פירוק עמותה בגלל עילות חופש הביטוי

בהקשר של תביעה ייצוגית, הדרישה הזו באה לידי ביטוי בסעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), מכוחו נידרש מבקש האישור להיות בעל עילת תביעה אישית כתנאי לכך שהוא יהיה רשאי להגיש תביעה ייצוגית בשם קבוצת תובעים (בכפוף לחריגים).

כך למשל, חוק הספורט מטיל על ההתאחדות מיגבלות הנוגעות לבדיקות רפואיות (סעיף 5 לחוק הספורט); ביטוח (סעיף 7 לחוק הספורט); ניהול פנקסים ועיון בהם (סעיף 9 לחוק הספורט); ייצוג הולם (סעיף 9א לחוק הספורט), גילוי מידע לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע") (סעיף 9ב לחוק הספורט); החובה להתקין תקנון ולהסדיר בו סוגיות של משמעת, שיפוט פנימי, העברת ספורטאים, ושכר ותשלומים לגורמים שונים (סעיף 10 לחוק הספורט); והכפפת מינויים שונים בהתאחדות לתנאי כשירות הקבועים בחוק (סעיפים 10א–10ב לחוק הספורט).

סעיף 50(א) לחוק העמותות מקנה לרשם העמותות (או ליועץ המשפטי לממשלה) סמכות להגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לפירוק עמותה בעילות שונות, שאחת מהן היא בשל כך שהעמותה מיתנהלת בנגוד לדין, למטרותיה או לתקנונה (סעיף 49(1) לחוק העמותות).

...

כפי שניתן לראות, לא ניתן להסיק מעמדתו של רו"ח אלקלעי מסקנה ברורה לגבי משמעות הסכום של 4 מיליון ש"ח שנרשם תחת "עודף העברות לקבוצות" בדו"חות ההתאחדות, וממילא אין לקבוע מסמרות בשאלה זו לנוכח העובדה שהבקשה נדחית שלא לגופה.

פסיקת גמול ושכר טרחה לאור דחיית הבקשה העולה מן המקובץ הוא שדינה של הבקשה לאישור תביעה נגזרת להידחות.

נוכח האמור, ומבלי לקבוע בשלב זה מסמרות בעניין זה, אני סבורה כי מן הראוי לאפשר לצדדים לטעון ביחס לכך בנפרד.

מטרותיה, כעולה מתעודת הרישום שהונפקה, הנן: "הקמת וניהול מוסדות תורניים, גני ילדים, ת"ת, ישיבות, כוללים להוראה ובתי מדרש תחת נשיאותו של כ"ק מרן האדמו"ר מנדבורנא הרה"צ רבי ישכר בער (דב) רוזנבוים שליט"א. ארגון והקמת מוסדות גמילות חסד לצרכים שונים." ביום 1.4.2009 הגיש רשם העמותות, בהתאם לסמכותו על פי סעיף 50 לחוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: חוק העמותות), בקשה לבית המשפט המחוזי למתן צו המורה על פירוקה של המערערת וזאת בשל העילות המנויות בסעיפים 49(1) ו- 49(5) לחוק.

על העקרונות הנ"ל נאמר בדברי ההסבר להצעת חוק העמותות, התשל"ט-1979, ה"ח 1392, כדלקמן: "... החוק המוצע בזה בא להבטיח חופש היתאגדות מלא ומתן זכויות משפטיות של תאגיד לכל דבר לעמותה רשומה. עם זאת מציע החוק פקוח המכוון להבטחת ניהול משק כספים תקין ומבוקר, שמירת זכויות חברי העמותה ונושיה ומניעת הונאתם, על-ידי קביעת הוראות בדבר הנהלת חשבונותיה ובקורתם, חקירה בעניניה הכספיים ואופן פירוקה ודרך מקוצרת של מחיקת עמותות בלתי פעילות...". בין היתר קובע החוק כי מיום רישום העמותה היא מהוה תאגיד כשר לכל זכות חובה ופעולה משפטית, בדומה לחברה, לשותפות רשומה ולאגודה שיתופית (ראו: סעיף 8 לחוק העמותות; והשוו: סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), סעיף 66 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], התשל"ה-1975 (להלן: פקודת השותפויות), סעיף 21 לפקודת האגודות השיתופיות).

עילות הפרוק - כל אחת ותכליתה הייחודית - מבטאות איזון בין זכות ההיתאגדות לבין אינטרסים נוגדים המחייבים, במצבים מסויימים, הגבלת זכות ההיתאגדות באמצעות פירוק העמותה.

...

אף אם אניח כי רשם העמותות לא הוכיח ברמת מספקת כי מוסדות העמותה לא נוהלו על פי הוראות תקנונה של המערערת ועל פי הוראות חוק העמותות, סבורני כי עמד הוא בנטל הוכחת הפגמים שנפלו בניהולה התקין של המערערת בהיבט הכספי, לרבות אי רישומן של תרומות שהתקבלו לטענתה וחלוקת כספים ללא רישום חשבונאי מסודר.

אף טענות המערערת הנוגעות לנסיבות שביסוד השימוש שעושה עמותת "מוסדות נדבורנה" במבנה אין בהן כדי להועיל לה. גם אם הייתה זו השקעתה הכספית של עמותה זו שאיפשרה את השלמת המבנה, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה כי מזה זמן המערערת אינה פועלת לקידום מטרותיה.

אשר על כן, סבור אני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי מכלול הנסיבות מלמד כי יש להורות על פירוקה של המערערת, הן על יסוד העילה הקבועה בסעיף 49(1) לחוק העמותות והן על יסוד העילה הקבועה בסעיף 49(5) לחוק העמותות.

מוסיף, הוא כי מצופה מעמותה המקבלת תרומות מהציבור כי תפעל בשקיפות מלאה תוך מילוי חובותיה על פי חוק העמותות, והעמותה לא עשתה כן. דיון רשם העמותות מבקש לפרק את העמותה בשל העילות המעוגנות בסעיפים 49(1) ו – 49(5) לחוק העמותות, לפיהן - בית המשפט המחוזי רשאי לצוות על פירוק של עמותה בכל אחת מאלה: (1) פעולות העמותה מתנהלות בנגוד לחוק, למטרותיה או לתקנונה; (.

בעיניין בן חורין, נידון עניינה של עמותה אשר נטען כי פעלה לקידום סרבנות לשירות בצה"ל; כאשר מדובר בעמותה שהוקמה להבעת עמדה פוליטית, אכן קיים אינטרס ליתן משקל גבוה לחופש הביטוי ולהמנע ככל האפשר מפירוקה של העמותה, ולשם כך נידרש גם רף ראייתי גבוה לפרוקה - אין הדבר דומה למצב בו עמותה הוקמה על מנת לתמוך בחולים ואינה פועלת כראוי להגשמת מטרתה, שאזי דוקא הרצון להגשים את מטרת העמותה - דהיינו, לסייע לחולים - מחייב כי העמותה תפורק וכספי הציבור יופנו לעמותות אשר יגשימו מטרה זו באופן ראוי יותר.

...

"כאשר מדובר בבקשה לפירוק המוגשת על רקע הפרה של תקנון העמותה או על רקע פעילות של העמותה בניגוד למטרותיה, סבורני כי אמת המידה המנחה צריך שתהיה מחמירה פחות מזו הנזכרת לעיל, וזאת בשים לב לאינטרסים הנוגדים הרלבנטיים. כאשר מדובר במצב בו נטען להפרה של התקנון או לפעילות בניגוד למטרות העמותה, אל מול זכות ההתאגדות עומד האינטרס הציבורי - הנובע בין היתר מן ההטבות להן זכאיות עמותות (המהוות מעין מימון עקיף של פעילותן) - כי פעילות העמותה תעשה בהתאם למטרותיה" (עמ' 10 לפסה"ד).

בנסיבות אלא אין מנוס מהצעד הקיצוני של הפירוק.

סוף דבר, מאחר והוכח כי העמותה מטעה באופן עקבי את ציבור התורמים, הרי שמתקיימת בעמותה עילת הפירוק שבסעיף 49(1) ו – (5) לחוק העמותות, ויש להורות על פירוקה.

אני ממנה את הכונ"ר כמפרק זמני של העמותה.

במכתב התשובה של העמותה היא הבהירה כי מטרת הקמתה לקדם את מעמדה של הזכות לחופש המצפון, זאת, "בתקופה קשה לזכות זו, תקופה שבה מאות חיילים וקצינים בסדיר ובמילואים התבקשו להישתתף במשימות בלתי מוסריות בעליל...". לגוף העניין הבהירה העמותה כי היא "פועלת, כפי מטרותיה, להנחלת ערכים דמוקרטיים ולחיזוק מעמדה של הזכות לחופש המצפון, וזאת היא עושה תוך שימוש בזכות היסוד לחופש הביטוי הנתונה לה ולחבריה... עמותת 'רוח המצפון' מעולם לא קראה לסרב לשירות צבאי בחובה או במילואים". לאחר היוועצויות ודיונים בין הגורמים השונים החליטה המשיבה 1 שלא לנקוט בצעדים לפירוק העמותה.

השיקולים ששקלו במקרה זה בעלי הסמכות ליזום הליך של פירוק עמותה – היועץ המשפטי לממשלה ורשם העמותות (בפועל נתקבלה ההחלטה על-ידי המשיבה 1 לאחר הוועצות עם היועץ המשפטי לממשלה) – בבואם להחליט האם לבקש את פירוק העמותה בגין פעילות בלתי-חוקית, דומים במהותם לשיקולים ששוקל ברגיל היועץ המשפטי לממשלה, בעיניין העמדה לדין.

מקובל עלי איפוא יישומה של ההלכה בדבר ריסון התערבותו של בית-משפט זה בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה גם למקרה דנן, אף אם המטריה המשפטית אינה של העמדה לדין אלא של פירוק עמותה; זאת -שעה שעסקינן בבקשת פירוק לפי חוק העמותות, תש"ם-1980, קרי, האם נתקיימה עילה מן העילות שבסעיף 49 לאותו חוק, וספציפית ס"ק (1), "פעולות העמותה מתנהלות בנגוד לחוק, למטרותיה או לתקנונה". עניינים דומים עד מאד נדונו גם בהקשרי העמדה לדין וניתנו בהן החלטות דומות.

...

ציין המשנה לנשיא (כתארו אז) ברק בפרשת שלנגר שהזכיר חברי, בעמ' 44-43: "אכן, המסקנה כי אין 'עניין לציבור' בהעמדה לדין היא לעולם פרי איזון בין שיקולים נוגדים. איזון זה הוא 'סביר', מקום שהיועץ המשפטי לוקח בחשבון את מלוא השיקולים הרלבנטיים ומעניק להם את משקלם הראוי. מטבע הדברים, ועל רקע חוסר הדיוק הטבעי שבמתן 'משקל' לשיקולים השונים, עשויים להתקיים כמה 'איזונים סבירים'. נוצר, אפוא, 'מתחם של סבירות' אשר במסגרתו, החלטות נוגדות עשויות להיות סבירות. אי-חוקיות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה באשר להעדרו של 'עניין לציבור' קיים רק מקום שהחלטת היועץ המשפטי חורגת ממתחם הסבירות. רק במצב זה של אי-חוקיות יתערב בית-משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה". עניין לציבור הוא מושג שאינו תמיד מובן בציבור.

עוד בצעירותי, בשנות ה-70, בתקופות שבהן היו ויכוחים גדולים באשר לעניין הציות, הגעתי לכלל מסקנה שאין לתת ביד כל אדם שהוא אופציה לסרב, כי פירושם של הדברים הוא אנרכיה, 'איש את רעהו חיים בלעו' (משנה אבות, ג' ב').

תיק זה הציב שאלה לא פשוטה, אך בסופו של יום, ולאחר שנאמר מה שנאמר, אין מנוס מאי היעתרות לעתירה.

אשר על כן, אחרי שידענו כי תקנה 25(24א) לא חלה על העותרת, וגם לא תחול עליה אחרי תקונה הקרב-ובא, על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי עלינו לעשות אחד משני אלו: (1) לדחות את העתירה מחוסר עילה; או (2) לידון בעתירה כעתירה ציבורית (ראו: בג"ץ 5480/14 ועד ארגון הסגל האקדמי הבכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים נ' המועצה להשכלה גבוהה, פסקה 64 לפסק דינו של השופט סולברג (10.11.2016)).

בעניינינו-שלנו, הנפגעות הישירות מהאמור בתקנה 25(24א) במתכונתה הנוכחית הן בנות מיעוטים ששרתו בכוחות הבטחון כבנות מיעוטים, ואשר שירותן קוצר או שמלכתחילה נקבע לפרק זמן קצר יותר משנתיים.

האם לפנינו אחד המקרים החריגים-שבחריגים בהם בית משפט זה יידרש לשמוע עתירה ציבורית למרות קיומו של נפגע ישיר ממעשה הרשות, אשר אינו משמיע את קולו? בעיניינם של מקרים אלו נפסק כי – "במקרים נדירים, עשוי בית המשפט להדרש לעתירה ציבורית גם מקום שקיים נפגע ישיר שנושא העתירה נוגע לו אך הוא אינו עותר, וזאת כאשר הסוגיה המועלית בעתירה הנה בעלת חשיבות חוקתית מן המעלה הראשונה, המתפרשת מעבר למחלוקת הפרטנית, וקשורה בגרעינה ליסודותיו של המשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם. כך, למשל, נהג בית משפט זה בעתירה ציבורית בנושא תקינות הליכי בחירות, המצויים בלב המשטר הדמוקרטי וחופש הביטוי הפוליטי [...]. בנסיבות כגון אלה, חשיבות הבקורת השיפוטית שנועדה להגן על ערכי היסוד של שיטת המימשל גוברת אף על הכלל כי אין להענות לעותר צבורי המתערב בריב לא לו" (ראו: בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 (1.4.2007); הציטוטים הפנימיים הוסרו – א.ש.).

בנסיבות כאלה, ובשים לב להתחייבות המשיבים, אין הצדקה לשמוע עתירה ציבורית, קל וחומר, להכריע בה על ידי מתן צו עשה לרשויות (ראו: בג"ץ 9682/10 מילועוף אנטגרציית פטם אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שר החקלאות – משרד החקלאות ופיתוח הכפר, פסקה 6 (24.11.2011); בג"ץ 9028/18 העמותה לקידום מוסר התשלומים נ' שר האוצר, פסקה 6 (30.3.2020)).

...

בהתחשב במאמצים שהושקעו על ידי העותרת במסגרת עתירתה, ובשים לב לכך שהעותרת מזהה את עצמה לא רק כעותרת פרטית, אלא גם כמי שבאה בנעליו של עותר ציבורי, סבורני כי טוב נעשה אם נבחן את העתירה גם במתכונתה זו. עתירה ציבורית דיני בג"ץ מבחינים בין עתירה שבמוקדה עניין ציבורי-כללי, ושאינה נוגעת במישרין לענייניהם האישיים של העותרים (עתירה ציבורית), לבין עתירה אשר נטועה בענייניהם אישיים של העותרים (עתירה אישית) (ראו, בין היתר: בג"ץ 3752/10 רובינשטיין נ' הכנסת, פסקה 7 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (17.9.2014)).

סוף דבר מהטעמים שמניתי לעיל, אציע לחבריי לדחות את העתירה ולבטל את הצו על-תנאי שיצא מלפנינו, ללא צו להוצאות.

אני מסכים כי אין להיעתר לעתירה דנן, מתוך תפיסתה כעתירה ציבורית, וזאת לאור נסיבות העניין דנן.