הוראה מקבילה לגבי פירוק חברות קבועה בתקנה 18(ב) לתקנות הפרוק, שקובעת כי יש לפרסם את מתן צו הפרוק ברשומות ובעיתון (אם כי ניתנת אפשרות לכנ"ר שלא לפרסם כלל הודעה אודות צו הפרוק "אם ימצא זאת לנכון בנסיבות העניין").
עוצמתה של החזקה היא מוגבלת, כיוון שקשה לידרוש מציבור הנושים – אף אם מדובר בנושים מוסדיים כגון בנקים או רשויות ציבוריות –לעקוב באופן שוטף אחרי הפרסומים בעיתונות וברשומות אודות צוי כנוס ופרוק שניתנו.
...
הכונס הרשמי (בתפקידו כנאמן) או הנאמן רשאים להאריך תקופה זו "מטעמים מיוחדים שיירשמו... אם שוכנעו כי הנושה לא יכול היה להגישה [את תביעת החוב – א' ג'] במועד שנקבע". השאלה המתעוררת בבקשת רשות הערעור שלפנינו היא באילו נסיבות על הנאמן (או על המפרק, כאשר עסקינן בפירוק חברה) להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהתאם לסעיף 71(ב) הנ"ל.
רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא
ביום 19.6.2002 ניתן צו לפירוק המשיבה 1 (להלן: החברה).
עם זאת, יש לומר כי, מטבע הדברים, עם חלוף הזמן והתקדמות הליך חדלות הפירעון, הנטל המוטל על הנושה, המבקש הארכת מועד להגשת תביעת חוב וטוען לחוסר ידיעה אודות ההליך, יהיה כבד יותר ויינתן משקל משמעותי יותר לצורך בקידום ההליך ובהגנה על אינטרס ההסתמכות של המעורבים בו.
סיכומו של דבר, כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס – בין משום שנשלחה לו הודעה על ידי החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר – הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.
אדרבא, דומה כי דווקא התנהלות המבקשות שניצלו את כוחן השלטוני והיתנו את מתן האישור לרשם המקרקעין בתשלום חוב היטל ההשבחה של החברה, תוך ניסיון לעקוף את דיני חדלות הפירעון, היא שלוקה בחוסר תום לב.
אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור, שנדונה כערעור, נדחית.
לעומת זאת סבורני כי באשר לנושים, שממילא על פי רוב יוצאים וידיהם על ראשם בשיעור גדול יותר או פחות, יש לנהוג במידה טובה שיש בה גם חמלה, הכל בכפוף לתנאים ולמסגרת שקבע המחוקק, אך בפירוש הגמיש שמציע חברי.
