המבקש, סגל, פנה אל בית המשפט, כך:
"אני רוצה להגיד כמה דברים. היה לי משרד לפני 20 ומשהו שנה בתל אביב, היה לי 40 עובדים. והשתנתה מדיניות וכתוצאה מכך הסתבכתי כלכלית, הסיבוך הזה זה בגלל בעיה כלכלית ולא היה לי עו"ד. אני חי היום עברתי שני אירועים מוחיים, 3 התקפי לב, 6 צנתורים ו 7 ניתוחים בידיים. וכולי כאב, לא רק בגלל פיזית גם בגלל שאני חי בשכירות ואישתי פוטרה מעבודה בגלל הקורונה. אני חי מקיצבת נכות שזה ... אני חי מרווחה שאני מקבל אוכל יבש. אנחנו מבקשים נדבות כל הזמן והכסף שאין לי אני צריך לכאבים שיש לי. אין לנו כסף לכלום. (מתייפח). נשיא המדינה נתן לי חנינה הוא ראה את המצב שלי, שהיו לי קנסות בתעבורה. ועכשיו נישברו לי שיניים תותבות, חודש וחצי אכלתי אוכל רך ולא היה לי כסף לתקן את זה. אין לי גרוש. שילמתי כבר 15 אלף ולא 13 אלף. באתי בייסורים לפה. אני בן 58. בייסורים ועשרות אשפוזים. שיקומים...".
דיון והכרעה
הבקשה להפחתת תוספת פיגורים
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין בקשת המבקש להפחתת תוספת הפיגורים לפצוי שהושת עליו – להיתקבל.
המבקש הטעים בבקשתו, כי אין לו יכולת כלכלית לשלם את תוספת הפיגורים שהתווספה לפצוי שהושת עליו, אך "בסיוע בני מישפחה קיים פוטנציאל כי לכל הפחות יוכל לסיים את חייו בכבוד ללא הגבלות ועיקולים... הוא רואה צורך להיתנצל בגין הפגיעה בנפגע העבירה באשר היא, ומקווה כי קבלת בקשתו להפחתת החוב תשאיר מאחוריו את המקרה שבגינו הוא חויב בתשלום".
על כל אלה אוסיף גם אנוכי, כי אין טוב ממראה עיניים: בבית המשפט התייצב היום גבר בן 58, שנראה מבוגר הרבה יותר מכפי גילו, עוור גמור, שבר כלי ממש הנתון בכיסא גלגלים, שכוב עליו, למעשה, עטוף בשמיכה וברחמי כל מי שבחזהו פועם לב.
ברור לי שהמבקש הוא העבריין, ולא הקורבן בתיק, ולא שכחתי זאת; אולם, בחלוף 27 שנים (ובמספרים, לבל יסבור הקורא כי מדובר בטעות קולמוס: עשרים ושבע שנים!) מבצוע העבירות, שאינן כרוכות באלימות, או במין חלילה, סבורני כי ראוי להניח לשבר כלי זה, בערוב ימיו.
בהמשך לאמור בסעיף 16 לעיל, אפוא, כאשר המבקש הוא נכה, עוור, חולה (אם לא שכיב-מרע ממש), שרוי במצוקה כלכלית ובריאותית קשה ומטופל בששה ילדים, ביניהם קטינים, סבורני כי מוטב שהסכום שהופקד ישמש למבקש לצרכיו הבסיסיים ביותר; כך, רק למשל, יוכל המבקש לתקן את שיניו התותבות, ואידך זיל גמור.
...
בהמשך לאמור בסעיף 16 לעיל, איפוא, כאשר המבקש הוא נכה, עיוור, חולה (אם לא שכיב-מרע ממש), שרוי במצוקה כלכלית ובריאותית קשה ומטופל בששה ילדים, ביניהם קטינים, סבורני כי מוטב שהסכום שהופקד ישמש למבקש לצרכיו הבסיסיים ביותר; כך, רק למשל, יוכל המבקש לתקן את שיניו התותבות, ואידך זיל גמור.
לאור האמור לעיל, כאשר מחד גיסא ניצבת זכותו של המתלונן להיפרע מהמבקש, ומאידך גיסא – הוא לא בנמצא, והמבקש נמצא במצוקה קיומית, אני קובע, ולו לפנים משורת הדין, כי אם לא תאתר המשיבה את המתלונן בתוך 45 ימים מהיום – יושב הכסף שהופקד לידי המבקש.
כמתחייב על פי הוראת סעיף 69 לחוק העונשין, הנני קובע כי בנסיבות הענין, נוכח השילוב של מצבו של המבקש, שהוא בכי רע, לשון המעטה, וחלוף הזמן החריג (עשרות שנים) – הגיע העת לשים קץ לפרשה, ועל כן לא ראיתי לתת רשות ערעור, למי מהצדדים.