פיקוח והשגחה של מורים על תלמידים בהפסקה

אין ספק, כי מחובתה של מורה להשגיח ולפקח על התלמידים במהלך ההפסקה, כך אף העידו המורות ומנהלת בית הספר, אשר נותנת הנחיות למורות בהתאם לחוזר מנכ"ל בנושא.

...

טענות הנתבעת 1 התובע לא הוכיח כי האירוע אירע בנסיבות הנטענות בכתב התביעה ולפיכך יש לדחות את התביעה.

לפיכך מקובלת עליי גרסת המורות שנכחו במקום ועמדת הנתבעות כי בית הספר פעל כנדרש בעניין ההשגחה כאמור.

לפיכך הנני קובע כי בנסיבות אשר הוכחו בפני לא ניתן היה לצפות כי המורות המשגיחות יוכלו למנוע את אירוע תאונה נשוא התובענה.

"ישנם סיכונים נחזים שאינם גוררים בעקביהם חובה, והוא במקום שהאינטרס לקיומה של אותה פעילות גוררת סיכון משרת מטרה חברתית שערכה בענינו רב על אותו סיכון" (ראו: ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו) יפים לענייננו דבריו של השופט עציוני באשר לאיזון בין החובה להשגיח על התלמידים ובין חופש הפעולה שראוי לאפשר להם: "באופן תיאורטי ניתן אמנם לתאר גם שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון, ולו הופעלה השגחה כזו אי אפשר היה לשחק במשחקים מסוכנים, אך גם משחקים רגילים היו למעשה בלתי אפשריים ובלתי מהנים. כבר נאמר שאין זה הפתרון וכי מידת ההשגחה הראויה היא ענין של פשרה בין אינטרסים מנוגדים" (עא 635/70 יעקב מנדלסון, קטין ואח' נ' יעקב קפלן פ"ד כה(2) 113, 119) סוף דבר לאור האמור, התוצאה היא כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות או מי מטעמן התרשלו כלפיו ולפיכך, דין התביעה כנגד הנתבעות להידחות.

יש לזכור עם זאת, כי חובת הפיקוח וההשגחה של המורה על תלמידיו איננה חובה מוחלטת והיא תלויה בנסיבות השונות של המקרה, ובודאי שהיא תלוית גיל התלמידים, מקום הימצאם, סוג הפעילות בה הם עוסקים וחשיבותה, טיב וגודל הסיכון הכרוך באותה פעילות, וכיו"ב (ר' ע"א 715/79 ****י נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764 (1981)].

גם לעניין טענת התובע כאילו בבית הספר הכניסה והיציאה בהפסקות היו חופשיות, איני מוצא מקום לקבל את הטענה, שכן עדות התובע ועדיו ניצבה בעיניין זה מול עדות המורים צרפתי וכהן, ונוכח האמינות הנמוכה שמצאתי לייחס לעדויות התובע ועידן, לא מצאתי מקום להעדיף את גירסתם בעיניין אחרון זה על פני גרסת המורים (לפיה נידרש אישור להכנס ולצאת מבית הספר, היה שומר קבוע, וכי בית הספר ביקש לתקן את הפירצות בגדרות, וכשהיו מתקנים אותן, היו נפרצות מחדש).

...

הפרת חובה חקוקה אציין כי התובע טען בכתב התביעה להפרת חובות חקוקות על ידי הנתבעות, אך למרות שנקב בשמות חוקים ותקנות, לא נקב במספרי הסעיפים שהחובות שבהם הופרו, ובסיכומיו לא חזר על טענה זו. משני טעמים אלה אין מקום וצורך להתייחס לטענה זו. סיכום אשר על כן, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ לנתבעת 1, ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ לנתבעות 2-3.

נוכח דחיית התביעה, נדחית גם הודעת צד ג' ללא צו להוצאות.

גם כאשר דובר באחריות בית ספר לשלום תלמידיו, או תנועות נוער לשלום חניכיה, אשר לגביהם אין ספק באשר לחובת הזהירות המושגית, חובת הזהירות הקונקרטית למניעת מעשי אלימות הוטלה במשורה: "אינטרס חשוב נוסף, שיש להביאו בחשבון בקביעת מידת הפיקוח, כרוך בשאיפה לאפשר לתלמידים, בשעת ההפסקה וכן בשעות של פעילות חופשית אחרת, להנות ממידה סבירה של עצמאות וחופש... משמעות הדבר היא, כי מקום שסוג הפעילות וגיל הילדים מאפשרים להניח כי התלמידים יכולים, גם ללא פקוח, לעשות בביטחה את המוטל עליהם, אין זה רצוי, מן הבחינה החינוכית, להציב עליהם פקוח צמוד. במקרים כאלה ניתן, וכך אף ראוי, להסתפק בהשגחה פחות הדוקה. זאת ועוד: חינוך התלמידים לעצמאות מחייב איפוק מצד המורה המשגיח בכל הנוגע להתערבות במה שמתרחש בין הילדים. מטרת ההשגחה היא לשמור על שלום הילדים. המורה בודאי יתערב לנוכח תקרית המעוררת חשש לסכנה. אך בכל המקרים האחרים, מורה סביר - כמוהו כהורה סביר - ייטה להניח לילדים להיתמודד זה עם זה בכוחות עצמם" (דנ"א 2571/94 עיזבון המנוח אייל ארגמן נ' חפצדי (12.6.1996)) וכן ראה "זאת ועוד, בקביעת חובת הזהירות המוטלת על תנועת הצופים, כמסגרת של תנועת נוער להבדיל מבית ספר, יש להביא בחשבון את ההבדלים המובנים בין המסגרות. הפעילות בתנועת נוער היא וולונטרית ומתאפיינת מעצם טבעה בחופש, עצמאות ומרחב פעולה גדול יותר מאשר במסגרת בית ספרית. תנועות הנוער ככלל מקדמות ערכים חברתיים של אהבת וידיעת הארץ, פיתוח עצמאות ומנהיגות בקרב בני נוער. מדובר במסגרת חינוכית לא פורמאלית, המנוהלת בעיקרה על ידי מדריכים צעירים - תלמידי תיכון - המבוגרים בשנים בודדות מהחניכים, בפקוח והדרכה של מדריכים בוגרים והורים מתנדבים. הפעילות מתאפיינת מעצם טבעה במידה רבה יותר של חופש ועצמאות ולא ניתן להשוותה למסגרת חינוכית המופעלת על ידי אנשי חינוך מקצועיים דוגמאת מורים בבית ספר. הטלת סטאנדרט זהירות זהה של פקוח והשגחה על מורים בבית הספר ועל מדריכים בתנועת נוער, כאשר המדריכים בתנועת הנוער הנם בני נוער בעצמם, חסרי השכלה והכשרה פורמאלית בתחום החינוך (להבדיל מהכשרה בקורס הדרכה במסגרת תנועת הנוער), תיגרום להרתעת יתר ולפגיעה בפעילותן של תנועות הנוער.

"אפילו היתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית".

...

לסיכום נקודה זו, נוכח התחייבותה של הנתבעת לספק נציג שילווה את התובע בבילוייו בערבי החופשה, יש לה ולנציגה בקפריסין חובת זהירות מושגית כלפי התובע.

הנזק נוכח כל האמור לעיל, אינני סבורה שהנתבעת אחראית לנזקי התובע, ודין התביעה להידחות.

גם כאשר מתקבלת גרסתו העובדתית של התובע באשר לסוג חבילת הנופש שקנה, להיקף התחייבויותיה של הנתבעת כלפיו, ולנסיבות האירוע בהן נפצע, אין מקום להטיל על הנתבעת אחריות משפטית לפיצוי התובע, לפיכך התביעה נדחית.

התובע תיאר בעדותו את סיבת הכעס הרב שחש בעת שנידרש על ידי המפקח לטפל בילד הבוכה: קיימת תורנות בין המורים להשגחה על התלמידים במהלך ההפסקות.

לאחר שהחל בהפסקה שלו, ניכנס לחדר המורים המפקח של בית הספר, שהתובע כפוף לו, והביא עמו ילד שבכה ודרש מהתובע לטפל בו. התובע, שחש כאב ראש חד (ובמילותיו: "היתפוצץ לי הראש"), היתרגז בצורה חריגה על כך שלאחר שביצע תורנות של השגחה בהפסקה בין השיעורים, נידרש על ידי המפקח לטפל בילד הבוכה במקום שהמפקח יפנה למורים שהיו אז בתורנות (כל המתואר עד כה יכונה: "הארוע החריג").

...

אכן, מדובר בעובדה רלוונטית, אך אין בה כדי למנוע הצגת עניינו של התובע למומחה, אלא הדרך הנכונה היא להציג למומחה, כחלק מן התשתית העובדתית, עובדה זו. עוד נציין שמקובלת עלינו עמדת התובע שלאור מהות הבעיה הרפואית ממנה סבל, אין בהיעדר תיאור מפיו או מפיהם של מלוויו של האירוע החריג בגליון הפינוי של האמבולנס או בגליון הקבלה למיון – כדי להוות ראיה לחובת גרסת התובע.

השאלות שיוצגו למומחה הן: מהי הפגימה הרפואית שאובחנה אצל התובע בעקבות פינויו לבית החולים ביום 13.5.13? האם קיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לפגימה הרפואית שאובחנה אצל התובע? יש להשיב בחיוב לשאלה זו אם לפי דעתך מסתבר יותר שלאירוע החריג הייתה השפעה כלשהי על הופעת הפגימה הרפואית מאשר המסקנה שלא הייתה לאירוע החריג כל השפעה על התפתחותה.