לפניי תביעה "רכושית, הצהרתית ופרוק שתוף" בה מבוקש להורות כי התובע הוא בעל מחצית מהזכויות בבית ברח' הרימון 525 נהורה אשר רשום ע"ש הנתבעת 3, ולהורות על פירוק השתוף בבית, בהתבסס על הילכת השתוף בין בני זוג.
על פי פסק הדין, הנתבעת ובנה מיכאל נשאו, תקופה מסוימת, בתשלומים בגין המשך החזקה בבית (במתכונת של דמי שכירות או נשיאה בהחזרי המשכנתא שנטל הנתבע), אך בשלב מסוים חדלו מכך, ומאז נושא הנתבע בהחזרים אלה.
נפסק כי עצם העובדה כי החיים המשותפים אינם מעוגנים באקט פורמאלי של נישואין, יש בה כדי להצביע, בנסיבות מסוימות, על ארעיות הקשר ועל העידר גמירת דעת באשר לשיתוף זכויות, והכל תלוי בנסיבות החיים המשותפים כידועים בציבור (ע"א 3352/07 שלעיל, פסקות 24 ו-28 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן והאסמכתאות שם).
ההחלטה שלא להנשא עשויה גם היא להעיד על המידה שבה רצו התובע והנתבעת לקשור את חייהם ואת גורלם זה עם זו.
מכל מקום, גם בהנחה שבין התובע והנתבעת היו יחסי זוגיות, לא הוכח כי הייתה להם כוונת שתוף ביחס לבית, להבדיל מכוונה לשותפות עסקית בהתאם להסכם 2002.
...
בהעדר ראיות נוספות, ולנוכח העובדה כי התובע והנתבעת לא יודעים דבר אודות ההתנהלות הכלכלית האחד של השנייה, המסקנה המסתברת יותר היא כי תשלומים בהם נושא התובע הם תשלומים בהם התחייב מכוח ההסכם, או תשלומים בעבור מגוריו בבית, מתוך נוחות או סידור ענייני.
סוף דבר – התביעה נדחית.
התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 1 ו-2 הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 10,000 ₪ (ובסך הכל 20,000 ₪).