פירוק חברה בשל הפסקת פעילות

יצוין שבסיכומיו טען מר טיזאבי כי הפעילות הופסקה בשנת 1993 (פיסקה 229) ובכתב תביעתו טען מר טיזאבי כי "משנת 1995 לערך הופסקה פעילותה העסקית של החברה", וגם בתצהירו כתובע מר טיזאבי הוא לא הציג גרסה ברורה באשר למועד שבו החליטו האחים, בנגוד לעמדתו, להפסיק את פעילות אולמות האירועים, שלטענתו הייתה החלטה "הרת גורל". משילוב פסקות 50 ו-57 לתצהירו משתמע כי "בשנת 1994 לערך" הופסקה פעילות האולמות.

מר טיזאבי טען בסיכומיו שהאחים התרשלו בכך שלא פעלו לפירוק החברה, מאחר שהחברה הייתה חדלת פרעון.

...

התוצאה לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: תביעת מר טיזאבי נגד החברה בת"א 47021-12-12 מתקבלת במלואה, דהיינו על החברה לשלם למר טיזאבי סך של 6 מיליון ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ביום 24.12.12, ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת מר טיזאבי נגד האחים בת"א 47021-12-12 – נדחית.

תביעת החברה נגד מר טיזאבי בת"א 21106-04-14 – נדחית.

נטל הוכחת התקיימותם של תנאים אלו מוטל על הרשות המקומית, ועמידתה מקימה חזקה לפיה הנכסים שהיו בידי החברה עקב הפסקת פעילותה, הועברו על-ידה לבעלי השליטה, ללא תמורה.

אין חולק, כי ארבעת התנאים הראשונים המנויים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה מתקיימים בנסיבות התיק דנן: הנכס הנידון אינו משמש למגורים; המחזיקה בנכס היא חברה פרטית שאינה דייר מוגן; החברה, הנתבעת 1 לא שילמה את חוב הארנונה והחוב הנו סופי בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), תשל"ו – 1976; החברה התפרקה או הפסיקה את פעילותה.

...

מכאן, שאף דין טענה זו להידחות.

סיכום אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, דין התביעה להידחות.

התובעת תשלם לנתבעים 4 ו-5 ביחד ולחוד, הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

עילת הפרוק הנטענת היא מטעמי צדק ויושר (ס' 342ו(3) לחוק החברות) וכן מחמת הפסקת פעילות החברה למשך יותר משנה (ס' 342ו(2) לחוק החברות).

...

מכאן מתבקשת המסקנה כי פירוקן של חברות שלא מחמת חדלות פירעון בא תחת הגדרתו של "עניין כלכלי", בין שהיתה זו כוונתו של המחוקק ובין שמדובר בהשמטה מקרית גרידא, שיסודה בטעות.

ברם, הגם שנראה כי מדובר בתקלה חקיקתית, הרי שנוכח לשונם הברורה והמפורשת של ס' 40(5) ו-ס' 42ב(א)(1)(ד) לחוק בתי המשפט - אין מנוס אלא לקבוע כי פירוק חברה שלא מטעמי חדלות פירעון, מצוי כיום בסמכותה הייחודית של המחלקה הכלכלית.

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שאת ההליכים דנן יש להעביר לשמיעה בפני שופט של המחלקה הכלכלית, שלו נתונה הסמכות העניינית לדון בהם.

וזו לשון ההחלטה: "מדובר בחברה שהפסיקה פעילותה עוד בשנת 1999 ואף על פי כן לא ננקטה כל פעולה לפירוק החברה וחיסולה בסמוך לאחר סיום הפעילות. הטעם העומד מאחורי הבקשה הוא חששו של מנהל החברה מעיצומים כספיים שיוטלו כנגדו ואולם בפניי הודה מנהל החברה בהגינותו כי הטעם העומד מאחורי הגשת הבקשה הוא חשש ערטילאי בלבד.

בנסיבות המקרה שבפנינו, אין כל צורך בפרוק החברה לצורך מימוש נכסים לשם תשלום חובות לנושים ו/או מימוש זכויות עובדים.

...

דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את טיעוני המבקשת בבקשתה לעיון חוזר נחה דעתי כי יש להותיר על כנה את החלטתי בה התניתי את מתן צו פתיחת ההליכים בהפקדת סך של 2,500 ש"ח להבטחת שכר הנאמן.

אין לי ספק כי השכר שגבה ב"כ החברה בגין הגשת הבקשה עולה באופן משמעותי על סכום הפקדה זה. לפיכך, הבקשה נדחית.

המזכירות תשגר החלטתי זו לצדדים.

לא ניתן לסיים פסק דין זה מבלי להתייחס לקושי שהועלה על ידי המבקשת, ולפיו אין כיום נושה משרה המוסמך לפעול בשם החברה לצורך פירוקה, לא באמצעות בקשה למתן צו לפתיחת הליכים בשם החברה ולא באמצעות פירוק מול רשם החברות.

ראו והשוו גם: החלטת כב' השופטת פלינר בפר"ק (ת"א) 66745-08-21 ש. בן בשט בע"מ נ' הממונה על חידלות פרעון ושקום כלכלי (2.5.2022) ואת ההפניות שם. עילת פירוק נוספת שעשויה להתאים במקרה שבו לא יעלה בידי המבקשת לאתר את הדירקטורים הנוספים ולהעזר בהם לצורך פירוק החברה, היא פירוק בידי בית המשפט בהתאם לסעיף 342ו(2) לחוק החברות בעילה שלפיה "החברה לא התחילה בעסקיה בתוך שנה לאחר רישומה, או הפסיקה את עסקיה למשך שנה". בהקשר זה נקבע כי הפסקת עסקים משמעה הפסקת פעילות להשגת מטרותיה של החברה, כאשר המבחן להפסקת פעילות הוא מעשי, עובדתי, קונקריטי ולא פורמאלי.

...

לאור זאת, אין מנוס מדחיית הבקשה מהטעם כי המבקשת אינה עומדת בתנאים הנדרשים להגשת בקשה לפתיחת הליכים נגד החברה לפי סעיף 9(א) לחוק חדלות פירעון: היא לא עמדה ברף להוכחת חדלות פירעון של החברה ואף חשוב מכך – היא אינה בפוזיציה משפטית של נושה.

סעיף 342ו(3) לחוק החברות קובע כי ניתן להורות על פירוק חברה אם "בית המשפט מצא כי מן הצדק והיושר לפרק את החברה". בהקשר זה הובהר בפסיקה, כי עילת פירוק זו (שקמה בזמנו מכוח סעיף 257(5) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 אך בוטלה וקיבלה ביטוי מעודכן בשנת 2018 במסגרת תיקון מס' 32 לחוק החברות אמצעות סעיף 342ו לחוק החברות), היא עילת סל שניתן להשתמש בה במצבים שונים, כדוגמת היקלעות החברה למבוי סתום כרוני (רע"א 5596/00‏ סתוי נ' נאחוסי‏, פ"ד נז(1) 149, 155 (2002); רע"א 31/18 הסתדרות פועלי אגודת ישראל בארץ ישראל נ' ברונר, פסקה 32 (5.3.2018)).

סיכום: מן המקובץ לעיל, אני דוחה את בקשת המבקשת למתן צו לפתיחת הליכים כנגד החברה.