פירוק שיתוף בין בני זוג ללא ייצוג משפטי

הנתבעת, אשר אינה מיוצגת, תומכת בטענות אביה התובע, וטוענת כי אביה פנה לנתבעים מספר פעמים בדרישה להשבת הכספים, אך הנתבע היתחמק מכך.

אין חולק כי טרם להגשת התביעה חל קרע בין בני הזוג שנפרדו זה מזו, והחלו הליכים משפטיים ביניהם.

אוסיף, כי כפי שעולה גם מתגובת התובע, עניין ההלוואה עלה ומתברר בגדר ההיתחשבנות בין הצדדים בבית המשפט לעינייני מישפחה בבאר שבע, וגם מבחינה זו והחשש מהכרעות סותרות, ראוי שעניין ההלוואה יידון בפורום שמכריע בסכסוך הרכושי שבין בני הזוג, אשר ירכז את מלוא הנתונים הנדרשים לצורך עריכת איזון המשאבים, פירוק השתוף וחלוקת הנכסים בין בני הזוג, הנתבעים.

...

סוף דבר אשר על כן, נוכח זהות הצדדים, ומהות הסכסוך, אני קובעת כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית משפט לענייני משפחה, ובית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה.

לאור האמור, ובהתאם לתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות) אני מורה על מחיקת התובענה על הסף בהיעדר סמכות עניינית.

אשר לבקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי התובע היום, ואף שכעיקרון ניתן להיעתר לבקשה דחופה לסעד זמני אף כאשר בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, לא מצאתי לעשות כן. הבקשה נתמכת בתצהיר שנערך על דרך ההפניה, אין די בתצהיר כזה לצורך מתן סעד זמני בבית משפט השלום, ואני מורה על מחיקת הבקשה במתכונתה, מבלי לגרוע מזכותו של התובע להגיש בקשה בערכאה המוסמכת ככל שהוא סבור כי קיימת לו עילה לכך על פי דין.

ביום 10.2.1982 נחתם בין רמ"י לבין בני הזוג הסכם פיתוח שבו הם התחייבו לרשום את בית המגורים ואת השטח החקלאי כנחלה אחת.

כונס הנכסים טען כי הנכס מוערך ב-6,000,000 שקלים וכי שווי זכויותיו של המבקש עומד למצער על מחציתו של סכום זה. לטענת כונס הנכסים, אם יבוצע הרישום בנכס כך שהן בית המגורים והן השטח החקלאי יירשמו על שם בני הזוג לא תהיה מניעה למכור אותו.

את הבקשה השנייה הגיש המבקש ביום 17.4.2016 ובה עתר להתיר לו להעביר לאישתו 50% מן הזכויות בשטח החקלאי הרשומות רק על שמו על מנת שיוכל לחתום על חוזה חכירה עם רמ"י. את הבקשה השלישית הגישה הנאמנת ביום 9.8.2017 ובה עתרה לרשום את מחצית הזכויות בשטח החקלאי על שם אישתו של המבקש ולהורות על פירוק שתוף בו, בהתאם לעמדה שהגישה לה רמ"י ביחס לאפשרות המימוש של הנכס.

בבקשה, שהוגשה ללא ייצוג משפטי, נטען כי אף שלטענת הנאמנת רמ"י אישרה את ביצוע הרישום בפועל זה לא תוקן, וכי הנאמנת לא צרפה לבית המשפט המחוזי כל מיסמך המאשר את דבריה.

...

אשתו של המבקש הודיעה מצדה כי יש לקבל את הבקשה, והדגישה כי לה ולמבקש, ששניהם אינם עובדים, אין מקום מגורים חלופי.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

בנסיבות אלה, כאשר הבקשה כלל איננה מתייחסת לאמות המידה שנקבעו בפסיקה, המבקש לא הרים את הנטל להראות כי יש מקום להיעתר לבקשתו.

סוף דבר: הבקשה נדחית כמפורט בפסקה 20.

בחירת הנתבעים לנהל את ההליך המשפטי כשהם אינם מיוצגים על ידי עו"ד לא תרמה אף היא, וגם הדיונים שנשמעו לפניי לא התנהלו על מי מנוחות, בלשון המעטה.

שקולניק הפך לבעלים של 230/400 חלקים של המקרקעין ואילו שפירא הפכו לבעלים של 170/400 חלקים של המקרקעין; מר שקולניק ובני הזוג שפירא ערכו ביניהם הסכם בו הסדירו את מערכת היחסים ביניהם לבניית שני בתים על המקרקעין, אחד לכל מישפחה, כשהוסכם שמר שקולניק, אדריכל במקצועו, יגיש בקשה לרשיון בניה ויבנה את בתי שתי המשפחות באמצעות קבלני משנה.

הוסכם בין שקולניק לתובעים כי הם יפעלו במשותף לשם הסדרת היחסים עם בעלי הזכויות הנוספים במקרקעין (קרי, בני הזוג שפירא) בדרך של הסכם שתוף או בכל דרך אחרת שימצאו לנכון; בין התובעים לבני הזוג שפירא היתקיימה מערכת יחסי שכנות טובה ואף קרובה, במסגרתה גם הסכימו התובעים שמשפחת שפירא תעשה שימוש בשתי החניות המצויות בחזית ביתה (שאחת מהם הייתה אמורה להיות בחזקת התובעים בהתאם להסכם המקורי בין שקולניק לשפירא), ואילו התובעים החנו את רכביהם בחלק הפנימי של החלקה בסמוך לביתם, ובמעבר בין הבתים.

כאמור, עיקר המחלוקת העובדתית והמשפטית בין הצדדים נוגעת לשאלה האם היה קיים הסכם שתוף או הסכם כלשהוא בין התובעים לבין גב' שפירא שמכרה לנתבעים את ביתם, במשך שנים רבות טרם המכירה, ששינה ממארג הזכויות הקנייניות הרשומות של הצדדים, ומשליך על הדרך הראויה לפירוק השתוף בין הצדדים.

...

מכאן מתבקשת המסקנה כי הסדר החניה בין שקולניק לשפירא כשלעצמו, שבהמשך התקיים בין התובעים לשפירא, לא הקנה לתובעים זכויות קניינות בנכס, מעבר לאלו הרשומות במרשם.

לסיכום הדברים, המומחה אברבוך עשה את עבודתו נאמנה ובצורה מקצועית ביותר ונטולת פניות, והמתווה שהציע לפירוק השיתוף במקרקעין בין הצדדים הוא מתווה ראוי ונכון, ששומר בצורה המיטבית על שיעור זכויותיהם של הצדדים במקרקעין, מצמצם ככל הניתן את נקודות החיכוך בין הצדדים וכן מצמצם למינימום הנדרש את הפגיעה ביכולתם של הצדדים ליהנות מהמקרקעין ומכאן גם שומר על שווי המקרקעין.

סיכומו של דבר התביעה לפירוק שיתוף מתקבלת.

בפתח הדיון הבהיר ב"כ האשה (בא כוחה בהליכים דכאן), כי האיש אינו מיוצג וכי חרף העידר ייצוגו, "התניות בהסכם נבדקו על ידו גם בייעוץ משפטי והצדדים בדקו מול כל הגורמים ששייכים לעניין את תוכן ההסכם" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 9.8.2020 בי"ס 53256-06-20).

האשה עומדת על תביעתה להליכי ביצוע, לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה – 1995, לפירוק השתוף בדירת הצדדים והעברת הזכויות ע"ש האשה, אגב גירושין.

הפסיקה נקטה גישה זהירה ודווקנית לגבי אפשרות ביטולם של הסכמי גירושין מפאת אילוץ ועושק (ר' מ"א (מחוזי תל אביב-יפו) 4504/90 פלוני נ' אלמוני (נבו 29.03.1993) וההפניות שם), שכן, הסכמי גירושין וממון מתאפיינים, מטבעם, בפשרות וויתורים הדדיים בין בני זוג החפצים לסיים את נישואיהם, שתנאיהם נראים אומנם על פניהם כגרועים מבחינה אובייקטיבית, אך אלה מושפעים משאר ההסכמות והוויתורים בין הצדדים, וכן מהרצון להחיש את הגירושין (ר' בג"ץ 2609/05 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים (נבו 31.05.2011).

...

מכל הטעמים לעיל, תביעת האיש לביטול הסכם הגירושין נדחית.

תביעת האישה להליכי ביצוע ההסכם: נוכח הכרעתי ולפיה תביעת האיש לביטול ההסכם נדחית, ובשים לב שטענות ההגנה של האיש בתביעה להליכי ביצוע כרוכות אחר טענותיו לביטול ההסכם, מצאתי כי דין תביעת האישה להתקבל.

סוף דבר תביעת האיש (תמ"ש 58126-10-20) נדחית.

הנידרש לנדון המערערת והמשיב הם בני זוג לשעבר, וביום 19.9.12 ניתן פסק דין במסגרת הליך תמ"ש 22455-05-12 (כב' השופטת מ. קראוס) לפירוק השתוף בדירת הצדדים (להלן – ההליך הקודם).

תמצית טענות הצדדים בעירעור לטענת המערערת יש לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא על מנת שינוהל ההליך מתחילתו ועד סופו, הפרוצידורה אינה מיטת סדום, המערערת לא יכולה הייתה לנהל את דיון ההוכחות ללא ייצוג משפטי, ולא יכולה הייתה להגיש סיכומיה בהיעדר ייצוג משפטי.

...

מכיוון שעיקר הערעור שבפנינו נסוב על טענת המערערת כי לא ניתן לה יומה ולא נשמעו טענותיה, מצאנו להקדים ולפרט מקצת מפרטי התנהלותה של המערערת בהליך לפני ערכאה קמא.

**** אחר שבחנו את טענות הצדדים מצאנו כי יש לדחות הערעור על פי סמכותנו מכוח סע' 148 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט- 2018 וזאת אחר שמצאנו כי אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי בית משפט קמא וכי קביעות אלו תומכות במסקנות בית המשפט וכי לא נפלה כל טעות שבחוק במסקנות בית משפט קמא.

מצאנו שבכל הנוגע לאופן ניהול ההליך, הלך בית המשפט כברת דרך משמעותית לקראת המערערת, וזאת הרבה לפנים משורת הדין.

מצאנו, כי בנוגע לפירוק השיתוף אין בפי המערערת טענה ראויה שיש בה בכדי למנוע את פירוק השיתוף; בפנינו לא הובאה כל טענת הגנה לתביעת המשיב לפירוק השיתוף, המשיב רשאי היה להגיש תביעה למימוש פסק הדין בהליך הקודם ולא היה עליו להגיש תביעה חדשה לפירוק השיתוף.

ואפילו תאמר כי יש ממש בטענת המערערת – ואין אנו סבורים כך, הרי מקום בו המערערת היא שעיכבה את בירור ההליך משך 5 שנים מאז הגשת התביעה, אין היא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה ולטעון כי ההליך שננקט שגוי ויש לנהל הליך שונה מתחילתו.

ראו בע"מ 150/15 פלונית נ' פלונית, סעיף ו לפסה"ד מיום 17.02.2015: "אכן, ככלל הגישה השיפוטית נוטה להעדיף התמקדות בשיקולי משקל על פני שיקולי קבילות. ואולם, אין בכך כדי לאפשר 'תכנית כבקשתך' במסגרת הדיונית כך שיעשה כל צד כחפצו, וללוח זמנים במשפט חשיבות, שאחרת נמצאנו מתירים כל מוסרות (וראו לדוגמה ע"א 739/13 גור בן-ציון עו"ד נ' המועצה המקומית אבן יהודה (2014), בפסקה י'). סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כבודו במקומו – אך כדברי המחברים ש' שוחט וד' שאוה "בבוא בית המשפט לשקול סטייה מסדרי הדין ומדיני הראיות לשם עשיית צדק, הוא מחויב לשקול את מחדלי הצד שעתר לסטיה מסדרי הדין" (סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, (תש"ע – 2009), 315)" וראו גם ע"א 573/78 **** פרידמן נ' רות סגלוביץ, פ"ד לד(1) 169, 176 ועוד" (ההדגשות במקור).

נוכח האמור מצאנו, כי פסק דינו של בית המשפט מנומק ומוצדק בנסיבותיו של העניין, ולא נמצאה כל טעות בפסק דינו.

התוצאה היא כי הערעור נדחה.