פירוט רכיבי היסוד העובדתי בעבירת זיהום מים

  כתב האישום   כתב האישום מייחס לנאשמים ביצוע עבירות של איסור זהום מים - עבירה על סעיפים 20 (ב)א, 20(ב)ב ו-20כא לחוק המים, תשי"ט 1959 (להלן: "חוק המים") ולגבי נאשמים 2 ו-4 גם עבירה על סעיף 20כ"ב לחוק הנ"ל; בנוסף, יוחסה לארבעת הנאשמים עבירה של איסור ליכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת לרשות הרבים - עבירה על סעיפים 2, 13(א)(1) ו-13(ג)(2) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 (להלן:"חוק הניקיון") ולגבי נאשמים 2 ו-4 גם עבירה על סעיף 15 לחוק זה.   בהתאם לעובדות כתב האישום, הנאשמת 1 עוסקת בבצוע קידוחים, שוחות מבחן ובדיקות קרקע במעבדה, ובין היתר ביצעה נאשמת זו עבור מע"צ, באמצעות קבלן משנה, שהיא הנאשמת 3, קדוחי גישוש במסגרת תוכנית להרחבת כביש 75 בסמוך לגשר העמקים, על הגדה הדרום מערבית של נחל קישון.

" (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו"   סעיף 13(ו) לחוק שמירת הניקיון קובע, כי "עבירה לפי סעיף זה היא מסוג העבירות של אחריות קפידה", ומשכך די בהוכחת היסוד העובדתי נשוא כתב האישום, שעניינו השלכת פסולת ולכלוך רשות הרבים, בכדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי הנאשמים, וזאת להבדיל מהאישומים לפי חוק המים, שם נידרש יסוד נפשי בכדי להרשיע בבצוע העבירות, נכון ליום ביצוען.

  יסודותיה העובדתיים של העבירה לפי חוק זה, כמו גם החוק הקודם, היתקיימו: יסוד ה"השלכה" - השלכה כוללת, על פי הגדרתה בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון, גם "שפיכה" וגם גרימת ליכלוך "באופן אחר". מאחר ואין חולק שמי קולחין הוזרמו לנחל הקישון בעקבות הפגיעה בצנור, הרי שהתקיים רכיב ה"שפיכה".

על אף התקיימות כל היסודות העובדתיים, ועל אף שמדובר באחריות קפידה, שוכנעתי שהנאשמים לא פעלו מתוך מחשבה פלילית, לא פעלו מתוך רשלנות, ועשו כל שניתן כדי להמנע מהעבירה, והכל כפי שיפורט להלן.

...

בנוגע לעבירה על חוק שמירת הניקיון, שהיא עבירה מסוג של אחריות קפידה, הרי ששוכנעתי שהנאשמים נהגו ללא מחשבה פלילית, ללא רשלנות ועשו את כל שניתן כדי להימנע מביצוע העבירה, בכך שהנאשמים 1-2 ביצעו את מלוא התיאומים הנדרשים אל מול הרשויות וגורמי התשתית, ונאשמים 3-4 ידעו שבוצעו מלוא התיאומים, והם קדחו במקום שניתן להם ע"י הנאשמים 1-2, לאחר שראו את הסימון באדום שבוצע ע"י נציג מקורות.

שוכנעתי שאיש מהנאשמים לא חשד שנקודת הקידוח שסומנה ע"י איש מקורות ממוקמת מעל לקו קולחין, ואיש מהם לא יכול היה לחשוד בכך, משתואם המקום, כאמור, עם כל הגורמים המוסמכים.

לסיכום, לא עלה בידי המאשימה להוכיח כנדרש שהנאשמים ביצעו עבירה כלשהי מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, על כן הנני מורה על זיכוי כל הנאשמים מכל העבירות המיוחסות להם.

ב"כ המאשימה ביקשה להבהיר כי היסוד העובדתי של שימוש חורג במקרקעין שונה מרכיביו העובדתיים של ניהול עסק ללא רישיון, השלכת פסולת וזיהום מים.

כעולה מהבקשה, כתבי האישום הקודמים עסקו בעבירות שונות על חוקי הסביבה כגון השלכת פסולת, זהום מים, עבירה על החוק למניעת מפגעים ועבירה של ניהול עסק ללא רישיון.

בית המשפט העליון, מפי השופט לוין, הכיר בסמכותו הטבועה של בית המשפט לעכב או לבטל הליך פלילי אם "אין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן" או "משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצד וההגינות". השופט לוין אימץ את מבחן ה"היתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", כמבחן הקובע, והוסיף כי הטענה תיתקבל רק במקרים נדירים ביותר: "קבלתה של תורת ההשתק אל תוך המשפט הפלילי, באמצעות העקרון הידוע של "הגנה מן הצדק" (אשר פורט בהרחבה), נשענת על סמכותו הטבועה של בית-המשפט לבטל אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית.

...

אין מקובלת עלי אף טענת הנאשמים כי הימנעות המדינה מנקיטת ההליכים קודם לכן, מצדיקה את ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, משום שבמהלך התקופה השקיעו הנאשמים בהליכי רישוי ובתיקון כשלים סביבתיים.

לו נקבל טענה שובת לב זו, נוביל את הציבור אל המסקנה כי ניתן לקבל היתרים הלכה למעשה במסלול "עוקף מוסדות תכנון", ובעיקר הדברים נכונים, כאשר אין אופק תכנוני אמיתי בטווח נראה לעין.

לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי דין הבקשה להידחות וכך אני מורה.

לצורך הבנת עמדות הצדדים והמחלוקות העובדתיות, הנוגעות בשאלות מכאניות מקצועיות, להלן פירוט קצר, מעין מילון, של מונחים רלבאנטיים: "מי שיפוליים"- "נוזל המצטבר בתחתית המחסנים...או בכל מקום אחר בכלי שיט לרבות דלקים, שמנים... " (ראו תקנות המים (מניעת זהומי מים)(סילוק שפכים מכלי שיט) תשנ"ט-1998).

סעיף 22 לחוק העונשין, שכותרתו "אחריות קפידה והיקפה", מתייחס גם לכך שפטור מאחריות פלילית בעבירה מסוג "אחריות קפידה" יינתן לנאשם רק בהתקיים התנאים המפורטים בהוראת סעיף 22(ב) לחוק העונשין, הקובעת:  "(ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה.." מהאמור לעיל עולה כי אדם לא יישא באחריות לעבירה מסוג אחריות קפידה אם נתמלאו שני תנאים: האחד, שעשה את המעשה מבלי להיות מודע, בפועל או בכוח, לפחות לאחד מרכיביו של היסוד העובדתי.

...

ביחס לעבירה זו, העלה ב"כ נאשם 8 טענה לפיה המדובר בהוראת אישום כפולה בגין אותו אירוע וכן הפנה לכך שהנאשמים כלל לא נחקרו על עבירה זו. בשים לב למסקנה העובדתית אליה הגעתי כמפורט לעיל לפיה לא הוכח, במידה הנדרשת בפלילים, היסוד העובדתי הנטען קרי שהנוזל שנשפך לרציף וזלג לים מקורו מן המשאית, הרי שיש לזכות את הנאשמים 1, 5-8 אף מהעבירה של לכלוך רשות הרבים.

מסקנה זו ייתרה למעשה את הצורך בדיון בשאלה האם הנאשמים עצמם פעלו ללא רשלנות ביחס לכל תרחיש עובדתי אחר מזה הנטען בכתב האישום לרבות כזה שאירע לאחר קרות הנזילה, ודאי לא באופן מפורט או מפורש כנדרש.

סוף דבר לאור כל האמור, הנני מורה על זיכוי הנאשמים מחמת הספק מן העבירות שיוחסו להם.

חוק שמירת הניקיון סע' 2 לחוק שמירת הניקיון זו לשונו: "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטאות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים". בהכרעת הדין נקבע שאין מחלוקת כי הדס"ל פרץ מהצנור וזרם בשמורת הטבע, שלציבור קיימת גישה אליה לכיוון נחל צין וסביבותיו, ובכך מיתקיים היסוד העובדתי של העבירה, כאשר המיוחס למערערים היה אחריות כנושאי משרה.

העירעור על גזר הדין גזר הדין מושא הערעורים המערערים הורשעו בשתי עבירות של זהום מים בנסיבות מחמירות מכוח אחריות נושא משרה לפי סע' 20ב + 20כא(א) + 20 כא(ג) + 20 כב לחוק המים, (עבירה אחת בשל כל ארוע).

כפי שפורט בחלק פסק הדין הנוגע לערעורים על הכרעת הדין, הערעורים התקבלו בחלקם, במובן זה שלצד ההותרה בעינה של ההרשעה בעבירות כפי שנקבע בהכרעת הדין קמא, נקבע כי יש לזכותם ממישור ההתייחסות לגרימת הפריצות לקו לצד הותרת ההרשעה בעבירות כפי שנקבע אולם זאת בדומה וכפי שנקבע לגבי המנכ"ל, לגבי המחדלים הנוגעים לטפול בפריצות לקו, כלומר וההדגשה הנה שאינם אחראים לקרות הפריצות לקו מושא התיק.

טוענת המשיבה כי לא ניתן להשוות את הקנס שהוטל על המערערים למול מעורבים אחרים שכן לגבי האחרים, נגזרו גם רכיבי ענישה מחמירים נוספים בהם שעות שירות לטובת הציבור.

...

כפי שפורט בחלק פסק הדין הנוגע לערעורים על הכרעת הדין, הערעורים התקבלו בחלקם, במובן זה שלצד ההותרה בעינה של ההרשעה בעבירות כפי שנקבע בהכרעת הדין קמא, נקבע כי יש לזכותם ממישור ההתייחסות לגרימת הפריצות לקו לצד הותרת ההרשעה בעבירות כפי שנקבע אולם זאת בדומה וכפי שנקבע לגבי המנכ"ל, לגבי המחדלים הנוגעים לטיפול בפריצות לקו, כלומר וההדגשה הינה שאינם אחראים לקרות הפריצות לקו מושא התיק.

סיכום לפיכך, ובסיכומם של דברים, במכלול הנסיבות, מתקבלים ערעורי המערערים באופן חלקי על גזר הדין באופן שיפורט להלן: הנני מורה כי חלף העונש שהוטל על המערער שלמה לוי, (המערער בע"פ 22457-06-22), בבית משפט קמא, יושת עליו קנס של 70,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תחתיו.

הנני מורה כי חלף העונש שהוטל על המערער ניר סביון, (המערער בע"פ 3243-06-22), בבית משפט קמא, יושת עליו קנס בסך 50,000 ₪ או 4 חודשי מאסר תחתיו.

המערערים פעלו באופן זה בפרק זמן מיצטבר של חמש שנים ושבעה חודשים ובמשך תקופה של 730 יום לפחות לאחר שקבלו התראה לחדול מפעילות זו. בהמשך כתב האישום נאמר כי ביום 26.5.05, נערך סיור במפעל על-ידי נציגי המשרד לאיכות הסביבה, שבעקבותיו נשלח למערערים ביום 7.6.05 מכתב ובו פירוט הליקויים שנמצאו, תוך ציון העובדה שהדבר מהוה עבירה על חוק רשוי עסקים, חוק המים והתקנות למניעת מפגעים (שמן משומש), התשנ"ג-1993.

למעלה מן הנידרש נוסיף כי אין בטענת המערערים כי מרכיבי בטון בתשטיפים אינם יכולים לעשות את כל הדרך מהמפעל עד לואדי, כדי לסייע בידם.

סעיף 20ב (ב) לחוק המים, קובע בזו הלשון:   "לא ישליך אדם ולא יזרים לתוך מקור מים או בקירבתו חמרים נוזלים, מוצקים או גזיים, ולא יניח אותם בו או בקירבתו." מכאן שדי בכך שתוכח היתנהגות אשר יש בה כדי לגרום לזיהום מים, בהתאם לדרישות סעיף 20ב (ב) לחוק המים על מנת למלא אחר היסוד העובדתי של הסעיף.

...

בפתח הדברים נציין כי לאחר שבחנו את טענות הצדדים ראינו לזכות את המערער מס ' 2 מן העבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים - לפי סעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, ולדחות את יתר טענות המערערים, הן ביחס להכרעת הדין והן בנוגע לגזר הדין.

הכרעתו של בית משפט קמא לעניין זה, מנומקת ומפורטת ולא מצאנו כל מקום להתערב בה. אף הטענה לפיה שגה בית המשפט קמא משהרשיע את המערער בגין המעשה של נהג משאבת הבטון על יסוד החזקה הקבועה בסעיף 4 לחוק שמירת הניקיון, דינה להדחות.

על אף זיכויו של המערער מעבירת הפרת אחריות נושא משרה למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים, לא מצאנו מקום להתערב בגזר הדין.

סיכומו של דבר, אנו מקבלים את הערעור בנוגע להרשעתו של המערער בעבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד למניעת עבירות על החוק למניעת מפגעים, ומזכים אותו מעבירה זו. במקביל דוחים אנו את יתר הטענות שהעלו המערערים בערעורם הן ביחס להכרעת הדין והן בהתייחס לגזר הדין.