פירוק שיתוף בדירת צדדים למרות תביעת שלום בית

כל מה שאנו אומרים הוא שאי אפשר לקבוע שהתביעה לשלום בית אינה כנה, שודאי יש מקום לומר שאשה זו אם תתגרש תצטרך לגור בדירה ממוצעת רגילה, ואין 'אביר על סוס לבן' הממתין לה מעבר לפינה, וממילא תביעתה לשלום בית יכולה להיות תביעה כנה מפני שלמרות המצב שנוצר בין הצדדים בעקבות עזיבת הבעל – המשך החיים המשותפים עם בעל נעוריה, אפילו כשהחיים ביניהם אינם חיים של אידיליה, הוא הבחירה העדיפה בעיניה.

במציאות שנוצרה במקרה שבו קיבלנו תביעת האשה לשלום בית ודחינו את תביעת הבעל לגירושין אך הבעל היתעלם מקביעת בית הדין והמשיך בהליכי פירוק השתוף, וברור שמטרתו היא דחיקת האשה לפינוי הדירה וסילוקה מבית הצדדים – דבר שיביא בסופו של דבר להכריח אותה לקבל גט פיטורין, שהרי ברור שאין בצע בהמשך המצב של היותה נשואה כשהאשה מגורשת מבית הצדדים ומנושלת מזכויותיה, והבעל ממשיך את חייו עם אשה אחרת.

...

הרב צבי בן יעקב הערעור שלפנינו לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (להלן: בית דין קמא) מיום י"ד בכסלו התש"ף (12.12.19), אשר קבע במסקנתו: גם האישה אינה מעוניינת בבעלה, הרי שאין מנוס מלקבוע כי יש לחייב את האישה לקבל את גיטה מבעלה [.

אם תסרב האישה לקבל את גיטה מוסמך בית הדין לבטל את ההטבות שנקבעו בסעיף ז. הרב אליעזר איגרא הרב צבי בן יעקב לאחר העיון בעמדת עמיתיי הרבנים הגאונים שליט"א, מצטרף למסקנות הגר"א איגרא שליט"א. הרב צבי בן יעקב הרב שלמה שפירא ראיתי מה שכתב ידידי הגר"א איגרא ואני על משמרתי אעמודה, שאין לאפשר למי שנתן עיניו באחרת לחייב את אשתו לקבל גט פיטורין אחרי עבור זמן של י"ח חודשים כשהאישה לא פשעה.

וודאי שלא ברור לי מדוע נפעיל הרחקות דרבנו תם על אישה עלובה שבעלה נתן עיניו באחרת, ההרחקות יהיו עליה והוא ישמח במי שנתן עיניו בה! לפיכך אף בנידון דידן אין להטיל על האישה להתגרש מיידית עתה, כשלא מצאנו פשיעה מצידה, ולהתנות את הפיצוי לגירושין בהסכמתה לגירושין עתה.

הרב אליעזר איגרא פסק דין המסקנות העולות להלכה מכל האמור לעיל הן כדלהלן: מאחר שהצדדים בפירוד מעל שמונה־עשרה חודש האישה חייבת לקבל את גיטה.

יש לעמוד אחר היתנהגות האשה ומעשיה בסכסוך שהוביל לגירושין, ובהתאם לכך לבחון את זכאותה לכתובה, במיוחד לאור האמור בסעיף 13 לכתב תביעת הגירושין של הבעל, שבו כתב הבעל שלמרות הגשת התביעה הוא עדיין מתאמץ לעשות שלום בית.

תביעת הבעל לחלוקת הדירה מוצדקת: הדירה בבעלות משותפת, השתוף בין הצדדים הסתיים עם הגירושין והבעל זכאי לקבל את חלקו בדירה באמצעות פירוק השתוף בנכס.

...

הרב יצחק רפפורט הכרעה לאור האמור פוסק בית הדין: אנו דוחים את תביעת האישה לקבלת הכתובה ופיצוי.

אנו דוחים את תביעת האישה לפסיקת מזונות אישה עד לגירושין.

אנו דוחים את בקשת האישה לחלוקת רווחים מהחנות לממכר פיצות עד למכירת העסק.

" בית הדין האיזורי המשיך לקיים דיונים בעיניין הצדדים, ובתאריך 27.11.2017, פסק (הדגשים לא במקור): "לא מצאנו בדברי הבעל עילות שיש בהם כדי לחייב את האשה בגט, ועל כן דינה של תביעתו להדחות. באשר לתביעת האשה לשלום בית, גם אנו התרשמנו כי האשה השלימה עם כך שלא ניתן לצפות שהבעל יחזור ויחיה עימה בשלום בית במלוא המובן של המילה. ניכר שהיא חרדה לעצמה ולמקום מגוריה, וכל תביעתה לשלום בית באה כדי להבטיח את מזונותיה ואת המשך הצוו למדור ספציפי שימנע את מכירת הבית. פנייתה לשלום בית יכולה להיות כיום משאלת לב לא ישימה שגם היא בעצמה לא מאמינה שתתגשם.

לצערנו בנסיבות התיק ולמרות רצונם הטוב של ילדי הצדדים לא הצלחנו למצוא את דרך הפשרה המבוקשת.

לאחר שבית הדין קיים דיון במעמד הצדדים וב"כ, בתאריך 12.5.2021 ניתנה ע"י בית הדין החלטה כדלהלן (חלק מההדגשים אינם במקור): "במקרה שלפנינו אין עילת גירושין. יחד עם זאת, לאור גלגולי התיק, לאור הפירוד שיצר הבעל, והואיל ולדעת בית הדין אין סיכוי לשלום בית, סבור בית הדין שיש לחפש פיתרון ראוי באשר לדירת הצדדים ברחוב ב' בתל אביב, לפיכך ניסה בית הדין להעלות פיתרונות שונים למצב תוך כדי מתן אפשרות לשני הצדדים לנהל את חייהם בשקט ובשלוה במידת האפשר.

בהחלטה שניתנה בסופו של הדיון נכתב: "גם פירוק השתוף בדירת הצדדים ע"י מכירתה לצד ג' וחלוקת התמורה אינה מהוה לדעתנו הפיתרון הרצוי, כדי לאפשר לשני הצדדים המבוגרים להמשיך את חייהם ברוגע ובצורה סבירה, לפיכך ניסה בית הדין להביא הצדדים לידי פשרה על פי אחת ההצעות דלהלן:

...

בקשה זו דינה לעת הזאת להידחות על הסף, הואיל והיא נוגדת את החלטות בית הדין הרבני הגדול שניתנו בעניינם של הצדדים.

" בית הדין האזורי המשיך לקיים דיונים בעניין הצדדים, ובתאריך 27.11.2017, פסק (הדגשים לא במקור): "לא מצאנו בדברי הבעל עילות שיש בהם כדי לחייב את האישה בגט, ועל כן דינה של תביעתו להידחות. באשר לתביעת האישה לשלום בית, גם אנו התרשמנו כי האישה השלימה עם כך שלא ניתן לצפות שהבעל יחזור ויחיה עמה בשלום בית במלוא המובן של המילה. ניכר שהיא חרדה לעצמה ולמקום מגוריה, וכל תביעתה לשלום בית באה כדי להבטיח את מזונותיה ואת המשך הצו למדור ספציפי שימנע את מכירת הבית. פנייתה לשלום בית יכולה להיות כיום משאלת לב לא ישימה שגם היא בעצמה לא מאמינה שתתגשם.

לאור כל האמור לעיל, קובע בית הדין כי החלטתו הנ"ל הייתה מחמת זכות האישה למדור, והואיל אין עילה לגירושין, אין להפסיד את זכותה במדור גם לאחר הגירושין, ויש להשאירה בדירה.

בית הדין מצא את הפתרון, לפיו הצדדים יתגרשו, יחד עם זאת לאישה יהיה מדור ספציפי בדירה הנ"ל גם לאחר הגירושין, ובתנאי שתשלם שכר דירה לבעל בגין חלקו בדירה.

הם ולא אחרים! משכך דין הבקשה להידחות על הסף! יחד עם דחיית הבקשה על הסף, בית הדין מורה כדלהלן: על המשיבה גב' [א'], להעביר לידי [ח'] 12 שיקים חודשיים (שלה או של צד ג) ע"ס של 2,500 ש"ח, החל מתאריך 1.3.2023, וזאת תוך 14 יום מהיום.

] על הצדדים להודיע לבית הדין בתוך שבעה ימים על אופן ביצוע פירוק השתוף בדירתם, אם קיים רצון מאחד הצדדים לרכוש את חלקו של השני, או שהם מעוניינים להוציא את הדירה למכירה לצד ג'.

לאחר שנים מספר, בשנת התשס"ט (2008), משהתברר שבררת מחדל זו גורמת לחוסר צדק מסיבות שונות, כשלפעמים אחד מן הצדדים מעכב את סידור הגט כדי להמשיך להחזיק בנכסים ולמנוע את פירוק השתוף, ולפעמים אין מקום לדחות את איזון משאבים לאור הקורה בין בני הזוג, שכבר אין הם בני זוג, למרות מעמדם הרישמי, נקבע במסגרת תיקון 4 לחוק, סעיף 5א – סעיף המאפשר את איזון המשאבים עוד לפני סידור הגט כדלהלן: 5א. (א) הזכות לאיזון משאבים לפי סעיף 5 תהיה לכל אחד מבני הזוג אף בטרם פקיעת הנישואין אם הוגשה בקשה לביצועו של הסדר איזון משאבים לפי פרק זה והתקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן: (1) חלפה שנה מיום שניפתח אחד מההליכים האלה: (א) הליך להתרת נישואין; (ב) תביעה לחלוקת רכוש בין בני הזוג, לרבות תביעה לפירוק שתוף במקרקעין המשותפים לבני הזוג לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר זכויות בני הזוג ברכוש, בקשה לבצוע הסדר איזון משאבים לפי פרק זה או בקשה לפי סעיף 11; (2) קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מיצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנה; בית המשפט או בית הדין רשאי לקצר את התקופה האמורה בפיסקה זו אם ניתנה החלטה שיפוטית המעידה על קיומו של קרע בין בני הזוג.

גם אם על פי ההלכה צודקת התביעה לשלום בית ואין מקום לחייב בגירושין, קביעת מועד הקרע היא על פי החוק האזרחי, ובהתאם למציאות הנפרשׂת לפני הרשות השיפוטית והבנתה אם הקרע הוא בלתי־הפיך וברור שהצדדים לא יחזרו זה לזו, אף אם לא ניתן הלכתית לחייב או להביא לגירושין.

...

סוף דבר: הדברים צריכים להיבחן בכל מקרה ומקרה לגופו בדקדוק רב ואין ללמוד ממקרה אחד לאחר.

מהחומר שבתיק עולה שגם המשיבה הייתה מוכנה ליישוב הסכסוך ולהשבת שלום הבית על כנו, אלא שהמערער במעשיו טרפד ניסיון זה – על פי טענות המשיבה יחסו הבוטה והלא־הוגן של המערער הביאה למסקנה שאין באפשרותה להמשיך בחיי הנישואין, וברי שלוּ היה הוא נשמע ל'פעמוני האזעקה' שלה והיה משנה את אורחותיו מערכת הנישואין הייתה ניתנת לתיקון והנישואין לא היו קורסים.

פסק דין ומתן הוראות לאור האמור לעיל בית הדין קובע: אנו דוחים את הערעור.

וכך קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 14.1.19 – "אנו קובעים שלא בבקשה כנה ואמתית לשלום בית מדובר, אלא ברצון להמשיך ולהתגורר בדירה המשותפת..." מנגד המנוח עתר לפני בית משפט קמא לפירוק השתוף בבית הצדדים בגדרה, למכירתו ולחלוקת התמורה בין הצדדים (תמ"ש 7879-10-17; להלן - התביעה לפירוק שתוף).

בית משפט קמא עמד על כך, שהמערערת הגישה תביעתה לכתובה רק אחר פטירת המנוח, ובחיי המנוח נהגה ב"שב ואל תעשה", למרות שבית הדין הרבני הבהיר לה כי תביעת שלום הבית שלה אינה כנה וכי היא רשאית להגיש תביעה לכתובה.

...

עיקר הערעור שלפנינו מוסב על פסיקת בית המשפט באשר לחיוב כתובה מן העיזבון במסגרתה נקבע כי הכתובה לה התחייב בן הזוג בשיעור של 1.8 מיליון ₪ היא כתובה מוגזמת, לפיכך מצא בית המשפט להעמידה בשיעור של 180,000 ₪ בלבד.

וכך קבע בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 14.1.19 – "אנו קובעים שלא בבקשה כנה ואמתית לשלום בית מדובר, אלא ברצון להמשיך ולהתגורר בדירה המשותפת..." מנגד המנוח עתר לפני בית משפט קמא לפירוק השיתוף בבית הצדדים בגדרה, למכירתו ולחלוקת התמורה בין הצדדים (תמ"ש 7879-10-17; להלן - התביעה לפירוק שיתוף).

וזו לשונו – "אמנם כשעושין כתובות מסך גדול כגון בסלא שכותבין ט״ו אלף וכדומה או בתיטאוון שכותבין חי אלף (=18,000) וכדומה מי פתי יסור הנה לומר שעלה על דעתו החתן שיפרע הסך הנזכר והוא מעולם לא ראהו אפילו בחלום ואנן סהדי שלא נתכוון אלא לכבוד בעלמא ולהראות חיבת הכלה וקרוביה וכדומה, ולא עוד אלא שלפעמים מייעצים אותו העומדים שם לאמר שים נא כבוד והרבה לה מוהר ומתן והוא ממאן קצת אומרים לו למה תמאן ...חס ושלום להעלות כן על הדעת אלא הדבר מסור ביד ב״ד שיש בהם מדעת קונם ויבחינו מה הוא השיעור הראוי כפי הנידון דהיינו כפי ערך הנדוניא ..." (הדגשה שלי – צ.ו) ובימינו אנו מצאנו בפסיקת בית הדין הרבני הגדול משנת 2005 את קביעת הרב ש. דיכובסקי בשני פסקי דין (לפחות) שבכתובה מוגזמת אין לחייב אלא יש לפַשֵר.

כך בתיק 1213655, פס"ד מיום 22.5.2005, כותב הרב דייכובסקי שכתובה בסכום של חצי מיליון ש"ח, היא כתובה מרובה ומוגזמת ויש להעמידה על סך שאינו עולה על 120,000 ₪ : "יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד... חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשווה, יאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהישאר עני מרוד... חז"ל מצאו לנכון שאישה לאחר פרידתה מבעלה לא תאלץ לחזר על הפתחים, ועד אשר תינשא מחדש תהיה לה אפשרות קיום מינימלית במשך שנה אחת, כמו למי שנמצא על הגבול בין עני לבין מי שאינו עני. זהו סודה של עיקר כתובה...משום כך, יש לדעתי לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האישה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהייתה מורגלת בנישואין, וזאת למשך שנה שלימה. חושבני שהמינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל כן הייתי מציב את הסכום החודשי על 4,000 - 3,000 שקל לחודש, שהם בין 36,000 ל - 48,000 שקל לשנה. זה דומני הרף התחתון לכתובה. את הרף העליון הייתי קובע לסכום חודשי של 10,000 לחודש שהוא 120,000 שקל בחישוב שנתי. כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לדעתי לכתובה מוגזמת." וכך מצאנו דבריו בפס"ד נוסף בביה"ד הרבני הגדול, כשלדעתו הצטרף הרב בוארון (תיק מס' 1687241, פס"ד מיום 2.9.2007): "...לסיכום. הכתובה נחשבת למוגזמת, ואין לה תוקף מחייב. יחד עם זאת רשאי ביה"ד - במסגרת מנגנון הפיצויים - לפסוק לאישה סכום מתאים כפיצוי ראוי לכל זכויותיה. הייתי קובע ערך גג של פיצוי עד 100-120 אלף שקל חדש, וערך רצפה של מחצית מסכום זה, באם יסכימו חבריי לדעתי..." וכך גם מוצאים בפס"ד של ביה"ד האזורי חיפה (תיק מס' 1054415/2, מיום 1.1.18) שדנו על כתובה שסכומה הינו 5,555,555 ש"ח, ולבסוף בדרך פשרה חייבו 240,000 ש"ח. ובפס"ד של ביה"ד הרבני האזורי בפ"ת (תיק מס' 1278440/4, מיום 9.2.22) כתב מותב ביה"ד שאין לכתובה מוגזמת כל ערך: "... שונה הדבר בכתובות מוגזמות ומופרזות הנקובות במאות אלפי או מיליוני שקלים שעבור פירעונן יצטרך הבעל למשכן את שארית ימי חייו (אם שנות חייו יספיקו לכך..) בכדי שיוכל לפרוע אותה או חלק ממנה. אין לך אסמכתא גדולה מזו, וברור שעיקר ההתחייבות הייתה בדרך של גוזמה, או לשם כבוד והתרברבות, ואין בהן ממש". ובהמשך האריך בית הדין לסתור את מנהג בתי הדין לפשר ולקבוע סכום בכתובה מרובה, בטענה שככל שתוספת הכתובה אין לה כל בסיס לחיוב, אין מקום לפשרה, ואין מקום לאמוד דעת החתן ביום חתונתו, ואף אין מקום לחייב מדין של פיצוי.

לפיכך תחת הכפלת סך מאה אלף בח"י שהוא סכום מוגזם ומופרז, מצא בית המשפט להכפיל רבבה בח"י שהוא סכום נאה וראוי ובנסיבות העניין אינו מופרז, שכן לא בא לידיה של האלמנה בנוסף מאום מרכושו של המנוח.

מתוך שכך לא מצאנו מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא אשר העמיד את חיוב עזבון המנוח בסך של 180,000 ₪.

ואם כן במחצית הזכויות בדירה השייכות למנוח חלקו ארבעה - המערערת וילדיה, לפיכך על המערערת לשאת אך ורק בשמינית מדמי השימוש הראויים הכוללים לדירה, היינו בסך 20,075 ₪, וכך אנו מורים.

סוף דבר ואם כן אציע לחברותיי כי ערעורה של המערערת ביחס לפסיקת כתובה מן העיזבון ידחה.