הלכה למעשה, עניין לנו בשרשור חברות או "אשכול ענבים תאגידי", אשר מרבית חלקיו יכולים אף יכולים להמשיך ולפעול כאתמול שילשום, אף אם תקלע חברת דלק נדל"ן לפירוק ותתאיין משפטית וכלכלית; זאת, כאשר חלק מ"הענבים באשכול" – ודוקא אלו הנראים רחוקים מהישג ידם של הנושים, נראים כבעלי ערב כספי עצום.
מכאן, למעשה, ההערה שהערתי במהלך הדיון – מצבו של מר יצחק תשובה שונה בתכלית מזו של בעל השליטה באפריקה-ישראל, בזמנו; ולא בכדי, בעוד שהאחרון טען לחוסנה ויכולתה של החברה להמשיך ולפעול, הרי שבעל השליטה דכאן ופרקליטיו מכריזים בפה מלא כי החברה חדלת פירעון, ולמעשה כי מר תשובה עצמו לא ינזק אף אם תגיע לפירוק ותוציא את הנושים כשידיהם על ראשם.
כאן, מישתלבות לא רק הטענות שנשמעו מפי המחזיקים הפרטיים, כי השקיעו בחברה משום שידעו כי מר תשובה והתשלובת שלו עומדים מאחוריה, אלא גם האשמות מרחיקות לכת עוד יותר, על ריקון נכסים מן החברה לטובת גופים אחרים בתשלובת.
שנית; הרשות מודה, בהגינותה הרבה, כי עד כה לא היה כלל מנחה, כך שבהסדרי נושים מסוימים נערכה הצבעה פרטנית, ואילו באחרים נאמנים אכן הצביעו הצבעה כללית בשם כל הסדרה, לרבות מצביעים שלא נכחו באסיפות (לעניין זה, ראה סעיף 13 לעמדת הרשות והערת השוליים הנלווית לה).
בעיניין זה, לא מן המותר לצטט כמה מהנימוקים שמעלה הרשות לניירות ערך בדבר מעמד המחזיקים הפרטיים, אשר מדברים בעד עצמם:
"מטרת פרק ה1 לחוק ניירות ערך, העוסק בנאמן לתעודות התחייבות, היתה יצוג משותף של מחזיקי תעודות ההיתחייבות מאותה סדרה, באופן שבו בפני החברה ו/או בפני גורמים אחרים כדוגמת נושים אחרים שלה, יתייצב גוף אחד ולא קבוצה של נושים רבים. מתן כח לנאמן לנצל את כוחה של הסדרה כולה עשוי לשרת את תכלית החוק"
ולעומת זאת:
"קביעה כי כל מחזיק תעודות התחייבות יידרש להצביע באורח עצמאי באסיפת נושים אחת שתכונס על-ידי בית המשפט, עלולה להחליש את כוחה של הסדרה. חברה עשויה לצפות כי בסופו של יום תיתקבל ההכרעה בעיניינה באסיפת נושים אחת, ולפיכך לרכז את מאמציה בניהול משא ומתן מול מחזיקים יחידניים גדולים, ותוך נקיטת טאקטיקה של "הפרד ומשול" והתעלמות מן הנאמן"
(ההדגשות אינן במקור – ו.א)
זאת ואף זאת; הרשות לניירות ערך עומדת, ובצדק, על סכנת ה"פיחות הזוחל" שיכרסם באחוזי הנוכחות וההצבעה של המחזיקים הפרטיים; וכי קיימת חפיפה בין העמדה המאפשרת לנאמן לייצג את הסדרה לבין המצב שיתרחש אם תגיע החברה לפירוק, במסגרתה ממילא יגיש הנאמן תביעת חוב אחת עבור כל הסדרה.
לחץ שכזה, הנובע מאחוז אחזקות מהותי, (ולא מסחטנות של פרט בודד או של בא-כוח אשר הקדים ורכש "שתי אגרות כאן ושלוש מניות שם", כדי לנסות ולתפוס מקום מרכזי בדיון), לא רק שהנו לגיטימי, אלא שהוא חלק בלתי נפרד מדיני ההסדרים, עד כדי כך כי להעדרו עשויות להיות תוצאות הרות אסון, ולא נכונות מבחינת הדרך המשפטית
הזכרתי, לא לשוא, אף בהחלטתי הקודמת בדבר הפיכת מר תשובה לצד, את מושג "מחיר הקפאת ההליכים" או בעניינינו "מחיר ההסדר". אל לנו לשכוח, כי מעבר לכל שקולי הבעד והנגד, קיים בעל שליטה המבקש (אמנם באמצעות חברה בשליטתו) שלא להחזיר את מלוא חובותיו, לא פעם באמצעות שימוש ב"מלכודת האין ברירה"; ובעניינינו, מדובר בבעל שליטה אשר הקבוצה בה הוא מחזיק היא עתירת נכסים, וכלל לא מצויה בסכנת קריסה וחדלות פרעון כללית.
מנגד, אין ספק כי השאלה של תביעה אישית, על הסיכון והסכוי שהיא צופנת, עשויה להיות מנותחת באורח שונה על-ידי מי שמושקע אך בדלק נדל"ן, לבין מי שמושקע גם בחברות אחרות בקבוצה, העשויות להנזק מהדרדרות מצבו של מר תשובה.
...
בנסיבות המקרה, אין עסקינן בתשלובת שעסקיה קרסו ככלל, או מצויים בסכנת קריסה אם תדחה הצעת ההסדר ו"תיפול לבנה מן הקיר" בדמות חברה חשובה בקבוצה שתקלע לפירוק (באורח דומה למשל, לחשש שעלה בפרשת אפריקה-ישראל, בו קריסת החברה עשויה היתה לגרור אחריה את החוליות המשורשרות מעליה, ולהגיע בסופו של דבר לאיום ישיר כנגד בעל השליטה עצמו, כולל בשל ערבויות אישיות שחתם לחלקים אחרים בשרשור החברות); אף אין עסקינן במצב אחר, שגור לא פחות, של בעל שליטה אשר נאבק למניעת הכרזת החברה שלו כחדלת פרעון, ואי לכך מנסה לקדם הסדר בכדי לשכנע את הנושים להניח לה להמשיך ולהתנהל.
המסקנה העולה מן האמור לעיל, אם כך, הרי שבכל הנוגע לעמדת הסדרות הארוכות ומר תשובה, הרי שהרשות לניירות ערך "באה לברך ונמצאה מקללת"; ודומה, כי קריאה מושכלת של עמדתה אך מחזקת את הרושם, כי לכל הפחות, שתי האפשרויות המוצעות יכולות "לחיות בשלום" עם דיני ניירות ערך; וכך היה גם בעבר.
יוצא, כי לשאלה דנן אין תשובה פשוטה אחת, ויש להיזהר מפתרון קל ונוח שבסופו של דבר, נזקו יהיה רב מתועלתו.
אי לכך, אני מחליטה כדלקמן:
ההצבעה על הסדר הנושים עצמו יערך באספת נושים אחת לכל הסדרות; זאת, בהתאם לעמדת רוב הצדדים ובניגוד לעמדת הסדרות הקצרות.
