פירוש הסכם ניידות למי שנבצר ממנו להגיש תביעה לפני גיל 65

הרקע העובדתי הרקע העובדתי הבסיסי הדרוש לעניין כמו גם הטעם בגינו פנה התובע לבית המשפט הגבוה לצדק ותוכן הפניה, פורטו בפסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כבוד השופט ניל הנדל, ואין לנו אלא להביא את הדברים בשם אומרם: "העותר (הוא התובע שלפנינו – רב"ה), שניפגע קשות בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 11.1.2014, פנה בחודש נובמבר 2015 ללשכה המחוזית של משרד הבריאות, ובקש לבחון את זכאותו לקבלת קצבת ניידות – מכוח הסכם הניידות שעליו חתמו ממשלת ישראל ומשיב 1 (להלן: המוסד לביטוח לאומי), לפי סעיף 9(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק). אולם, אז התברר לעותר – שחגג את יום הולדתו ה-67 ביום 30.3.2014 – כי פנייתו לא תיבדק לגופה, מאחר ועל פי הסכם הניידות לא ניתן להגיש תביעה לקיצבת ניידות לאחר ההגעה לגיל הפרישה. בעקבות התגלית, פנה העותר אל המשיבים וטען כי בנסיבות יוצאות הדופן של העניין ראוי לחרוג מהוראותיו הדווקנות של ההסכם, ולבחון לגופה את תביעתו. בהקשר זה, ציין העותר כי המיגבלה שבגינה הוא תובע קצבת ניידות נוצרה עוד בטרם הגיעו לגיל הפרישה, וכי המצב הקשה שאליו נקלע בעקבות תאונת הדרכים החמורה בה היה מעורב מנע ממנו לברר את זכויותיו ולהגיש את התביעה במועד. חליפת מכתבים בעיניין נמשכה תקופה ארוכה, אך הותירה את העותר בידיים ריקות – ובלב מלא תרעומת על "הזלזול התהומי" בפניותיו, בייחוד מצד משיב 2 ומשרדו (מנכ"ל משרד האוצר – רב"ה).

לשם שלמות התמונה נוסיף כי מהשתלשלות העניינים שלעיל עולה כי התובע לא הגיש למוסד תביעה לגימלת ניידות במובנה ה'קלסי', שכן הדבר נימנע בעדו בשל מיגבלת הגיל.

על פי סעיף 1 להסכם הניידות שנחתם בין משרד האוצר לבין הנתבע מכוח סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 מוגבל בניידות הוא מי שמתקיימים בו שני תנאים: שגילו הוא בין 3 שנים ל-67 שנים (בעבר מיגבלת הגיל עמדה על 65 וכיום היא עומדת על גיל הפרישה), ושוועדה רפואית או ועדה רפואית לעררים קבעה לו אחוזי מוגבלות בניידות על פי רשימת הליקויים.

בפרט שהמגמה הפסיקתית היא לפרש את הסכם הניידות בדווקנות.

...

במישור הסעדים, העותר מבקש כי נורה למשיבים להקים "ועדות חריגים", שיוכלו לחרוג מהוראותיו הפורמאליות של הסכם הניידות משיקולי "צדק והגינות אנושית". בתגובתו, אליה הצטרף גם משיב 2, טען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיום סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה.

מה גם שוועדת חריגים שכזו עלולה להוביל לחוסר ודאות בכללי הזכאות ומשום כך ולטעמנו אינה בגדר מדיניות שיפוטית ראויה.

אלא שבענייננו לא מצאנו טעמים שכאלו.

כללם של דברים, לא מצאנו טעמים המצדיקים להאריך את המועד להגשת התביעה ולכן אין מנוס אלא לדחותה מחמת התיישנות כפי שטען המוסד.

בית הדין נידרש רבות לעניין אופן הפרשנות של הסכם הניידות ורמת שיקול הדעת שניתנת לבית הדין בעשותו כן. הלכה פסוקה היא כי לבית הדין אין שיקול דעת בכל הנוגע להארכת מועדים הקבועים בהסכם הניידות, וזאת להוציא מקרים חריגים ביותר בהם נבצר מהמבוטח להגיש את תביעתו במועד.

וראו דבריו של השופט (בדימוס) שמואל צור בעיניין עבל (ארצי) 1195/02 ‏ברוך אלרון נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 1.9.2004) - "חברתי סגנית הנשיא מיקדה את חוות דעתה בפרשנות הסכם הניידות ובשיקול הדעת הנתון למוסד לביטוח לאומי בבואו ליישם את ההסכם בכלל ועל מקרים גבוליים בפרט. לדעתי, אין אנו מצויים בתחומי הפרשנות או שיקול הדעת. עניין לנו במיגבלות של התחולה הקבועות בהסכם עצמו שהן ברורות, על פניהן. מדובר אפוא בעיניין של סמכות וליתר דיוק - העידר סמכות לגורם כלשהוא להכיר בזכויות לפי הסכם הניידות של אדם שעבר את גיל 65...

" (ההדגשות במקור – א.ס) ומן הכלל אל הפרט – טענת התובע מבוססת על כך שזמן קצר לפני הגיעו לגיל 67 - מועד בו יכול היה עדיין להגיש תביעה לפי הסכם הניידות – הוא עבר ניתוח לכריתת בהונות רגלו ובמשך מספר חודשים היה מרותק לביתו כך שנבצר ממנו לפעול במועד.

...

לאור כל האמור, ועם כל ההבנה למצבו הבריאותי של התובע , הרי שעם הגיעו לגיל 67 ומשלא הוכח כי נבצר ממנו להגיש תביעתו למוסד לביטוח לאומי – לא יכול התובע להגיש תביעה לקצבת ניידות ואין בית הדין יכול להאריך את המועד להגשתה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

כיוון שהסכם הניידות קבע כי "מוגבל בניידות" הוא רק מי שמלאו לו שלוש שנים ולא עבר את גיל 65, תוקן החוק על מנת למנוע פגיעה ברצף הבטוחי והתווסף סעיף 406 הקובע כי במקום בגיל 65 - יופסק התשלום בעת הגיעו של המבוטח לגיל הפרישה הקבוע לגביו בחוק.

מר שומר מדגיש עוד כי נשללה ממנו נקודת זכוי של מס הכנסה בשל הגדרת רעייתו כ"עקרת בית" (מכוח תיקון לפקודת מס הכנסה משנת 2005), ובפועל מדובר בתשלום מלא בגין דמי ביטוח ואפילו תשלום ביתר (כפי שעולה מעמדת המוסד שהוגשה לכנסת לצורך הדיונים בהצעת חוק 2013, בהן פירט כי ערך נקודת זכוי הוא 200 ₪ בעוד שדמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בשיעור המינימלי מגיעים לסך של 167 ₪).

משכך, התבקש היועץ המשפטי לממשלה להגיש את עמדתו, אך הסתפק בהודעה קצרה לפיה "עמדת המוסד לביטוח לאומי מתיישבת עם הוראות הדין במצב המשפטי הקיים, ולפיכך הוא אינו מוצא צורך להוסיף על הפרשנות המשפטית שניתנה על ידו". באי כוחו של מר שומר ביקשו במענה לכך לקבל לידיהם "את מלוא החומר שעמד בפני היועץ המשפטי לממשלה טרם גיבוש עמדתו" נוכח החשיבות להבין את כוונת המחוקק, אך ב"כ המדינה סירבה לכך והבהירה כי מדובר בתרשומות וחוות דעת משפטיות פנימיות, שאין כל בסיס בדין לדרשן.

תנאים אלו לגבי נשים כוללים תקופת אכשרה, היינו תקופה מינימלית במהלכה שולמו בגין אותה מבוטחת דמי ביטוח, ומבחן הכנסה הנועד לוודא כי הקצבה תשולם בגיל המותנה רק למי שאכן זקוק לה מבחינה כלכלית.

בהקשר זה נעיר כי אמנם מי שקבל קצבת נכות בסמוך טרם הגיעו לגיל הפרישה, יהא זכאי ל"גמלה נוספת לנכה" במצורף לקיצבת הזיקנה בהתאם להוראות סעיף 251 לחוק, אך מי שהגיש תביעה לקיצבת נכות רק לאחר הגיעו לגיל הפרישה - יידחה בין אם הוא "עקרת בית" ובין אם כל מבוטח אחר.

בנוסף, לא ניתן להיתעלם מכך שלגברים ונשים רווקות - מתאפשר לשלם דמי ביטוח ולקבל את מלוא הזכויות הכלולות בחוק, גם אם בחרו שלא לעבוד מחוץ לביתם, תוך שאפשרות זו נמנעת מנשים נשואות (או נחסכת מהן, שכן יש הרואים בכך בעיקר הטבה: עב"ל (ארצי) 702/07 שרה ירון - המוסד לביטוח לאומי (7.10.08)) רק בשל מינן ומצבן המשפחתי.

...

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט מוסטפא קאסם ונציגי הציבור גב' יפה קריספיל ומר דודי נחום; ב"ל 49962-01-14), לאחר עיון בטיעוני הצדדים (בהעדר מחלוקת עובדתית לא נשמעו עדויות), ציין כי "דעתנו אינה נוחה מהמצב המצוי אשר בו חלק מעקרות הבית הנמצאות בטווח הגילאים בתפר בין גיל הפרישה לגיל הזקנה, אינן יכולות להגיש תביעה לנכות כללית ואף לא לקצבת זקנה". על אף זאת, מצא כי אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, וככל שתישמע דעתי, הערעורים יידחו ללא צו להוצאות.

השופט רועי פוליאק אני מסכים עם קביעתה של חברתי, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, לפיה יש לדחות את הערעורים, מהטעמים המפורטים בחוות דעתה המקיפה של חברתי.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעורים נדחים ללא צו להוצאות.

אלא שהוראה זו אינה ישימה בעניינינו, כך פסק בית המשפט המחוזי, וזאת הואיל וסברי הגיש תביעה למוסד, לקבלת גמלת ניידות, ובקשתו אושרה – הכל לפני שנחתם הסכם הפשרה.

המוסד לביטוח לאומי, מצידו, אינו תָר אחר נפגעים עלומים שאינם תובעים את זכויותיהם, ואינו משלם גמלאות למי שאינו נוקט בדרך הקבועה בדין לקבלן.

הסכם הפשרה התגבש לאחר שתביעתו של סברי לגימלת ניידות נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, והוא (סברי) הצהיר, כי אינו מתעתד להוסיף ולחתור לקבלת גמלה זו. לימים, משהתברר כי בפועל השיג סברי על ההחלטה לדחות את תביעתו לגימלת ניידות, והשגתו נתקבלה, ביקש הוא – ועל בקשתו זו חזר מאז ועד היום, על דעת עורך-דינו, לרבות בפני הערכאות המשפטיות שדנו בעיניין – כי המוסד לביטוח לאומי יימנע מתשלום הגימלאות או למצער יזקוף אותן על חשבון הפיצויים ששולמו לו על-ידי חברת הביטוח.

מקובלת עלי עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה לפיה ההסדר העקרי למניעת פיצוי ביתר הוא זה המותווה בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי ואילו הסדר הזקיפה המותווה בסעיף 329 לאותו חוק, ראוי כי יפורש כהסדר שיורי המיועד למקרים חריגים בלבד.

כנגד התחייבות זו שלא להגיש תביעה ובהסתמך עליה, שילם המזיק לניזוק את מלוא סכום הפצוי בתשלום חד-פעמי, מבלי שנוכו ממנו או עוכבו מתוכו סכומי הגמלאות.

הרחבת תחומיה של ההלכה שנפסקה בפרשת אלמוהר והחלתה גם על מקרים כגון זה שבפנינו אינה רצויה בעיני מכמה טעמים: ראשית, היא אינה מתיישבת עם ההלכה הקובעת כי אין מוטלת על הזכאי הפוטנציאלי לגמלה חובה לתבוע את גמלתו (ראו: ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי פ"ד כ(1) 468, אם כי הפסיקה הכירה בזכות "ההקפאה" העומדת למזיק באשר לתגמולים אשר קיים סיכוי כי ישתלמו לניזוק בעתיד, ראו: ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל (טרם פורסם)).

...

כמו-כן, מקובלת עלי עמדתו של חברי השופט ריבלין כי המקרה שבפנינו בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם חובה על המוסד לביטוח לאומי להפעיל את זכות הזקיפה המוקנית לו בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי, אך ברצוני להוסיף לנימוקים שפירט חברי את הדברים הבאים: הטעם העיקרי שבגינו יש להפעיל את הסדר הזקיפה הקבוע בסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי במקרה שלפנינו נעוץ לדעתי בכך שהניזוק קנה לו כפל-פיצוי שלא כדין, תוך הפרת ההתחייבויות אותן נטל על עצמו כלפי המזיק בהסדר-פשרה.

סיכומו של דבר, מן הטעמים שפרטתי, אני מצרפת, כאמור, את דעתי לדעתו של חברי השופט ריבלין.

ת השופט י' טירקל: אני סומך ידי על הניתוח המאלף של הסוגיות שבפסק דינו של חברי הנכבד, השופט א' ריבלין, ועל כל נימוקיו, ומצרף דעתי למסקנה שאליה הגיע.

סגנית הנשיא אלישבע ברק מושא העירעור שבפנינו היא הפירוש הנכון של הסכם הניידות כאשר נבצר מאדם להגיש תביעה לניידות בטרם מלאו לו 65.

משהדבר לא נעשה ואף נרשם באופן ברור כי הזכאות לגימלת ניידות קמה רק למי שטרם מלאו לו 65 שנים - קצרה ידו של בית הדין מלהתערב בהוראה חוזית זו. כמו כן יש להיצמד לנוסח ההסכם מתוך המגמה לשמור על האיזון בין צרכי המדינה לצרכי ציבור הנכים.

טעונו של המערער בבית הדין האיזורי ובפנינו מבוסס על כך שזמן קצר לפני הגיעו לגיל 65 - מועד בו יכול היה עדיין להגיש תביעה לפי הסכם הניידות - הוא היה מאושפז ולכן נבצר ממנו לפעול במועד.

...

לכן, לדעתי, דין הערעור להדחות.

כיוון שכך ולמרבה הצער, אף לדעתי אין מנוס מדחיית הערעור.

הערעור נדחה כנגד דעתה החולקת של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין.