פיצויים על אפליה בהעסקה בגלל הריון

בפנינו תביעתה שבמרכזה טענות לזכותה להפרשי שכר, לעמלות מכירה, וכן לפצוי כספי על הפלייה בשל הריון.

לאחר שבחנו את ראיות הצדדים וטענותיהם, הגענו לכל מסקנה שהתובעת לא הוכיחה את זכותה לכל זאת, וננמק: ראשית אין מחלוקת בין הצדדים שעם תחילת עבודת התובעת סוכם בין הצדדים, גם בכתב ובחתימת שני הצדדים כי "כעבור חצי שנת ניסיון יוגדרו בנוסף על שכר הבסיס, יעדי מכירות אישיים ותוכנית עמלות בהתאם" (הציטוט מתוך מיסמך תנאי ההעסקה, נספח א' לתצהיר מוסקל).

...

התביעה נגד שני הנתבעים נדחית על כל רכיביה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום.

בהינתן שהנתבע היה מיוצג על ידי הנתבעת, לא מצאנו לעשות צו נפרד להוצאות לטובתו.

סמיכות הזמנים בין הודעת התובעת בדבר ההיריון לבין ההחלטה שלא להעסיקה מקימה חזקה כי ההחלטה שלא להעסיקה נבעה מהריונה, בשל אפליה.

עדות התובעת עלתה בקנה אחד עם דבריה בזמן אמת לגב' סימון, עת הודיעה לה האחרונה על אי קבלתה לעבודה (ראו-עמ' 3 ש' 13 – 18 לתמליל ההקלטה, נספח 6 לתצהיר הנתבעת): "את יודעת, אני מבחינתי עשיתי את טעות חיי שהייתי הוגנת, אני למדתי את השעור שלי, אסור להיות הוגנים, אסור להיות ישרים, אסור להגיד את האמת, צריך להיות שחקן". היתנהלות הנתבעת, אשר מימשה את חשש התובעת והודיעה לתובעת על אי קבלתה לעבודה בגין הריונה, מהוה היתנהלות פסולה, אשר ממחישה את הצורך החשוב במתן הגנה מפני אפליה מחמת הריון כבר בשלב הגשת המועמדות לעבודה.

לפיכך, התובעת לא הוכיחה כי הנה זכאית לפצוי בגין נזק ממוני כפי שנתבע על ידה, בגין העסקתה עד לתום חופשת הלידה.

סעיף 10(א)(1) לחוק שויון הזדמנויות קובע כי: "(א) לבית-הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לידון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי - (1)לפסוק פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין; ואולם בהליך אזרחי בשל פגיעה כאמור בסעיף 7, רשאי בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי שלא יעלה על 120,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". בית הדין הארצי עמד על תכליתו של סעיף 10 לחוק שויון הזדמנויות בעיניין עע (ארצי) 8582-02-13 רשת הגנים של אגודת ישראל נ' שמחה בוסי (פורסם בנבו, 13.10.16)) וכך נקבע: "כבר נפסק, כי להוראת סעיף 10 לחוק שויון הזדמנויות בעבודה שתי תכליות: התכלית האחת – לפסוק לעובד/ת שהופלה/תה מטעמים האסורים על פי חוק שויון הזדמנויות בעבודה פיצוי על הנזק הלא ממוני שניגרם, דהיינו פיצוי על עצם ההפליה, על הפגיעה בכבוד האדם ועל עגמת הנפש שגרמה ההפליה. התכלית השנייה – בדומה לתכליתן של הוראות חקיקה רבות בתחום משפט העבודה, המסמיכות את בית הדין לפסוק פיצוי "אף אם לא נגרם נזק של ממון" או לפסוק פיצוי "ללא הוכחת נזק"או לפסוק "פיצויים לדוגמה" היא לשמש -"כלי עונשי אפקטיבי להטמעת נורמות של זכויות ....על התכלית העונשית ההרתעתית של סעיף 10 לחוק שויון הזדמנויות בעבודה עמד בית דין זה מכבר: "מטרות הפצוי הן שתיים: פיצוי על נזק ממשי ופצוי עונשי. מטרתנו בפסיקת פיצויים היא במקרה זה לחנך את המשיבה ואת ציבור המעבידים כולו על-מנת להשיג את המטרה הסופית של היתנהגות שאינה מפלה כנגד פרטים ואינה נזונה מסטריאוטיפים. לשם כך על הפיצויים להיות אפקטיביים". במסגרת שיקולינו בקבלת ההחלטה בדבר גובה הפצוי הבלתי ממוני לו זכאית התובעת, שקלנו את השיקולים הבאים: השלב המתקדם אליו הגיע המשא ומתן בין הצדדים, בסמיכות לחתימה על ההסכם; כישוריה של התובעת אשר התאימו למישרה, כאשר הסיבה היחידה בגינה לא התקבלה למישרה, הנה חופשת הלידה העתידית של התובעת; כן שקלנו, את הצורך בהעברת מסר הרתעתי לציבור המעסיקים; עוד שקלנו את השכר המשוער שהייתה התובעת משתכרת (ר' עניין פלוטקין, לעיל).

...

לפיכך, אנו קובעות כי דין התביעה כנגד הנתבע 2 להידחות.

סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, סך של 70,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 15,000₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכאות התובעת לפצוי שאינו ממוני בשל אפליה על רקע היריון התובעת עתרה לפצוי בסך של 60,000 ₪ על רקע אפלייתה מחמת הריונה בנגוד לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988.

מטרת ההוראה האוסרת על הפליה מחמת היריון שבחוק שויון הזדמנויות הנה להביא בסופו של יום לשילוב שוויוני של נשים בשוק העבודה, באופן שבו עובדת היותן בהיריון לא תיפגע בתנאי העסקתן ובסכויי הקידום וההשתלבות שלהן בשוק העבודה בטווח הקצר ובטווח הארוך.

...

לאור האמור, מחמת ריבוי הפנים של ההתנהגות המפלה כמתואר לעיל, סבורים אנו כי יש לפסוק פיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות על הצד הגבוה, ובהתאם לכך סכום הפיצוי שאותו אנו קובעים מסתכם בסך של 60,000 ₪.

סוף דבר לאור כל האמור אנו קובעים אפוא כי על הנתבעת לשלם לתובעת, תוך 30 יום מן המועד שבו יומצא לה פסק דין זה את הסכומים כדלקמן: סך של 53,090 ₪ בגין הפרשי שכר ושעות נוספות.

הנתבעת תשלם את הוצאות התובעת בסך 2,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

גם אם היתה הצדקה עניינית כלשהיא לפיטוריו של העובד, ואחד השיקולים ששקל המעסיק בחשבון במסגרת מכלול השיקולים המלא היה שיקול פסול שמבוסס על הפליה אסורה, יש בכך משום הפרה של חוק שויון הזדמנויות המקימה זכות לפצוי.

הנתבע הסתמך בסיכומיו על סעיף 2(ג) לחוק שויון הזדמנויות, לפיו: "אין רואים הפליה לפי סעיף זה כאשר היא מתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה". הנתבע טען כי קיימת לו הגנה בחוק לסירובו להעסיק את התובעת בשל הריונה.

...

אולם התובעת לא הוכיחה תביעתה ולא גילתה באמצעות ראיות את הפסדי השכר, תלושי שכר ממכון מור- מאר לא הוגשו על ידה, ועל כן דין תביעתה לפיצוי בגין הפסדי שכר – להידחות.

סוף דבר הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, סך של 40,000 ₪ פיצוי בגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת סך של 8,500 ₪ בגין הוצאות משפט, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

בסיכומי התשובה מטעמה, טוענת התובעת כי העובדה שהועסקה אצל הנתבעים תקופה קצרה אין בה כדי להכשיר את התנהלותם הפסולה, שכן גם מעסיק המעסיק עובד תקופה "קצרצרה", כלשון הנתבעים, אינו יכול להפר זכויות קוגנטיות, להתעמר בעובד או להפלותו, כפי שארע במקרה זה. עוד טוענת התובעת כי בנגוד לניסיונם של הנתבעים להציג את החברה כמעסיקה ללא רבב ובעלת שם, אשר זכויות העובדים הם "נר לרגליה", הרי שבפועל זימנו אותה לשימוע בעודה מאושפזת בשל הריונה, מתוך מטרה להיתחמק מתחולתו של חוק עבודת נשים ונזפו בה שוב ושוב על היעדרויותיה, אשר גובו באישורים רפואיים.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ובחנו את כלל הראיות והעדויות שעמדו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי בין אם הועבר הנטל למעסיקה להוכיח כי לא הפלתה את התובעת ובין אם התובעת לא עמדה ברף הדרוש לשם העברת נטל השיכנוע וזה נותר על כתפיה – אין בידנו לקבל את גרסת התובעת לפיה הופלתה על רקע הריונה בנגוד לחוק שויון הזדמנויות.

התביעה לפצוי על עגמת נפש והתנכלות לטענת התובעת, בנסיבות בהן הנתבעים מנעו ממנה להקטין את נזקיה בדרך של קבלת גמלת שמירת הריון, יש לחייבם בפצוי עונשי על התנהלותם וכן פצויי הלנת שכר מלאים, כמו גם פיצוי בסך 30,000 ₪ על עגמת הנפש שנגרמה לה עקב התנהלותם (ר' ס' 70 לכתב התביעה).

...

משכך, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2-3.

סוף דבר תביעתה של התובעת מתקבלת בחלקה הקטן בלבד.

התביעה כנגד הנתבעים 2-3, נדחית.