העסק היה רשום על שמם של התובע והנתבע מס' 1, אך בפועל, אחיו של הנתבע, הנתבע מס' 2, ניכנס בנעליו, מילא את מקומו וניהל את העסק ביחד עם התובע.
בהקשר זה נטען, בכתב ההגנה, כי מבלי לגרוע בטענה ולפיה המסמך שצורף לכתב התביעה אינו עונה להגדרה של חוות דעת מומחה, הרי שגם אם הנתונים המפורטים בו נכונים, הם אינם מלמדים על נזק כלשהוא שניגרם לתובע, אלא בדיוק ההיפך – על השאת ריווחי התובע מעסקו לאחר פירוק השותפות.
הנתבעים לא הכחישו את הטענות ולפיהן הנתבע מס' 2 שילם מכספי העסק הוצאות שכירות וחשמל עבור דירת מגוריו ורכש שעון "רולקס" בסך של 20,000 ₪, אך טענו כי אף התובע ביצע רכישות פרטיות מחשבון העסק, למשל טלפונים סלולאריים עבורו ועבור בת זוגו.
כל משיכה של מי מהצדדים באה על חשבון חלקו במשיכות, הופיעה בדפי חשבון הבנק שהיו גלויים לשני הצדדים והייתה ידועה לצד השני עוד בטרם החתימה על ההסכם למכירת העסק.
אין חולק בין הצדדים, כי במועדים הרלוואנטיים לתביעה, היו התובע והנתבע מס' 1 שותפים עיסקיים ובעלי זכויות שוות בעסק, כל אחד בשיעור של 50%, בנוסף הנתבעים לא חלקו על כך שהנתבע מס' 2 ניהל בשמו ובמקומו של הנתבע מס' 1 את חלקו בשותפות (ראו סעיף 4 לתצהירו של הנתבע מס' 1 וכן סעיף 3 לתצהירו של הנתבע מס' 2).
...
אלא, שהתובע לא הציג בפני ולו ראיה שעליה ניתן לבסס את מסקנתו זו. ברי, כי לא די בחשדות ובסברות שהועלו על ידי התובע, כדי לבסס את המסקנה כי בגניבה עסקינן.
מכל האמור לעיל עולה, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו ולפיכך, דין תביעתו להידחות וכך אני מורה.
חרף המסקנה אליה הגעתי ולפיה דין התביעה להידחות, הרי שבמהלך שמיעת הראיות התרשמתי כי אכן יש ממש בטענות התובע ולפיהן במהלך ניהולו המשותף של העסק, בוצעו ע"י הנתבעים פעולות כספיות אשר אינן עולות בקנה אחד עם ניהול תקין של עסק משותף.
