לשלמות התמונה אתאר, בקצרה, את השתלשלות ההליכים המשפטיים, כדלקמן:-
ביום 2.11.15 הוגשה תביעת התובעים בתיק זה, למתן צוי עשה כנגד הנתבע ובהם פינוי אדמה וסלעים וכן שארית הפסולת כתוצאה מקריסת הקיר, הריסת הנותר מהקיר, בניית קיר תמך חדש לאחר קבלת היתר בנייה ובפיקוח הנדסי, קביעת קו הגבול המקורי בין החלקות, וכן ביטול הסכם שנכרת בין הצדדים בשנת 2003 להסדרת קו גבול חדש בין החלקות נוכח בניית קיר התמך, שניבנה תוך פלישה לחלקת התובעים.
לשיטת הנתבע, בתגובתו המפורטת, אכיפת פסק הבורר אינה ישימה בהנתן המצב הטופוגרפי, לפיו קיים פער גובה של כ- 12 מ' בין חלקות הצדדים, כך שאכיפת פסק הבורר עלולה לגרום סיכון אדיר לבתי שני הצדדים, כתוצאה מקריסת ביתו אל חלקת התובעים, אם יבוצע פינוי עפר וסלעים ופינוי פסולת בנין.
ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי לא זו בלבד שהנתבע עשה דין לעצמו ובנה ביתו ללא כל היתר כדין, מבלי לדאוג לפיקוח הנדסי ותוך בנייה רשלנית, שהביאה לקריסת חלק מקיר התמך, הוא אף פלש לשטח התובעים וגזל ממנו כ- 200 מ"ר. הכל תוך שהוא מציג מצג שוא בפני התובעים, כי בנה את קיר התמך עם יסודות כנדרש ובאופן מקצועי וראוי.
במילים אחרות – יישום פסק הבורר, כפי שניתן, מסוכן ביותר, ועלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים לרכוש, ואף למותם של בני אדם.
...
אכן, התוצאה היא קשה ומשמעותה כי התובעים אינם זוכים לאכוף פסק דין שניתן לטובתם.
ברם, נוכח האמור לעיל בדבר סכנת הנפשות במקום, ובאיזון בין האינטרסים החיוניים של שני הצדדים, אני סבורה כי אין מנוס אלא מהתוצאה הנ"ל. למגינת הלב, אין מתפקידי ומסמכותי להוסיף על הקבוע בפסק הבורר, וליתן הוראות ביצוע שבמפורש ובמודע אינן חלק מההוראות הכלולות בו.
במצב הדברים שנוצר, למעשה נותרים התובעים עם הכרעה שאין הם רואים בפירותיה.
לאור כל האמור, הבקשה נדחית.
