לטענת התובעת היא זכאית לפצוי על פי הוראות חוק התיקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן "חוק התיקשורת"), בסך שלא יעלה על 1,000 ₪ לכל הודעה, ומכאן תביעתה.
סעיף 30 א (ב) לחוק התיקשורת קובע:
"לא ישגר מפרסם דבר פירסומת באמצעות פקסימליה, מערכת חיוג אוטומאטי, הודעה אלקטרונית או הודעת מסר קצר, בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, בכתב, לרבות בהודעה אלקטרונית או בשיחה מוקלטת".
בפסק דינו של בית המשפט העליון, שיצא תחת ידיו של כבוד השופט רובינשטיין אך לפני ימים מספר, רע"א 2904/14, גלסברג נגד קלאב רמון בע"מ (27.7.14) (להלן "פסק הדין בעיניין גלסברג") נקבע במפורש כי "לצורך שיגור דבר פירסומת נידרשת הסכמתו המפורשת של הנמען, והעובדה שהלה לא ביקש מן המפרסם להסירו מרשימת התפוצה אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות".
בפסק הדין בעיניין גלסברג, קבע בית המשפט העליון כי, "בפסיקת פיצוי כאמור יש ליתן ביטוי חזק ומוחשי לכך שהמחוקק רואה בו כלי אכיפה מרכזי של סעיף 30 (א) ואמצעי אפקטיבי להרתעת הרבים; הדברים אינם יכולים להוותר ברמה ההצהרתית...על בתי המשפט לראות ברף העליון שהציב המחוקק-1,000 ₪- נקודת מוצא, ממנה כמובן ניתן להפחית, במקרים המתאימים" (ההדגשות במקור-א.א.א).
בית המשפט העליון מוסיף וקובע כי, אין בכך כדי להפחית מחובת הנפגע לנהוג בתום לב.
בנסיבות העניין, הנני קובעת כי מהראיות שהוצגו בפני עולה כי, התובעת לא נתנה את הסכמתה למשלוח דברי פירסומת לטלפון הנייד שלה ומכאן קמה לה זכות לפצוי.
...
באשר לסכום הפיצוי הראוי, בהתחשב בפסק הדין בעניין גלסברג, בהתחשב בכך שההודעות שנשלחו היו בעלות תכנים פרסומיים, בהתחשב בכך שלא ניתנה לתובעת אפשרות להסרתה מרשימת התפוצה, בהתחשב בכך שהתובעת חזרה וביקשה בהודעותיה לאותו מספר ממנו נשלחו הודעות הנתבעת, לחדול מלשלוח לה הודעות והנתבעת לא חדלה, ובהתחשב בכך שאינני סבורה כי, אין לראות בעובדה שהתובעת לא יצרה קשר טלפוני או בדואר אלקטרוני עם הנתבעת משום חוסר תום לב; הנני סבורה כי, אין מקום להפחתה כלשהי מסכום הרף הפיצוי, ומשכך הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת 1,000 ₪ פיצוי בגין כל הודעה.
סיכומו של דבר, על הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 7,000 ₪ תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת.
בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות בסך של 300 ₪, אשר גם הן ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת.
