פירוק שיתוף בעסק לתקופה מסוימת

שנית, לאחר משבר האמון בין האחים, פנו השניים לישוב הסיכסוך והגיעו להסכמה זמנית לפיה העסק ינוהל ברוטציה, כך שבמשך תקופה מסוימת כל אחד מהאחים ינהל את העסק לבדו.

דיון מקביל בסכסוך בין הצדדים הנתבע טוען כי יש לעכב את ההליכים בבית הדין עד תום הדיון בביהמ"ש לעינייני מישפחה, שאמור לידון בבעלות בעסק ופרוק השתוף, שכן מחלוקת זו רחבה יותר משאלת הבעלות באתרי האנטרנט, לה יידרש בית הדין.

...

נפנה בהקשר זה לסעיף 34 לחוק זכות יוצרים, שדן ביצירה אשר נוצרה על ידי עובד וקובע כך: "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת". זאת ועוד, סעיף 52 לחוק זכויות יוצרים קובע כי הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית היא עוולה לפי פקודת הנזיקין, ומשעה שהתובע בתיק דנן משתית את עילות התביעה בין היתר על עילות נזיקיות אשר מצויות בסמכותו של בית הדין, כאמור לעיל, לא שוכנענו בשלב זה כי יש לסלק על הסף עילת תביעה זו (ראו גם בשא 724/13 ‏אפ.אמ.אר. מחשבים ותוכנה בע"מ נ' שטיין ואח', מיום 17.4.13; סע"ש (ת"א) 1639-11-13‏ ‏ דפנה נבארו נ' סלע מעבדות תוכנה בע"מ, 31.10.17; סע"ש (תל אביב-יפו) 10839-02-14 ברטה (ציונה) ימפולסקי נ' אגודת ידידי הבלט הקלאסי בישראל, מיום 16.9.18; ס"ע (י-ם) 31284-07-11 סלמאן אלאמיר עאמר נ' מינרווה יעוץ והדרכה בע"מ, 24.3.14).

סיכום מכל האמור לעיל, הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת באופן חלקי, כך שהתביעה בגין עילת גניבת עין מסולקת על הסף.

שאר טענותיו של הנתבע נדחות.

לפניי תביעה "רכושית, הצהרתית ופרוק שתוף" בה מבוקש להורות כי התובע הוא בעל מחצית מהזכויות בבית ברח' הרימון 525 נהורה אשר רשום ע"ש הנתבעת 3, ולהורות על פירוק השתוף בבית, בהתבסס על הילכת השתוף בין בני זוג.

על פי פסק הדין, הנתבעת ובנה מיכאל נשאו, תקופה מסוימת, בתשלומים בגין המשך החזקה בבית (במתכונת של דמי שכירות או נשיאה בהחזרי המשכנתא שנטל הנתבע), אך בשלב מסוים חדלו מכך, ומאז נושא הנתבע בהחזרים אלה.

נפסק כי עצם העובדה כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, יש בה כדי להצביע, בנסיבות מסוימות, על ארעיות הקשר ועל העידר גמירת דעת באשר לשיתוף זכויות, והכל תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור (ע"א 3352/07 שלעיל, פסקות 24 ו-28 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן והאסמכתאות שם).

ההחלטה שלא להנשא עשויה גם היא להעיד על המידה שבה רצו התובע והנתבעת לקשור את חייהם ואת גורלם זה עם זו. מכל מקום, גם בהנחה שבין התובע והנתבעת היו יחסי זוגיות, לא הוכח כי הייתה להם כוונת שתוף ביחס לבית, להבדיל מכוונה לשותפות עסקית בהתאם להסכם 2002.

...

בהעדר ראיות נוספות, ולנוכח העובדה כי התובע והנתבעת לא יודעים דבר אודות ההתנהלות הכלכלית האחד של השנייה, המסקנה המסתברת יותר היא כי תשלומים בהם נושא התובע הם תשלומים בהם התחייב מכוח ההסכם, או תשלומים בעבור מגוריו בבית, מתוך נוחות או סידור ענייני.

סוף דבר – התביעה נדחית.

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪ (ובסך הכל 20,000 ₪).

כבר עתה יצוין, כי בין הצדדים תלוי ועומד הליך נוסף, בבית המשפט המחוזי מרכז (ת.א. 21803-11-21), שבו עתר התובע לצוו הצהרתי שלפיו הוא הבעלים במשותף במחצית מזכויות ה"עסק/שותפות להשכרת לימוזינה לאירועים" וכן ביקש להורות על פירוק השתוף בעסק, להוציא צו לחיסול ופרוק השותפות הבלתי רשומה, ולהורות על יישוב חשבונות הצדדים בשותפות.

עוד טען הנתבע, כי לקראת סוף תקופת ההלוואה, ביקש מהתובע פירוט מה עלה בגורל אותה הלוואה, על מנת לסיים את ההיתחשבנות, אולם התובע היתחמק ולא הציג לו כל מיסמך, ואז עלה בליבו של הנתבע החשש, כי למעשה התובע כלל לא שילם למוכר (בן דוד) את הסכום שהתחייב לו. עוד טען הנתבע כי התובע מעולם לא שילם אגרה בגין הרכב, לא נשא בכל אחריות בגינו ולא שילם עבור כל תקלה ברכב; מעולם לא ערך ביטוח על שמו לרכב, ולא הצהיר בפני גוף או רשות רישמיים כלשהם כי הוא בעלים של הרכב.

עצם המעקב באמצעות הפוינטר, עשוי ללמד על מערכת יחסים עסקית (שהנתבע לא הכחיש) הכוללת שימוש של שני הצדדים ברכב והתחשבנות מסוימת ביניהם.

...

גם אם לא הייתי דוחה את התביעה מטעם זה בלבד, הרי שסבורני שהוכח כי התנהלותו של התובע בכל הנוגע לעניין נשוא התובענה, נגועה בחוסר ניקיון כפיים, המתבטא בכמה דרכים.

הנימוק הנוגע לחוסר ניקיון כפיים מצטרף ליתר הנימוקים שהובאו לעיל, ומחזק את המסקנה, כי דין התביעה להידחות.

סיכום נוכח כל האמור לעיל, התביעה למתן סעד הצהרתי נדחית.

בתקופות מסויימות, השכירו התובעת והנתבעת 1 את הדירה לבנה של הנתבעת 1, והוא התגורר בה ושילם עבורה שכר דירה.

אין לידון בטענת התובעת לזכאות להחזר בגין חשבונות הדירה בתקופת מגורי הנתבע 2 בדירה, שכן כבר נקבע כאמור כי תקופה זו הסתיימה בשנת 2015 ולא בשנת 2018, והתביעה ממילא כבר נדונה והוכרעה בתביעת דמי השמוש הנ"ל, כך שקיים מעשה בית דין בסוגיה זו. לא ניתן לטעון אף טענה כלפי הליכי הכנוס, הן מאחר שהם אושרו על ידי בית המשפט בתביעת פירוק השתוף, הן מאחר שתביעה על הליכים אלו כבר נדחתה במסגרת תביעת הכונסות, כך שבעניין זה קיים מעשה בית דין כפול ומכופל.

שתי טענותיה אלו של התובעת, לגרימת נזק מכוון במטרה להוריד את שווי הדירה, והפעלת עסק בדירה באופן שגרם לבלאי מואץ שהוריד את שווי הדירה, שתיהן כבר נדונו למעשה בתביעת פירוק השתוף, שבה נדון ערך הדירה ושוויה לצורך מכירתה.

...

יוצא אפוא כי שווי הדירה נדון כבר במסגרת אותה תביעה לפירוק השיתוף ולא ניתן עוד לפתוח שוב סוגיה זו בשל השתק עילה המקים מעשה בית דין.

יש בכך גם משום חוסר תום לב. סיכום לאור כל האמור, לאחר עיון במלוא טענות הצדדים בתיק, על נספחיהם, עולה כי במקרה הנוכחי קיים מעשה בית דין (השתק עילה/ השתק פלוגתא) המשתיק את התובעת בנוגע לכלל הסעדים שהיא דורשת בתביעתה הנוכחית.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

מאידך, גם מי שהתחייב לשתף את חברו בריווחי עסקו במשך תקופה מסוימת חייב למסור לחברו דין וחשבון על רווחים אלה, אם כי לא על-פי דיני שותפות אלא על-פי דיני נאמנות כלליים.

השאלה אם "פסק-דין" או "החלטה אחרת" יצא מתחת ידי בית-המשפט, לא על-פי הכינוי שבכותרת, תימצא הכרעתה; השינוי בנדון שחל עם חקיקתו של סעיף 19 לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, מצא ביטויו החל מע"א 39/60 דב אבשלום, ו-10 אח' נגד קופת הפנסיה למורי מערכת החינוך בישראל בע"מ (בפרוק מרצון), ו-2 אח', פ"ד יד (1) 795, 799, פ"ע מו 105; מט 7, שם אמר השופט זוסמן (כתוארו אז): "הרעיון הגלום בסעיף 19 לחוק בתי המשפט הוא זה:...

...

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי לא הוכח קיומה של שותפות בסוכנות פז בין הצדדים, ורק הוכח שיתופו של גלבוע ברווחי העסק במשך שתי שנות מס 1969 ו-1970.

לאור מסקנה זו פטורים אנו מלדון בטענות אחרות של הצדדים הנוגעות לענין חובתו של שותף לדווח ולמסור חשבונות לשותף האחר שלא במסגרת פירוקה של השותפות.

ואולם נראה לי כי אף אם לא אתיחס למכלול הראיות כולו, כפי שטרחו בעלי הדין להביאו, עדיין ניתן להכריע בסכסוך על-פי אותו חלק הראיות שבעלי הדין לא חלקו עליו.