פיצויים על סרטן עקב חשיפה לאסבסט

כמו כן, בהתאם להחלטת כב' נשיא בית הדין האיזורי מתאריך 27.7.2020 אוחדו שני התיקים והועברו למותב זה. טענות הצדדים לטענת התובעת, ממכתב ההכרה ששלח הנתבע עולה כי בסיס השכר חושב על פי מקום העבודה בו עבד המנוח בשנת 2002, על אף שמועד הפגיעה הוא בשנת 2005 והמנוח נפטר בשנת 2008 ועל אף שהמנוח עבד בחברת "שלאון" (להלן: "המפעל"), בה "רכש" את מחלתו בעקבות החשיפה לאסבסט, עד לשנת 1990.

גם המומחית שמונתה מטעם בית הדין במסגרת ב"ל 18061-10-16 ציינה כי חשיפה לאסבסט, על שלל סוגיו, עלולים לגרום לסרטן ריאות עם יחס של "מנה – תגובה" ותקופת חביון ארוכה וכי כ – 80% ממקרי המיזותליומה הקשורים לחשיפה לאסבסט מתגלים לאחר תקופה של 20-40 שנה ממועד החשיפה הראשוני (ראו ע' 5-6 לחוות דעת המומחית ד"ר קרין ציקל שלום, שהוגשה בתאריך 14.1.2020, י.כ.).

טענת התובעת כי יש לחשב את בסיס השכר לפי המועד בו עבד המנוח במפעל, שם נגרמה למנוח מחלתו, יכולה להוביל למצב דברים בו הקצבה תהווה מעין "תשלום עודף" - כפצוי עבור רמת החיים שהיתה קיימת במועד הקובע ולא שימור המצב הקיים עובר למועד זה. אף אם נסתכל על תכליתו הסוציאלית של החוק, באופן המחייב פרשנות המטיבה עם המבוטח לא נוכל לקבל את טענות התובעת.

...

שילוב הוראות סעיפי החוק שצוינו מביא לכלל מסקנה כי מאותו רגע שבו המבוטח אינו יכול לעבוד, בין אם בעבודתו ובין אם בעבודה אחרת, נולדת הזכות לקבלת "דמי פגיעה". מועד זה הוא "המועד הקובע" לעניין גיבושה של הזכות לדמי פגיעה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים שהובאו לפנינו, אנו סבורים כי דין תביעה זו בנוגע לאופן חישוב בסיס השכר – להידחות, מהנימוקים שלהלן.

בקציר האומר נוסיף כי עיון בנוהל הנתבע משנת 2016, שהחליף את הנוהל משנת 2003, אותו ביקשה התובעת לתקוף, בטענה כי הוא פוגע בזכויותיהם של מבוטחים רבים נוכח הקביעה של בסיס שכר שגוי, מעלה כי נוהל זה משקף נאמנה את המסקנות אליהן הגיע בית הדין הארצי בפסק דינו בעניין זרה, בעיקר בנוגע לצורך לשמור על רמת חייו של המבוטח ערב "המועד הקובע". גם בעניין שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי החישוב שעשה הנתבע על פי נהליו הפנימיים הוא מוצדק ותואם את הלך הרוח שנקבע בפסיקה בעניין זה. סוף דבר התביעה נדחית.

הטענה בכתב התביעה הנזיקית הייתה כי המנוח נפטר עקב חשיפתו לאסבסט במהלך עבודתו אצל הלקוחה, חשיפה אשר גרמה למחלת הסרטן ממנה נפטר.

עיקר טענות הצדדים בביהמ"ש קמא - הלקוחות טענו שהסכם שכה"ט נחתם כפי שנחתם על יסוד הטעה מצד עוה"ד. טענה זו מבוססת למעשה על שלוש טענות משנה - הראשונה, כי עוה"ד מסר להם שהסיכון מבחינתם בתביעה הנזיקית הוא בסדר גודל של 2.5 מיליון ₪; השניה, כי עוה"ד "הפחיד אותם" והאדיר את הסיכון הצפוי מהתביעה הנזיקית, על מנת שייקבע מנגנון שכר טירחה שמקנה לעוה"ד שכר שנגזר מהסכום שהוא "חוסך" ללקוחות; והשלישית – כי עוה"ד נימנע במכוון מלגלות להם מידע לגבי הצפי לקבלת תקבולים מהמל"ל (תקבולים להם האלמנה תהא זכאית ואשר ינוכו מכל פיצוי שיקבע, ככל שיקבע).

בדומה, לא מצאתי שיש מקום להתערב אף בקביעת ביהמ"ש קמא לגבי כך שאין מקום להורות על פיצול הסכם שכה"ט על דרך של יישום סעיף 19 לחוק החוזים.

...

אשר על כן, וכפועל יוצא מן האמור לעיל, דין הערעור של הלקוחות להידחות.

באשר לנושא שכה"ט אף כאן אני מוצאת שהמסקנה שאליה הגיע ביהמ"ש קמא הייתה מבוססת והולמת את הנסיבות, במיוחד לאור הקביעות אשר נסקרו מעלה באשר להתנהלות של עוה"ד שלא הייתה אופטימאלית.

מעבר לכך, כידוע – "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, והאסמכתאות שם, וראו אף את רע"א 2468/14 יוסף אלימלך נ' DIESEL S.P.A (5.5.2014), שניתן אך לפני כמה ימים ובו ביהמ"ש העליון שב וקובע כי: "בסוגית פסיקת הוצאות נתון למותב היושב בתיק שיקול דעת רחב, ולא בנקל תתערב ערכאת הערעור בהחלטותיו". אשר על כן, דין הערעור של עוה"ד להידחות אף הוא.

בתביעה שהגישו בבית המשפט המחוזי בירושלים טענו כי המנוח נחשף במהלך עבודתו במוסך לאבק אסבסט, שהביא למחלה ממנה נפטר, וכי על הקבוץ ועל המדינה לפצות אותם על כך. את תביעתם הגישו המשיבים הן כתלוייו של המנוח, והן בשם עזבונו של המנוח, כיורשיו.

המדינה מוסיפה כי למשיבים היו את "קצות החוט" הנדרשים להוכחת רכיבי ההתרשלות הנטענים: ניזקו של המנוח היה ידוע להם משנת 1982 לכל המאוחר; הסיכונים הטמונים באסבסט היו ידועים למשיבים עוד בחייו של המנוח; ורכיב הקשר הסיבתי לו הם טוענים – קשר סיבתי כללי בין חשיפה לאסבסט לבין מחלות סרטן – מוכר בספרות המשפטית והמדעית, ואף בעיתונות הפופולארית מזה שנים רבות, ומכל מקום אף על רכיב זה חלה זה מכבר היתיישנות.

התובעים, לעומת זאת, לא היו אמורים לבחון מבעוד מועד את כל אופני הפרשנות האפשריים על מנת להעריך את מצב הדברים בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה, ומשנאמר להם, על ידי רופא בבית החולים, כי אין זה סביר שהמחלה נגרמה בעקבות החשפות לאסבסט, הרי שיש להניח, כי הם לא העלו בדעתם להגיש תביעה, ואיני סבור כי עמדה אחרת היתה מחויבת המציאות" (שם, בעמ' 21-17).

...

אני סבור, כי מן הראוי להבחין את המקרה הנוכחי גם מעיקרון משפטי זה. מסקנות דעת הרוב בפסק הדין בעניין קרישוב, לא יצרו דין חדש שלא היה נהוג קודם לכן, אלא הן אך ורק נובעות מפרשנות חדשה למדי, של משמעות המונח 'מאזן ההסתברויות' בהשוואה למובהקות מדעית, המתייחסת למקרה ספציפי שבו הרפואה אינה מייחסת קשר סיבתי מובהק בין גורם מסוכן (אסבסט) לבין מחלה (לימפומה).

בשונה מבית המשפט המחוזי, אני סבורה שהקביעות המשפטיות בפרשת קרישוב אינן מעלות או מורידות מבחינת התיישנות זכות תביעתם של המשיבים (הן כתלויים והן כתובעים בשם העיזבון).

סוף דבר על יסוד האמור, לדעתי ישום הפסיקה החדשה על העובדות בענייננו מביא למסקנה כי דין הערעורים להתקבל.

בסמוך לחודש 8/07 התגלה אצל המנוח גידול סרטני בריאה, אשר נגרם במישרין עקב חשיפה לאבק אסבסט.

המדינה, הגישה הודעת צד ג' כנגד איתנית ומגדל, וטענה, בין היתר, כי באם תחויב בפצוי מאן דהוא בגין הנזקים הנטענים, אזי תהא זכאית מאת הצדדים השלישיים לפצוי ו/או שיפוי ו/או הישתתפות בגין הסעד שייפסק נגדה בתובענה זו. כן טענה, כי התביעה בהליך הקודם לא הוגשה כנגד המדינה, שהייתה שם צד ג', והיא לא הייתה מעורבת בהליכי הפשרה שהתקיימו בין הצדדים שם, ככל שהתקיימו.

...

מה גם, שאיני מקבלת את טענת המודיעה, שאי צירוף המעוול המרכזי לפי טענת כתב התביעה, פוגע באינטרס הציבורי המחייב כי מפעלים יוצרי סיכון יהיו הראשונים להיתבע בבית-משפט על נזקים שנגרמו בעטיים, אם נגרמו, או כי כל בירור הנוגע לפעילותם, יהא כרוך בנוכחותם בדיון, שהרי אלו נתבעו כבר בהליך הקודם, וניתן לדאוג לנוכחותם בדיון, לצורך בירור התביעה נשוא דיוננו, ככל שתזדקק, באמצעות זימונם כדין, ואין בכך להכשיר את ההודעה נגדם.

לא זו אף זו, לא שוכנעתי כי קיים חוסר תום לב וניצול לרעה של תקנות סדר הדין האזרחי.

ככל שיהיה מקום לחשוף את הסכם הפשרה בתיק דנא, משום שיהיה בו להשליך על המחלוקות נשוא דיוננו, הדבר ידון במסגרת בירור התביעה לגופה, אך אין בשל כך, בכדי להצביע על חוסר תום לב וכיוצ"ב. סיכומו של דבר, אני מורה על דחיית ההודעה כנגד צדדי ג', תוך חיוב הנתבעת/המודיעה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ערערו שלושת הצדדים לבית-משפט זה: הנתבעים טענו כנגד חיובם בנזיקין ולחלופין כנגד גובה הפיצויים, ואילו קרישוב השיג בדרך של ערעור שכנגד על סכום הפיצויים שנפסק לטובתו.

לגישתה של השופטת דורנר, הוכח קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין חשיפתו של קרישוב לאסבסט לבין מחלת הסרטן בה חלה, נוכח הצטברותן של הנסיבות הבאות: ראשית, היות מחלתו של קרישוב מחלת סרטן, בצרוף העובדה המדעית שהפכה כבר לחלק מידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, בדבר היותו של האסבסט חומר מסרטן.

לפי הטענה, נוכח הסיכון הטבעי לחלות במחלת סרטן על סוגיה השונים; נוכח העובדה שמחלות ממאירות הן שונות מבחינת גורמי הסיכון להן; ונוכח תקופת החביון הארוכה של מחלות הסרטן; יש להקפיד עם התובע בהבאת ראיות מקובלות בעולם המדע, ולא להסתפק בהשערות נטולות עוגן מדעי בדבר קיומו של קשר סיבתי בין חשיפה לחומר מסוכן לבין סוג הסרטן בו לקה התובע.

אכן פסק-הדין נשוא העתירה שלפניי הוא בעל חשיבות באשר במסגרתו, דן בית-משפט זה בסוגית הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי פוטנציאלי בתביעת נזיקין בגין חשיפה לחומרים מסוכנים (toxic torts).

...

לעדות זו מצא בית-המשפט המחוזי חיזוק בעובדה כי קרוב למחצית מעובדי המוסך בו עבד התובע (ששה מתוך ארבעה-עשר עובדים) נפטרו מסרטן, אף שאין חולק כי לא נבדק סוג הסרטן בו חלו.

טענה זו אין בידי לקבל.

נוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, הגעתי למסקנה כי אין להורות על עריכתו של הדיון הנוסף כמבוקש.

אשר על כן, העתירה נדחית.