פיצויים על גירושין שלא בהסכמה

במצב שבו בני הזוג כבר התגרשו על סמך ההסכם והחלו לבצע בפועל חלקים ממנו, קשה מאוד לקבל את טענת המבקשים לבטל סעיף פלוני או אלמוני שאינו מוצא חן בעיניהם.

ברור גם לאשה כי אם הייתה עומדת על התנאים שאותם היא דורשת עכשיו, סביר שלא הייתה מתקבלת הסכמת הצד השני, הגירושין לא היו מתבצעים והסכסוך היה עדיין בעיצומו.

הטענות בעירעור שכנגד האיש טוען בערעורו ותובע: חיוב פיצויים על הוצאותיו בגין השהיית קיום פסק הדין, אילוצו להתדיין דיונים רבים מיותרים ואי־פינוי הדירה.

...

ראשית נציין כי עברנו בין כל בתרי הערעור והפרוטוקול, ומצאנו שלרוב טענות הערעור שכבר נטענו בבית הדין האזורי השיב זה בטוב טעם ודעת.

די היה בזה כדי לדחות את הערעור אך אף על פי כן מצאנו לנכון להגיב ולחדד על דברים שהובאו בכתב הערעור.

דיון והכרעה עיקרן של טענות האיש בערעור שכנגד הוא לחיוב האישה בפיצוי לפי הכתוב בהסכם ובפיצוי על הנזקים שנגרמו לאיש עקב שינוי והשתהות בביצוע הוראות בית הדין האזורי, כמו כן הוא מבקש לקבוע הפסד זכותה למגורים בדירה בבית שמש וקבלת דמי איזון בקיזוז הסכומים הנ"ל. בקשר לסעיף 1 – הפיצויים על עיכוב ההליכים למימוש ההסכם: בקביעת סכום הפיצויים על העיכוב מצד האישה עמד בית הדין האזורי גם על חוסר הבהירות בנוגע לבעלות על הדירה ואחר כך לשינוי הטענה לביטול ההסכם, אך בסיכום ובחינת התנהלות הצדדים כתב בית הדין "לפיכך עיכוב מימוש ההסכם אינו נופל רק על כתפי האישה". לא הובאו לפנינו עובדות המנוגדות לדברי בית הדין האזורי ולא מצאנו מקום להתערב בשיקולי בית הדין האזורי בקביעת האחריות לעיכובים ולגובה הסכום שנקבע בגללם.

יצוין, כי בין הנתבעים עצמם נחתם הסכם שלום בית ולחילופין גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בתאריך 17.8.15, במסגרתו נקבע מפורשות, כי עם מכירת דירת הנתבעים, תוחזרנה שתי המשכנתאות של הצדדים – הן המשכנתא הרשומה על דירת מגורי הנתבעים והן המשכנתא הרובצת על דירת התובעים.

יחד עם זאת, לא ניתן להיתעלם מכך, שהנתבע מס' 2 הודיע כי הוא מסכים להטלת עיקול על חלקו בהלוואה, כי בכתב ההגנה טען הנתבע מס' 2, כי הוא מסכים לכסוי המשכנתא וכי גם בפתח הדיון, הוא הסכים להעברת הכספים המעוקלים לחשבון המשכנתא של התובעים, ללא צורך בהמשך ניהול ההליך.

...

עוד נקבע כי החלטה בעניין הוצאות משפט תינתן בנפרד, ומכאן החלטתי זו. כתב התביעה הוגש בתאריך 14.11.21, ועניינו השבת יתרת הלוואות משכון, שניתנה לנתבעים ובגינה הוטל משכון על דירת התובעים.

עוד טען הנתבע, כי אם היו פונים אליו מראש, היה נעתר לסעד המבוקש.

בנסיבות אלו, מצאתי לנכון לחייב את הנתבע מס' 2 בהוצאות משפט בסך 6,000 ₪ לטובת התובעים, אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד החלטתי זו. ניתנה היום, ה' ניסן תשפ"ב, 06 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.

לא כל דבר במשפט הנו בר פיצוי ובר תביעה, בדיוק כפי שבני זוג בהליך גירושין אינם יכולים לתבוע נזקים נפשיים על כי ציפיותיהם לא היתממשו ונאלצו להתגרש או על כך שציפיותיהם מחיי הנישואין אינם כפי שציפו שיהיו להם.

ראו גם ע"א 647/89 ראלף שיפרברג נ' תמר אבטליון (פורסם במאגרים, 30.3.92 ) שנזכר לעיל, שם נאמר: "צודק המערער בטענתו, כי הלכה פסוקה היא, כי "הפצוי על הפרת הבטחת נישואין צריך להיות

מנגד, טענה התובעת, כי לא ראתה בכך סיום סופי של יחסיהם וכי מבחינתה ניתן היה להמשיך בטיפול, מאחר והיה מדובר במשבר רגעי שניתן היה להתגבר עליו וגם בעבר הצדדים חתמו על מיסמך גירושין שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל, שכן גם בעבר חוו משבר דומה ואף לטענתה חתמו על הסכם גירושין, כך שמבחינת התובעת היחסים בין הצדדים לא הסתיימו והטיפול הופסק באופן חד צדדי על ידי הנתבע ללא הסכמתה ובודאי שאין בחתימתה על מיסמכי הגירושין הסכמה לויתור על הוצאות הטיפול בהן נשאה.

...

( לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין מניעה לחייב את הנתבע להשתתף בעלות מסוימת של הטיפול האחרון שכן למרות שהורי התובעת מימנו עבור הצדדים את עלות הטיפול האחרון, אין להתעלם מכך כי כספים אלו ניתנו לתובעת לנוכח רצונם המשותף של הצדדים להביא ילד לעולם ותוך הסתמכות על מצגיו של הנתבע לעבור את התהליך הזה יחדיו.

לסיכום, בנסיבות דנן, הגם שהתובעת חשה פגועה ומאוכזבת מהודעתו של הנתבע, איני סבורה כי יש להעניש את הנתבע על התנהלותו וכפועל יוצא אין לפצות את התובעת בגין עוגמת נפש ואכזבתה ממערכת היחסים לאורך השנים שבהם עשו הצדדים ניסיונות משותפים להביא ילד לעולם.

סוף דבר: אשר על כן, מכל הנימוקים שפורטו לעיל – אני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובעת סך של 22,000 ₪ עבור השתתפותו בעלות הטיפול האחרון בלבד.

לפני תובענה לפיצויים על סך 70,000 ₪ בטענה שהנתבעת הֵפֵרָה הסכמת הצדדים להתגרש, שנקבעה בהסכם שקבל תוקף של פס"ד ע"י בית משפט זה ביום 13.6.2017.

האם עיכוב בגירושין מצדיק פיצוי בגין הפרת חוזה: כאמור לעיל לשיטת התובע הנתבעת הפרה ההסכמה להתגרש ולא פעלה כנדרש ובמועד, לצורך ביצוע סידור הגט, כפי המוסכם בהסכם הגירושין ומשכך לשיטתו, עצם ההפרה מצדיקה חיוב הנתבעת בפצוי, אותו העמיד התובע על סכום של 70,000 ₪, מכוח ההסכמה הראשונית שגיבשו הצדדים בהסכם (הסכמה שנמחקה, כאמור, בטרם אושר ההסכם).

...

בנסיבות אלה, ביקשתי להבין האם נגרם לתובע נזק בגין סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש ממנו ובמענה לכך השיב ב"כ התובע: "... הגשנו פה כדי לזרז את ההליך ובסופו של דבר אחרי עשרות פניות הוא נאלץ לקחת עו"ד. הוא לא הצליח לקדם את החיים שלו מהיום שנפרדו ב 2017. 5 שנים נעצרו לו החיים ולקח עו"ד. לא נגרם נזק?" (עמ' 9, ש' 14-18 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.2021).

אני סבור שלגיטימי בהחלט כי בן זוג המעוניין בשיקום היחסים (או המעוניין פחות בגירושין) יעביר את המושכות לידי בן הזוג האחר (החפץ בהם יותר הימנו) ומשעה שהתובע לא גילה דעתו באופן יזום ולא פתח תיק גירושין, שהיה בו כדי להוות הצהרת כוונות ברורה וגילוי רצון חד משמעי להתגרש, מצאתי כי סביר שהנתבעת תנקוט בגישה של "שב ואל תעשה עדיף", בתקווה שהתובע אולי ישנה דעתו ויסבור כי יש לעשות ניסיון נוסף לשלום בית, כפי עמדתה.

אשר על כן ומכל המקובץ והאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

את שאלת המזונות עלינו לבחון במשקפי המצב הקיים שבו אין פסק דין המורה על גירושין (שלא בהסכמת המשיבה) ואף אין הסכמה לגירושין (שכן הסכמה עקרונית המותנית בתנאים שלא היתקיימו עדיין אינה הסכמה).

ונראה שכך הדברים אף משום שכשאין לבעל עילת גירושין והאשה אינה חפצה בהם – וכך גם אם סיבת סרובה היא מפני שמבקשת את המשך הבטחון הכלכלי שהעניקו לה הנישואין הכולל את חיוב המזונות – מאחר שאכן אין בה אשם, ולפחות כל עוד מצידה נכונה היא לשלום בית אם יואיל הבעל לחזור לחיקה וליטוש חיק אחרות שבו בחר, אף אם מבינה היא שהסכוי שכך יהיה אינו רב – הרי שהנהיגו גדולי הדורות האחרונים לחייב את הבעל בפצוי גירושין בנוסף לכתובה.

...

ונוסיף ונעיר גם כי אף אם פסיקה שונה המבקשת להיסמך על סברת 'קים לי' כדעת הרא"ם וכו' מצויה בתוך המתחם האפשרי ואינה 'טעות', פסיקה כשל בית הדין האזורי שבנדון דידן שלא נהג כך אלא במנהג רוב בתי הדין ורוב הפוסקים, ובפרט בנוגע לבני עדות אלה – ודאי ש'גם' היא אפשרית ואינה 'טעות', אף אנו סבורים כמותה, ולמצער – אף לו לא היינו פוסקים כמותבה בעצמנו – ודאי שלא הינו יכולים לקבל ערעור עליה ולקבוע ש'טעות' היא.

סוף דבר הערעור נדחה.