עמד על כך השופט (בדימוס) לויט בפש"ר (מחוזי ת"א) 40/97 שביט נ' רביב עמק חפר (31.12.97):
"מובן מאליו, שכל עוד המנהל המיוחד פעל או חדל בענין מסוים, לפי הוראות מפורשות של בימ"ש, הוא נהנה מחסינות מלאה. כשהתנהגותו נסמכת על הוראות מפורשות של בימ"ש, אין הוא פועל לפי שיקול דעתו אלא הוא מבצע את הוראות ביהמ"ש והחסינות המלאה של ביהמ"ש חלה עליו אם הוא ביצע את הוראות ביהמ"ש ברשלנות או סטה או חרג מהן, יש לבחון את אחריותו בחינה נוספת".
עוד קבע שם:
"אם העוולה בנזיקין נטענת נגד המנהל המיוחד היא בקשר לחוזה או להתחייבות של החברה (ע"י המנהל המיוחד) כלפי צד שלישי... אזי בד"כ לא יהיה מקום להטיל אחריות אישית על המנהל המיוחד" (פסקה 10(2)).
יפים לעניין זה גם דברי השופטת (בדימוס) אלשיך בפש"ר 1987/00 פרידמן נ' גולדנברג (24.12.01):
"במקרה דנן, עסקינן במפרק חברה, אשר האנטרס הכללי המנחה את בית המשפט היא לעודד אותו לפעול ביעילות, ובלא מורא ומשוא פנים הן למיקסום קופת הפרוק והן לבירור הנסיבות אשר הביאו לקריסת החברה. לכן, על בית המשפט להיזהר מאד בטרם יקבע כי פעולה פלונית (קל וחומר פעולה אשר נעשתה לאחר קבלת אישור עיקרוני מבית המשפט של פירוק) מהוה רשלנות או חוסר תום-לב, גם אם נפלה טעות מסויימת בהתנהלות המפרק, או שהוכח לאחר מעשה כי יכול היה לפעול טוב יותר. מן הדין להקנות למפרק שיקול דעת רחב בבצוע תפקידו, זאת גם לאור העובדה כי דיני הפרוק כופפים אותו, מניה וביה, לפיקוח רחב-הקף של בית המשפט של פירוק" (ההדגשה איננה במקור).
...
ייתכן כי הגרעון היה גדול יותר מהמוצג, בשל ההפסד מהשקעה בסך כ – 90,000 ₪ כאמור בסעיף 14 לעיל, אך בנסיבות העניין ונוכח כל האמור, אין בכך כדי לשנות ממסקנותיי.
לא שוכנעתי כי זהו המקרה החריג המצדיק זאת.
לפיכך היא זכאית לסכומים כאמור בה.
נוכח האמור, בקשת עו"ד שרף נדחית.