המדובר בתביעת התובע לפירוק שתוף בנכס מקרקעין הרשום על שם הצדדים, ובתביעת הנתבעת למינוי כונס נכסים להעברת זכויותיו של התובע בנכס על שמה.
כן נאמר, "אין צורך לומר כי ככל שהמשיב לא יחפוץ לגבות את החוב הפסוק בדרך של מכירת הדירה, כי אז זכויותיו במחצית הדירה נותרות על כנן, על כל המשתמע מכך".
התובע מפרש החלטה זו כמתייחסת אל פסק הדין מיום 7.7.16 - המבוסס על מתוה מוסכם - כאל חוזה או הסכם לפיו הנתבעת תרכוש את זכויותיו בדירה תמורת 570,000 ש"ח אשר הנתבעת הפרה, באופן המאפשר לו בחירה בין אכיפת החוזה - וגביית התשלום בסך 570,000 ש"ח; לבין ביטול החוזה - אז זכויותיו בדירה יישארו בבעלותו וכך הוא מפרש את המלים: "כי אז זכויותיו במחצית הדירה נותרות על כנן, על כל המשתמע מכך". לטענת התובע, כיון שאי-תשלום הסכום של 570,000 ש"ח מהוה הפרה יסודית של החוזה, הרי שזכותו לבטלו "בהתאם לסעיף 7(א) לחוק החוזים תרופות" (סעיף 124 לכתב התביעה).
נמצא, כי גם אם נקבל את טענת התובע לפיה החלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.1.17 משמעה היתייחסות לפסק הדין מיום 7.7.16 כאל הסכם שהתובע יכול לבחור לאכוף או לבטל, וגם אם לצורך הדיון נניח כי לא הוכח קיומו של הסכם קזוז, עדיין התובע לא היה יכול להגיש את תביעתו לפירוק שתוף באופן שהוגשה.
אכן, טענה זו התקבלה בהחלטת כבוד הרשמת גור אריה מיום 12.10.21 בה נקבע "קביעתי הנה כי על פי פסק דינו של כבוד בית המשפט המחוזי, פטור החייב מדמי המדור ממועד פסק הדין... בקשת החייב בטענת 'פרעתי' לפיה אינו חב בדמי מדור ילדיו מתקבלת". אכן, ישנו קושי בכך שבשנת 2020 התובע הגיש תביעה לפירוק שתוף בנכס בטענה שההסכם בוטל, ובמקביל טוען בלישכת ההוצאה לפועל בשנת 2021 כי ההסכם פוטר אותו מתשלום מדור.
...
לאחר שמיעת טענות הצדדים קבע בית המשפט המחוזי, כי התובע יעביר לנתבעת את מלוא זכויותיו בדירה בהעברה אגב גירושין (סעיף 1 לפסק הדין), כי תמורת חלקו של התובע תשלם הנתבעת סך 570,000 ש"ח (סעיף 2 לפסק הדין), כי מכאן ואילך תהיה הנתבעת אחראית לבדה לפירעון חוב המשכנתא (סעיף 3 לפסק הדין), וכן כי סכום המזונות שנקבע בבית משפט זה יעמוד על כנו אך בנוסף יעביר התובע לקטינים, באמצעות הנתבעת, את מלוא קצבת הילדים המתקבלת בפועל, ככל שמתקבלת, מחו"ל.
אין חולק, כי הנתבעת לא שילמה את הסכום שנקבע בפסק הדין (570,000 ש"ח) אם כי החלה לשאת לבדה בהחזרי המשכנתא.
סוף דבר, ומכל הטעמים והנדבכים, אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה "זכותו" להודיע על ביטול "ההסכם" - פסק דינו של בית המשפט המחוזי - ולדרוש את פירוק השיתוף בדירת הצדדים ולפיכך דין תביעתו להידחות.
תביעת הנתבעת
עם זאת, אינני סבור שהוצגה עילה להיעתר - בשלב זה - לתביעת הנתבעת למנות את בא כוחה "ככונס נכסים לצורך העברת חלקו של הנתבע על שם התובעת, וזאת במידה ולא יעביר בכוחות עצמו, לאלתר את זכויותיו בדירה של התובעת".
לשיטת הנתבעת, חובתו של התובע להעביר את זכויותיו בדירה על שמה נקבעה בסעיף 1 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 7.7.16 "המשיב... יעביר למערערת... את מלוא זכויות... וזאת בהעברה אגב גירושין". והיא עומדת בפני עצמה ואינה תלויה באמור בסעיף 2 לפסק הדין בו נקבע "תמורת חלקו של המשיב בדירה תשלם המערער למשיב סך של 570,000 ש"ח". עוד טוענת הנתבעת, "למעלה מן הדרוש, ואף שתמורת חלקו [של התובע - ע"ש] לא נקבעה כתנאי לביצוע פסק הדין... שילמה התובעת את תמורת חלקו בדירה" (עמוד 3 סעיף 9 לכתב התביעה בהתבסס על טענת קיזוז דמי המזונות).
סבורני, כי הדברים אינם מתיישבים עם לשונו של פסק הדין מיום 7.7.16 ("המשיב... יעביר למערערת... תמורת חלקו של המשיב תשלם המערערת"), או עם תכליתו.
