה"ד (הענקת סיוע משפטי חינם למיעוטי יכולת).

ביום 25.10.21 (לאחר חוסר מעש של למעלה משלושה חודשים!) הגישו הנתבעים בקשה חוזרת/חדשה לביטול פסה"ד מיום 6.7.21.

...

ביום 2.5.21 ומשלא הגישו הנתבעים דבר (למעשה לא קיימו אחר הוראות החלטתי הנ"ל מיום 24.3.21 (וגם עפ"י החלטת 28.2.21 הנ"ל), הוצאתי התראה בטרם מחיקת התביעה מחוסר מעש.

הכרעה לאחר שנתתי דעתי למכלול מסמכי וטענות הצדדים, אני מחליט כך: פסה"ד יבוטל ויקבע דיון הוכחות חדש, רק אם הנתבעים יקיימו בפועל שני התנאים הבאים עד יום 30.11.21: יפקידו את מלוא סכום התביעה (4,924 ₪) בקופת בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית (עפ"י נהלי המזכירות), כאשר גורל הפיקדון ייקבע עפ"י תוצאות התביעה שתתברר.

מובהר כי היה ולא יקיימו הנתבעים שני התנאים הנ"ל (במלואם ובדייקנות), תיחשב הבקשה כנדחית, ללא צו להוצאות (לפנים משורת הדין).

הועדה הסיקה מסקנות אך לא נימקה כלל את החלטתה כדין ולפי ההלכה לעניין שיעור דרגת אי הכושר, שנקבעה באופן שרירותי וללא מתן אפשרות אמיתית ויכולת גם למי שאינו מצוי ברפואה לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה, כנדרש בפסיקה.

עוד צוין כי "כל התכתבות או פנייה חוזרת לביטוח הלאומי, וכן פניה לסיוע המשפטי אין בהן כדי להאריך את המועד להגשת ערעור". כך שבכל מקרה ובשים לב למועד שליחת המכתב וקבלתו בידי המערער, סמוך ליום 27.12.2021 (המועד שבו פנה המערער לסיוע משפטי) העירעור לבית הדין הוגש באיחור.

המערער לא הסביר מדוע לא הגיש במועד את העירעור לבית הדין במקביל לפנייתו ללישכת הסיוע המשפטי, ולא הניח כל טעם מיוחד אשר מצדיק הארכת המועד.

...

עובדת השיקום (כך גם רופא המוסד) המליצו לראות במערער כבעל יכולת השתכרות מלאה, וכך קבעה: " לסיכום, לא חל כל שינוי רפואי או תעסוקתי במצבו של התובע מאז כתיבת הדו"ח הקודם. ניכר כי ישנו פער מהותי בין דיווחיו של התובע בעניין מצבו הבריאותי והתפקודי לבין האבחון הרפואי. להערכתי ולמרות נתוניו האישיים הדלים, התובע מסוגל להשתלב בעבודות מפעליות קלות, שמירה ללא נשק, ניקיון ואחזקה קלים וכדומה. לא ניכר כי חל צמצום של לפחות 50% מכושרו להשתכר.

לסיכום, מדובר לטעמי בהחלטה מנומקת, מפורטת וברורה של הוועדה המבוססת על שיקולים רפואיים – מקצועיים, ומצויה בגדר מתחם הסבירות.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

" הועדה עיינה במסמכים שהונחו בפניה וכן ערכה למערערת בדיקה קלינית שממצאיה פורטו בזו הלשון: "נוירולוגיה: חשד לפולינוירופתיה, של הסיבים הקטנים, בוצעה ביופסיית עור, על פי מכתבו של ד"ר דבי מ 25.3.2021 הייתה תקינה. בדיקות חוזרות של מביח שיבא ובי"ח רמב"ם וולפסון – לא תמכו באבחנה של פולי נוירופתיה. EMG מ 11.2020 נמצאה תקינה.

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין העירעור להדחות על הסף מחמת היתיישנות שכן זה הוגש בחלוף המועדים הקבועים בתקנות, עת ההודעה על החלטת הועדה נשלחה למערערת ביום 23.3.22 ואילו העירעור הוגש לבית הדין רק ביום 3.7.22 ואין בעצם פניית המערערת ללשכה לסיוע משפטי ביום 11.4.22 כדי להוות 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת מועד הגשת העירעור.

עד למועד זה לא הוגשה כל הודעה מטעם המערערת חרף הארכה שניתנה לה ומשכך ובהמשך לבקשת המערערת בדיון (עמ' 2, ש' 2-3) – התיק עבר למתן פסק דין.

...

מנגד, טען ב"כ המשיב כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת התיישנות שכן זה הוגש בחלוף המועדים הקבועים בתקנות, עת ההודעה על החלטת הוועדה נשלחה למערערת ביום 23.3.22 ואילו הערעור הוגש לבית הדין רק ביום 3.7.22 ואין בעצם פניית המערערת ללשכה לסיוע משפטי ביום 11.4.22 כדי להוות 'טעם מיוחד' המצדיק הארכת מועד הגשת הערעור.

לדידי המשיב, הטענות בערעור מופנות כנגד שיקול דעתה הרפואי-מקצועי של הוועדה ומשכך דינן להידחות.

מאחר והערעור נדחה לגופו – התייתר הצורך לדון בטענת ההתיישנות.

סוף דבר אשר על כן – הערעור נדחה.

מדובר אם כך בהתנהלות החוזרת על עצמה ומעידה כי ליחיד מוטיבציה להגיב על החלטות שיפוטיות רק כאשר הדבר נוח לו. לגופה של הבקשה, טוענת הנושה כי לא ברור כיצד ערעור על החלטת בית המשפט קמא ישנה את פני הדברים, שכן הנושה הראתה שעל היחיד לשאת באחריות והדברים גובו בעובדות ומסמכים שצורפו לתגובתה.

בכל מקרה ומקרה יש לבחון בהקשר זה, בין היתר, האם פעל בעל הדין בשקידה ראויה ובזריזות המתחייבת הן ביחס למועד פנייתו ללשכה לסיוע משפטי, והן בהתייחס לשאלה האם הוגשה מבעוד מועד בקשה להארכת מועד באופן שיצמצם את הפגיעה באנטרס ההסתמכות של הצד שכנגד" בש"א 8087/19 פלונית נ' פלונית (16.12.19).

לא ניתן לקבל מצב בו בעלי דין המיוצגים על ידי הלישכה לסיוע משפטי, יזכו בארכה להגשת העירעור, רק מהטעם שהם מיוצגים על ידי הלישכה, בנימוק שאישור הייצוג בלישכה לסיוע משפטי אורך זמן.

...

לפיכך, לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד.

על כן, משלא עלה בידי המבקש להוכיח טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור וכי סיכויי הערעור טובים, אין מקום להיעתר לבקשה.

לאור האמור, אני דוחה את הבקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 4.1.23.

הרשמת עמדה על כך שטענת המערער לפנייה ללישכת הסיוע לאחר קבלת החלטת ועדת התעסוקה נטענה בכלליות מבלי שנתמכה באסמכתאות כלשהן; פנייתו השנייה ללישכת הסיוע נעשתה אך ביום 3.5.2015, למעלה משנה וחצי לאחר מועד מתן החלטת ועדת התעסוקה (ומספר חודשים לאחר שהיה ידוע למערער כי הקפאת ההליכים בעיניינה של המשיבה תמה); וכי בין יום 3.5.2015, מועד פנייתו השנייה ללישכת הסיוע, לבין יום 14.7.2020, מועד פנייתו השלישית, חלפו למעלה מחמש שנים, כשהמערער לא הסביר כלל מדוע השתהה לאורך כל אותה תקופה, והסתפק בטענה כוללנית, לפיה במשך זמן זה "היתנהל" מול הגורמים בלישכת הסיוע.

המשיבה הוסיפה וטענה, כי הפסיקה שהכירה ב"טעם מיוחד" בנסיבות של הסדרת ייצוג משפטי אינה חלה בעניינינו שעה שהמערער לא הציג אסמכתות המעידות על מצב כלכלי קשה; היתנהלותו הנפסדת של המערער חוזרת על עצמה; המערער לא הציג ראיות כי פעל מיד עם קבלת ההחלטה; המערער יכול היה להגיש "הודעה לאקונית – בת שורה אחת" לבית דין זה, באמצעות בא כוחו או בכתב ידו, בה הוא מודיע כי ביקש מלשכת הסיוע להסדיר את ייצוגו ולצרף אליה בקשה זו, אך כזאת לא עשה.

אשר לאפשרות כי עיכוב בהליך של הסדרת ייצוג משפטי [לזכאים לכך] יהווה טעם מיוחד המצדיק מתן ארכה, נקבע כדלקמן: "בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, שאומצה גם בפסיקת בית דין זה, מצב של עיכוב בהסדרת הייצוג מקום בו בעל דין מעוניין בייצוג משפטי, וזכאי לייצוג כזה מאת הלישכה לסיוע משפטי, עשוי להחשב כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור" ע"ר (ארצי) 8613-03-17 אריק זיתון - המוסד לביטוח לאומי (4.12.2017), בפיסקה 16.

...

בנוסף, אין לומר כי החלטת בית הדין האזורי מושא בקשת הביטול שהגיש המערער, אכן ניתנה "במעמד צד אחד", באופן המאפשר את ביטולה, אך מחמת שהמערער לא הגיש תגובה לתשובת המשיבה לבקשה משום שזו, לטענתו, לא הומצאה לו. לטעמנו המילים "מעמד צד אחד" אינן הולמות מצב דברים זה. שכן, הגם שבית דין זה אימץ מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, את ההסדר שהיה בתקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (אשר פקעו ביום 1.1.2021), לפיו זכאי בעל דין מגיש בקשה להגיב לתשובת המשיב לבקשה (ראו: בר"ע (ארצי) 29351-01-15 עלי אבו גריבאן - יצחק מנדל (14.4.2015)), ומשלא ניתנה לו הזדמנות לעשות כן הרי שנפגעה זכותו הדיונית, הרי שבענייננו, מהותית לכל אחד מן הצדדים כבר ניתנה הזדמנות לשטוח טענותיו במסגרת הבקשה או התגובה לה. כך, הנזק הדיוני המסוים שאירע למערער אין כדי להפוך את החלטת בית הדין האזורי לכזו שניתנה במעמד צד אחד.

על יסוד כל האמור לעיל, אין מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 4.8.2022, וביתר שאת על ההחלטה מיום 30.3.2021.

סוף דבר הערעור נדחה.