פיצוים ליורשי אישה בשל מוות מתאונת דרכים

בעניינינו תביעת פיצויים בגין נזק גוף המוגשת מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1976 (להלן: "חוק הפיצויים"), שהוגשה בשם עזבונה של אישה שקיפדה את חייה בתאונת דרכים בגיל 62 וחצי שנים (להלן: "המנוחה").

עוד מפנות הנתבעות לפסק דינה של כב' השופטת מוריה צ'רקה בענין ת"א (שלום י-ם) 55746-02-14 נ. א. ע. (המנוחה) נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 18.11.2018) כאסמתא ליישום הילכת פינץ במקרה של אישה שנפטרה בתאונה בגיל 67 כשהיא אימם של היורשים (שאחד מהם אף טען לתלות – ונדחה), שהיא 'נטולת תלויים' ומצטטים בעצם סיכום של דעתה של כב' שופטת צ'רקה, אך מעיון בפסק הדין עולה כי הדברים הם בבחינת אוביטר, כי עובדתית נקבע כי [סעיף 89 לפסה"ד]: "בחייה, הוצאותיה של המנוחה עבור מחיה היו גבוהות מהכנסותיה שהסתכמו בקיצבת שאירים מאת המוסד לביטוח לאומי, ועזרת בניה הבגירים. בנסיבות אלה, לא מצאתי לנכון לפסוק פיצוי לעזבון בגין הפסד השנים האבודות. בנה של המנוחה, שהיה כבן 35 במותה, לא היה תלוי בה למחייתו". כך גם הדיון בזכות לקיצבת הזיקנה או להפסד הכנסות הפנסיה – אין בו משום בסיס להכרעה באותו ענין.

אעיר, כי אני מודע לכך שייתכנו מקרים אחרים (מה שלא נטען בעניינינו), בהם קרן הפנסיה (או כל קופה שהיא מכשיר הפינאנסי שבו נצברים הכספים לטובת העובד) לא ניתנת לפדיון מוקדם, שאז ההפסד של היורשים בתקופת הפנסיה הוא גדול יותר מאשר מה שמיוחס לשנים שבהן נגרעות מהמנוח ההפרשות לטובת הפנסיה בגין המוות בתאונה (בייחוד בקופות והקרנות הישנות יותר), אך אלו הולכים ונעלמים מנוף העסקת העובדים בישראל.

...

לסיכום, בגין התביעה הנדונה הנדונה זכאי העיזבון לפיצויים בסך 600,942 ₪ [529,765 + 51,177 + 20,000].

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעות תשלמנה לכל אחת משתי התובעות, סך של 300,471 ₪.

עוד תשלמנה הנתבעות לתובעות, ביחד, החזר שכר טירחת עו"ד בסך 91,403 ₪, וגם הוצאות משפט בסך 500 ₪ נכון להיום, וכן – החזר האגרה ששילמו התובעות בנדון בסך 715 ₪ (ביום 2.12.2020), בצירוף ריבית והצמדה כדין ממועד תשלומה.

כאב וסבל על פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, יורשי המנוח זכאים לפצוי בגין הנזק הלא ממוני עקב פטירת המנוח בתאונת הדרכים בשיעור 25% מכלל "הסכום המאקסימאלי" כמשמעותו בסעיף 4 (ב) לחוק בצרוף הצמדה וריבית מיום התאונה ועד היום, ובסך הכל - 48,762 ₪.

לטענת האלמנה, המנוח כאיש מסור ונאמן, דאג לה וסיפק לה כל צרכיה מבחינת אחזקת הבית, קניות, נסיעות ולווי לאירועים וכל צורך אחר שהיא נזקקה לו לרבות יחסי אישות ככל בעל ואשה.

...

לסיכום תביעת התלויים מסתכמת ב- 1,552,352 ₪ (אובדן תמיכה +אובדן שירותי בעל) סכום זה ישולם במלואו לאלמנה.

לפיכך, הנתבעת תשלם לתובעת 2 (האלמנה) סך של 1,691,658 ₪ (תביעת התלויים ומחצית תביעת העיזבון) ולכל אחד מהתובעים 3 ו-4 (ההורים)- סך של 69,653 ₪.

כמו כן, תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 13% בצירוף מע"מ, החזר האגרה ששולמה עם הגשת התביעה ושכרם של כל המומחים מטעמם.

וזו ההנמקה שמספקת ערכאת העירעור העליונה בענין הווארין - לתפיסתה המרחיבה של הדין הפלסטינאי בסוגיה של פיצוי היורשים במקרה של מוות קטין בתאונת דרכים: "ואשר לסיבה השלישית, אשר ---- על החלטת בית המשפט המשמשת נושא לערעור בטענה שאינה נכונה מאחר וההחלטה לטובת התובעים בתשלום אובדן שכר והפסדים.

לפי הבהרה שהוספה לחוות הדעת של המומחה מטעם התובעים, "בכל הקשור לזכאותם בנזיקין של יורשים ותלויים לפיצויים בעקבות מותו של אדם, כללי הדין הפלסטיני זהים לכללים הנוהגים בישראל והקבועים בסעיפים 19, ו-78-81 לפקודת הנזיקין (נ"ח). עיקרון זה חל גם בכל הקשור והנוגע לנפגעי תאונות דרכים". בהתאם, אני מוצא כי ההנמקות שבפסיקה הישראלית בעיניין אטינגר ו-אורלי רז, מתאימות גם לבסס את מה שנפסק בענין הווארין.

וכך, בענין ב-ת"א (המחוזי ב-ת"א) 30640-01-15 פלונית (קטינה) נ' דב כץ (פורסם; 17.05.2020), בו, כאמור, ככל הנראה נדונה פגיעה בקטינה נוספת באותה תאונה שנדונה בעניינינו נפסק על ידי בית משפט המחוזי: "לא הובאה ראיה כי בתי המשפט הפוסקים פיצויים לפי הדין הפלסטינאי עורכים הבחנה מגדרית בעת קביעת הפיצויים. בנסיבות אלו אפעל לפי העקרון הנוהג בישראל, עיקרון אוניברסאלי של שויון בין גברים ונשים". כידוע בהילכת ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ פ"ד סא(1) 325 (פורסם; 11.4.06), נקבע בהקשר לפצוי בגין "השנים האבודות" במקרה של מוות של רווק בתאונה, כי: "הבחירה לנכות הוצאות מוגברות מניחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא למחייתו-שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים; זאת ועוד, כאשר יש לו לאדם מישפחה, הוצאות-מחייה שונות משרתות את בני הבית כולם. השאלה שנותרה היא לפיכך מהו שיעור הנכוי. בתי משפט שונים, בישראל ובמדינות אחרות, בחרו לא אחת באומדן גלובלי (על התוצאות אליהן הגיעו בתי המשפט בשיטות משפט שונות ראו עניין אטינגר הנ"ל, החל מעמ' 536, והאסמכתאות שם). בישראל מסתמנת מגמה בערכאות המבררות להעמיד את הפצוי על שעור של 30% מבסיס השכר, שהוא בדרך-כלל השכר הממוצע במשק (ראו למשל עניין חטאב הנ"ל). לאומדן דומה ניתן להגיע גם על-פי שיטת הידות וזאת בנתון להנחתנו כי אין להקים לניזוק מישפחה רעיונית. חישוב הפסדיו של ניזוק בנתונים אלה מבוסס על חלוקת הכנסתו לשלוש ידות – ידת קיום, ידת חיסכון וידת משק הבית. זו האחרונה מצטרפת בהיעדר תלויים לידת הקיום ואלה השתיים נגרעות מן הפצוי, כך שנותרת הידה האחת ששליש שיעורה. הערכאות המבררות בחרו כאמור בדרך האומדן והגיעו לנתון שאמנם אינו זהה אך דומה מאד (30%), ובפרקטיקה זו המשקפת ניסיון שפוטי רחב אין להתערב" (ההדגשות בקוו – הוספו).

...

לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת 2 תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סך של 245,500 ₪.

עוד תשלם הנתבעת 2 לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט והחזר שכר טרחת עורך דין בסך 48,000 ₪; וכן - החזר האגרה ששילמו התובעים בנדון, והחזר הוצאות ששולמו על ידם למומחה (בכפוף - להצגת חשבוניות), כשהחזר אגרה והוצאות המומחה ישולמו בלוויית הצמדה וריבית כדין ממועד הוצאתם על ידי התובעים.

בהיעדר פרטים מזהים – אני מורה כי ניתן לפרסם פסק דין זה. ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ב, 29 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.

ההליך לפני תביעת עיזבונו באמצעות יורשיו (תובעים 5-1), וכן תביעת הטוענים להיותם תלוייו (תובעים 2,4) של המנוח ג' (להלן - "המנוח"), שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975.

המנוח נהרג עקב תאונת דרכים מיום 27.10.17, בהיותו רוכב אופניים שניפגע ע"י רכב שהיה נהוג ע"י הנתבע 1 (להלן – "התאונה").

בשים לב לשעור קיצור תוחלת החיים של כ-15% שקבע המומחה, בהתאמה לגילה היום של האלמנה (להבדיל מהחישוב לגבי המנוח שנעשה על פי גילו במועד הפטירה), בדקתי את נתוני הלמ"ס על פי הלוחות 2015-2019: תוחלת חייה של אשה יהודיה בת 62, היא 24.6 שנים.

לא זו בלבד שעיקר טענותיו רלבאנטיות לתביעתו של "נפגע" על פי חוק הפלת"ד; על פני הדברים, התובע 3 אינו כזה, ואף התביעה שלפני אינה תביעתו העצמאית.

...

שוכנעתי בנכונות עמדת אקטואר הנתבעים בעניין זה, המתיישבת עם הוראות הדין ותע"צ המל"ל נ/20.

הדרישה לניכוי כספי פיצויים שקיבלה האלמנה בהתאם ל-נ/21 נדחית; על פניו מדובר בתשלום מכוח חוזה ביטוח שאינו בר ניכוי, והנתבעים לא הוכיחו אחרת.

סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת 1 לפצות את התובעים בגין התאונה דנן, בסכומים כדלקמן: הפיצוי לתלויים – תובעים 4,2 : סך של 539,894 ₪; הפיצוי ליורשי העזבון – תובעים 2,3,4 – בהתאם לחלקם על פי צו הירושה: סך של 139,819 ₪.

הדירה נרכשה על ידי המנוח מכספי חיסכונות שלו ושל ר. ז"ל ומכספי פיצויים שהתקבלו עקב מותה של ר. בתאונת דרכים.

שוכנעתי מהראיות שלפני ומעדויות הצדדים, לרבות מלשון הסכם הממון והדיון בו אושר, כי אומד דעת המנוח והנתבעת בהסכם הממון כי הדירה ברח' ש. שייכת לנתבעת והיא אף נרשמה תחת פרוט "רכוש האשה" בסעיף 3ב בהסכם הממון, והדירה בא.ש. שייכת למנוח חרף רישום הערת אזהרה על שם שניהם.

אני מוצאת כי מלשון הצוואה על חמשת עמודיה, משתמע בבירור אומד דעתו ורצונו של המנוח, לפיו: ארבעת ילדיו מר. ירשו את כל רכושו לאחר מותו, מכל סוג (עמוד 1 בצוואה); ;( ככל שר. תיוותר בחיים אחריו – כל רכושו יועבר לרחל (עמוד ככל שיוותר בחיים לאחר ר. וינשא בשנית - הרכוש שנצבר על ידו עם ר. יוותר לילדיו (עמוד 4 בצוואה); זאת מבלי לגרוע מהקבוע בעמוד 1 בצוואה (עמוד 2 בצוואה); ותוך מתן זכות להמשך מגורי הנתבעת בדירתו בב. ככל שתגור בדירה במועד פטירתו ותבחר .

...

משכך לא ראה צורך להוסיף או לשנות מצוואתו משנת סוף דבר התנגדות הנתבעת לקיום צוואת המנוח מיום 18.11.87 – נדחית.

בקשת הנתבעת למתן צו ירושה על פי דין אחר המנוח – נדחית.

; הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪.